יום ראשון, 19 באוקטובר 2008

מחר (בעצם, כבר היום) זה קורה - אתה עובר לחדר שלך!

כמה דקות אחרי שהתעוררתי היום, בשבת, בבוקר, אבא שלך שאל אותי בספקנות קלילה: "היכול להיות שאתמול בלילה צילמת אותנו....?" מממממ... נתפשתי על חם! הסמקתי והנהנתי בראש...

אתמול בלילה, כשנכנסתי למיטה, כמה שעות אחרי ששני האפרוחים שלי נרדמו, פתאום זה היכה בי - יכול להיות מאוד שהתמונה הזו של שניכם ישנים במיטות צמודות אחת ליד השניה לא תחזור על עצמה בזמן הקרוב. לקח לי כמה דקות ארוכות להודות בכך שבעצם, היא לא תחזור לעולם. לבד מבטיולים ובשינות מחוץ לבית. קפאתי לרגע. איך זה קרה??? אכן, אני מתרגשת מאוד לקראת המעבר שלך לחדר משלך. אך אף אחד לא סיפר לי שזאת משמעות הדבר..! וכך מצאתי את עצמי משוטטת בבית באמצע הלילה בחיפוש אחרי המצלמה, ואז אחרי הסוללות החדשות להחליף את אלה שאזלו.

והיום, כשישבנו לנו שנינו, אתה ואני, בעודך מנסה לצלול לשינת לילה עמוקה אחרי ששרדת בקושי את הנסיעה חזרה מההורים שלי, הררתי בכל אותן הפעמים שישבנו לנו ככה שנינו. אני כל כך אוהבת את חדר השינה שלנו, ואהבתי אותו עוד יותר במהלך השנה האחרונה, בה היה לנו המזל לארחך בו. כל כך הרבה רגעים משפחתיים נצורים בו. וביניהם - טכסי השינה היומיומיים. אבא שלך מקריא לך ספרים. אני מצטרפת מאוחר יותר. אתה יוצא מגדרך. ממש רועד מהתרגשות. שתי הידיים מושטות לכיווני. EHHHHHh! ממרחק אתה מתנפל על הציצי. אני מתיישבת איתך על המיטה. נשענת על הקיר. אתה יונק. אבא נשכב על המיטה שלנו. שנינו מדברים על משהו, אך לרוב שותקים מהופנטים ברגעים הקטנים האלה של שלמות, של אושר, של תקווה. לעיתים, אני שרה לך. העיניים של אבא שלך. ציוריו מחבקים אותנו. הריח שלך. חיבוקים. ליטופים. נשיקות. אתה יורד מהמיטה לעוד כמה סיבובים אחרונים לפני השינה. אבא מכבה את המנורה הקטנה ומדליק מנורת לילה. אתה מתחפר בחיקי. אבא נותן לך נשיקת לילה טוב, וגם אני זוכה לאחת על הדרך. יוצא מהחדר. ואנחנו נשארים בו שנינו. רוקדים בטנגו של חיבוקים. ליטופים. הנקה. מגע. אין רגע של הפסקה. גוף אל גוף. בכל רגע ורגע. גם כשאתה בקצה השני של המיטה. החדר על מרכיביו מחבק אותנו, וכל הקסם שבעולם שומר עלינו. עוצמת עיניים. מזמינה את השינה לעטוף אותך. צוללת לתוך ההרהורים על מא ועל דא. מחשבות. שאלות. תשובות. החלטות. תפילה. מדיטציה. הפיות והמלאכים מרחפים מעלינו. ספק מנמנמת. ספק ערה. ספק רגע. ספק נצח. פשוט משחררת. וצוללת. ולפתע אתה נעטף בשקט. נשימותיך בקצב אחיד עם נשימותי. אני מציצה בזהירות. עינייך פתוחות לרווחה. ידך או רגלך מלטפות אותי בתנועות קטנות עדינות. מבטך מכוון אל הנצח. על מה אתה חושב? מה אתה רואה? עוצמת עיניים שוב. אחרי כמה רגעים שוב מציצה. המבט המהורהר שלך עלי. שוב עוצמת. שוב מציצה. לעיתים אתה נרדם לבד. לעיתים אני לוקחת אותך שוב בזרועותי. חום גופי כנראה מטפטף את הטיפה האחרונה לשיקוי השינה שלך, ואתה עוצם עיניים לאט לאט. רגע לפני שאתה נרדם, אני מחזירה אותך למיטה. אך תמיד ידך או רגלך עדיין מחזיקות בי. עד שכל כולך מכוסה בשינה. וכך אנחנו נפרדים מהיום. או מהבוקר. או מהצהריים.

אני יודעת שכל זה יימשך גם בחדר שלך. לבד מהעובדה כי כשאתעורר ואפקח את עיניי - לא אראה אותך ישן מולי, או מתמתח חצי ער, או שוכב, מחייך וקורא לי. שתי מיטות אחת ליד השניה. מצולמות בכל כך הרבה תמונות באלבום התמונות הפרטי שלי.

הרגשות מציפים אותי. אני מאוד מאוד מתרגשת לקראת מחר. אך גם קצת עצובה. אולי אפילו יותר נוסטלגית מאשר עצובה. אתה גדל. ואני לא מצליחה להתרגל לזה. אני לא חושבת שאי פעם אתרגל. אך באותה המידה, אני בטוחה בך. בעצמאות שלך. ביכולת שלך. אני יודעת שהמעבר מחר יעבור חלק. אני יודעת שאתה מוכן לכך. אני יודעת שתהיה בסדר. שאתה כבר בסדר. שאתה יודע שאבא שלך ואמא שלך תמיד כאן במרחק של חיבוק בלא השפעה מהמרחק הפיזי שהחיים יפערו בינינו.

הכל מוכן לקראת מחר. בבוקר אתה תקום כרגיל. ותצא למסע ההרפתקאות של מרקו פולו עם אבא שלך. אבא יספר לך על המעבר, יסביר לך שיש חדר מיוחד מאוד שמחכה לך, שאנחנו נשארים בחדר השינה שלנו, שממש צמוד לחדר שלך, ושאתה מוזמן לבוא אלינו בכל פעם שיתחשק לך. כשתבוא לינוק, אחרי שתתעייף, אני אניק אותך על המיטה שלנו. ובינתיים, אבא יעביר את המיטה שלך לחדר שלך שמוכן לקראתך. אנחנו נבוא בעקבותיו. וכבר בשנת הבוקר שלך מחר תחלום בחדר החדש שלך. כך, שנת הלילה הראשונה לבד בחדר תגיע אחרי שתי שינות במהלך היום, ואנחנו מאמינים שזה ירכך את המעבר. אני מניחה שגם במהלך היום אנחנו נעביר לא מעט זמן בחדר.

ובינתיים, אני יושבת כאן על הרצפה. מתעדת את הברבורים שבלב שלי. הוצאנו את שולחן העבודה שלי שעמד במקום המיטה שלך למסדרון, כדי לא לעשות רעש מחר בבוקר. אבא שלך ואתה ישנים. מעין סגירת מעגל שהחל אתמול בלילה. הייתי דוחה את המעבר שלך לאין סוף - אמנם זה בלתי אפשרי. הגעוגע פיזי ממש. הר געש בבטן. הנשימה נעתקת. אך אתה גדל. ואתה זקוק לי להיות לצידך - מחזקת אותך ובוטחת בך. וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות. הכל עניין של החלטה. ואני מחליטה לסמוך עליך ולתמוך בך. גם אם דמעה של געוגע תתלווה אלי לעיתים...

אוהבת אותך המון!

תגובה 1:

eyal weissbein אמר/ה...

פרק ראשון משמעותי עבורנו - ללמוד לסמוך עליך וביכולות שלך. אנו מאמינם שהמעבר יעבור חלק ויודעים כי כל בוקר נמשיך להתעורר כשפרצופך המחייך פוגש אותנו כמה סנטמטרים מאיתנו כשאתה נאחז בקצה המיטה וצוהל: אהההההההההההההה...
מזל טוב מתוקי שלנו.

Related Posts with Thumbnails