אתה בן עשרה חודשים!

פתאום זה הגיע!

אתה בן עשרה חודשים! איכשהו, הפעם בכלל לא שמתי לב! זה בא בשקט ופתאום הפתיע מאוד.

אני אוהבת אותך יותר ויותר! מדהים פשוט - כל מילה תחטיא בתיאור האהבה של אמא. אפשר רק לחוות אותה. זו תערובת של חיבה, גאווה, פליאה, שמחה, אושר, סיפוק, שלווה, דאגה, תדהמה, ועוד הרבה הרבה רגשות. משהו רוחני, אך גם פיזי מאוד. מעין מרק סמיך של רגשות מכל טוב.

אני אוהבת את איך שאתה מסתכל עלי - במעין מבט ממוקד של שלווה ורוגע עמוקים. ברגע זה של המבט שלך כלפי אני מרגישה כאילו הזמן עוצר מלכת, כאילו רגע זה הוא נצח, כאילו אני צוללת לתוך מים עמוקים. אני אפילו לא יודעת למה - אני תמיד שומעת ים, כשאתה מפנה אלי את מבטך השקט. זה מזכיר לי את הימים בסיני, כשחוץ מים ומהשקט נדמה שלא קיים דבר. העבר והעתיד נעלמים. העכשיו משתלט על ההוויה. אני אוהבת את השיניים הלבנבנות שלך מבצבצות, כשאתה מתפקע מצחוק. אני אוהבת את תנועות הידיים שלך המלוות את ההנקה - כשאתה מלטף את הפנים שלי, מדגדג אותי מתחת לבית השחי, מכניס לי אצבעות לפה או לנחיריים, מזיז את הראש שלי שמאלה-ימינה, מושך את הכתפייה של החזייה שלי, תופס את הרגל שלך ומרים אותה לכיוון הפנים שלי, מושיט לי אותה שאוכל לנשק אותה. וכמובן, את הקולות שמלוות את ההנקה. אני אוהבת שאתה מוציא את הפטמה מהפה המתוק שלך במשיכה חזקה, בצליל של הוצאת פקק מבקבוק שמפניה. הראש שלך נשמט לאחור, ואתה משמיע צליל של הנאה גדולה. ומתנפל שוב על הציצי. אני אוהבת את המאמצים העצומים שאתה עושה, כשאתה לומד עכשיו איך לאזן את הגוף הקטן שלך בעמידה ובישיבה. אתה מתנדנד, כמו נחום תקום, לפעמים משמיע קולות של תסכול או של מצוקה קלה, מתנסה בתנועה זו או אחרת, לומד עם הזמן איך לנחות, איך לשבת, איך לעמוד, שוב מתנדנד, לפעמים נופל, קם, מקבל מכה, ואז בוכה (תמיד אחרי הבום, אנחנו סופרים: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע", וזה מגיע), נרגע בידיים שלנו, וחוזר לאותה הפעולה שניסית לפני כן. אני אוהבת את הקולות ה"פוף פוף" שאתה משמיע כשאתה מתאמץ לרכוש מיומנות חדשה, או מתרגל את זאת שרכשת לפני רגעים ספורים. אני אוהבת להתעורר כשאתה עומד מחויך במרחק כמה סנטימטרים ממני. אני אוהבת את הזמן השקט האינטימי של שנינו יחד, אחרי שהתעוררת, כשאתה בשקט בשקט נוגע בי. אני אוהבת את איך שאתה מסתובב ומסתכל למעלה לאחור עלינו בעגלה, מאז שהתחלת לשבת בה. אני אוהבת את איך שאתה מרים את הרגליים שלך על כל דבר, שאתה יכול להניח אותן עליו - על השולחן, על הקיר, על המעקה של העגלה, עלי. אני אוהבת שכשאתה נרדם, ואני כבר בטוחה לגמרי שאתה ישן, אחת הרגליים מתרוממת באוויר ומחפשת לגעת בי לרגע. אני אוהבת לראות אותך יושב. אתה כל כך חמוד, ושתי הידיים שלך באוויר. אני אוהבת את איך שאתה מתחיל לנפנף את הידיים שלך בליווי של צחוק גרוני בעודך יושב, כמו שאתה צוחק כשאתה על גבך. אני אוהבת שאתה מחייך לכל מי שמחייך אליך. אני אוהבת את החופש שלך. אני מרגישה עד כמה הוא חשוב לך. ולי חשוב לשמור עליו תמיד. אני מצטערת שאנחנו צריכים לקשור אותך בעגלה לבטיחותך, אני מרגישה שאתה לא מבין למה מונעים ממך להגיע לאן שאתה רוצה להגיע. אני אוהבת לראות אותך עם אבא שלך. אני אוהבת את איך שאתה מחפש אותו בכל מקום, מחייך אליו כשהוא בא, קורא לו שיבוא. אני אוהבת לראות את המבט שלו כלפיך. אני אוהבת את איך שהוא בא לבלות איתנו בכל רגע פנוי שיש לו, ואת איך שהוא אומר שהוא מרגיש שלא ראה אותך שבוע, כשבפועל עברו רק מספר שעות. אני אוהבת לגדל אותך איתו. אני אוהבת את איך שאתה מנענע את הטוסיק שלך בתנועות אגן של רקדנית בטן. אני אוהבת את האלגנטיות שבה אתה מניח את הראש הקטן שלך כשאתה מתהפך, כדי שלא תקבל מכה. אני אוהבת את איך שאתה מניח את הראש שלך על הכתף שלנו - אמנם רגעים בודדים כאלה. אני אוהבת את איך שאתה שוכב על הבטן ומרים את שתי הידיים שלך למעלה בתנועה סינכרונית: "תרימו אותי!". אני אוהבת את איך שאתה לומד כל הזמן.

ואני אוהבת מאוד את המגע שלך. את איך שאתה מתכרבל מסביב ליד שלי - שתי הידיים ושתי הרגליים שלך כרוכות מעלי. לפעמים אתה מושך את האצבעות שלי, או מרים את היד שלי ומזיז אותה. ביקשתי מאבא שלך להנציח את הרגע הזה בתמונות אלה... מזל טוב, צ'ופצ'וף שלנו!