על הנסיעות, על השינה, על הלשון, והכי חשוב - על הנשיקות

עבר עלינו סוף שבוע לח, לח, לח, לח וחם.

נסענו לבקר את ההורים שלי. מכיוון שהנסיעות אינן פשוטות לך יותר, החלטנו שניסע ביום ה' בלילה, כדי שתוכל להרדם בנסיעה. כנראה שכשתכננו זאת, דעתך הוסחה לרגע ולא הקשבת לחלק שהיה קשור לשינה
...:)

עשינו לך אמבטיה ביום ה', קראנו ספר, וכשהראת סימנים של שינה, יצאנו לנסיעה. הפתעה גדולה הייתה זו בשבילך. לא הבנת למה במקום ללכת למיטה, אנחנו נכנסים לאלפרד ונוסעים (למרות שכמובן, ניסיתי להסביר לך את זה, כמו שאנחנו תמיד מסבירים לך הכל). כרבע שעה הרהרת בכך ואז פרצת בבכי היסטרי. ניסיתי להרגיע אותך בכל דרך אפשרית - שום דבר לא עזר! נאלצנו לעצור בשולי הכביש המהיר. לקחתי אותך לידיים - נרדמת ברגע. ניסיתי לשים אותך בחזרה בכסא - התעוררת ושוב בכית, עם שתי ידיים מושטות כלפי. אחרי כעשרה ניסיונות, ביקשתי מאבא שלך שפשוט יתחיל לנסוע. הנחתי אותך בכסא, צורח בבכי, ופשוט עטפתי אותך בגוף שלי. נשכבתי עליך - הפנים שלי מעל הפנים שלך, לחי ללחי, מחבקת את ידיך ואת רגליך. ושרתי את שיר הערש הסודי שלנו ששמור למקרים מיוחדים כאלה (הייתי שרה לך אותו כל הזמן כשרק נולדת, והיום אני שרה לך אותו רק כשאני מרדימה אותך בחוץ). החזקת אותי בכל הכוח, חזק חזק, בכל מקום שיכולת לגעת בי. וכך נרדמת. אבא שלך פשוט לא האמין..:) לאט לאט לאט, הרפתי ממך (אחרי הרבה ניסיונות כושלים בדרך, כשהייתי זזה ולו קצת, והיית מתעורר שוב בבכי). וכך ישנת.... עד שהגענו להורים שלי. כמובן התעוררת - מיד אחרי שעצרנו את הרכב. ואצלם - שוב, רק אחרי שעה וחצי הצלחת להרדם (כמובן, מקום חדש). חבל שירשת את השינה הדקה שלי - יכולנו לוותר על החלק הזה של המורשת..:)

היה נחמד לך לבלות עם BUSENKA ו-DEDUSHKA. וגם אח שלי בא לבקר עם אנה ועם טוניק. עם זאת, התחלת ממש להראות סימנים של חרדת נטישה. כשהלכתי להסתפר, אמא שלי נשארה איתך בחוץ לטייל בעגלה. אין זו הפעם הראשונה שבה אתה נשאר איתה. אך הפעם, כמה דקות אחרי שהלכתי, נתקפת בכי ובניגוד לפעמים קודמות, לקח לה הרבה זמן להרגיע אותך (כל פעם שאני שומעת שבכית ולא הייתי לידך, למרות שאין הרבה פעמים כאלה, לבי נמחץ, למרות שאני מבינה שזהו חלק טבעי מהתפתחותך). וכשאבא שלך הצטרף אליכם מאוחר יותר לכמה רגעים כדי לקחת מפתחות מבית ההורים שלי, לא הסכמת שיעזוב. האמת שבכל מקום כרגע, כשאני מפנה אליך את הגב שלי והולכת ממך לכמה רגעים, לפעמים אתה מתחיל ישירות ליילל. שלב רגיש מאוד זה.

חזרנו היום בבוקר. תכננו לחזור אתמול בלילה, אך בסוף היינו עייפים מדי לנסוע. והאמת, הכל לטובה. הלילה השני עבר הרבה יותר בקלות (מבחינתך, לא מבחינת הלחות והחום הכבדים של מישור החוף). והיום בבוקר חזרנו בשעות שנת הבוקר שלך - החלטה מבורכת. נסיעה עברה הרבה יותר בקלות - ישנת חצי ממנה, וכשהתעוררת, הדרך שנשארה הספיקה לנו בדיוק למתיחת הסבלנות שלך לשיא יכולתה. גם לא היה כל כך חם במהלך הנסיעה בבוקר. סופסוף, גופך הקטן, ובמיוחד שיערך, היו יבשים, ולא רטובים מזיעה - בפעם הראשונה ביום וחצי האחרונים..:)

והיום על הדשא של שעת אחר הצהריים (חזרנו לשגרה המבורכת) אכלת לבד את הענבים! כזה מתוק! חתכתי אותם בבית לרבעים, והוצאת אותם מהצנצנת אחד אחד והכנסת אותם לפה. נאמי מאמי! כמובן, לא הרבה. לימור שהייתה עדה לכך צחקה, שאכלת שליש מארוחה שאוראל, הקטנה ממך בשלושה חודשים הייתה אוכלת. כפרות! מתי שיבוא לך!

והדבר הכי חשוב - התחלת לתת לי נשיקות! לא סתם נשיקות, נשיקות צרפתיות! אתה בא אלי, כשאני שוכבת ומדביק לי נשיקה עם כל הפה בפה שלי. ומחייך כל כך! ואחר כך מגפף לי את כל הפנים - שם לי ידיים על הפה, על האף, נשכב עם כל הבטן על על הפנים שלי. עכל כך מצחיק! בהתחלה הייתי בטוחה שאולי אתה רעב (פעם, כשהיית רעב, היית כך מצמיד אלי את הפה המתוק שלך). אך לא. זו בהחלט נשיקה! וזה קורה רק כשאני שוכבת. כנראה למדת מאבא שלך... כל פעם שאנחנו מתחבקים או מתנשקים, אתה מתחיל לצחוק בהנאה גדולה. ואם זה קורה בישיבה או בשכיבה לידך, אתה תוך רגע מצטרף. מתוק אחד!

התמונה מתעדת את ההתעניינות שלך בשבוע האחרון באיברי הפנים שלנו - ובעיקר, בלשון. זה הפך לטקס התעוררות אחרי השינה. אני יושבת או שוכבת איתך במיטה שלך, ואתה עובר על הפנים שלי ומצביע לאט לאט ובחיוך על הפה שלי, על העיניים, על האוזן, וכמובן על הלשון. ואני נוקבת בשמותיהם. את הלשון שלי אתה מנסה גם להוציא החוצה בכל כוחותיך, ומצחיקה אותך מאוד העובדה שהיא לא ממש נתלשת... ומזל שכך...:)