ועוד קצת על היצירתיות

לעיתים, אנחנו מתיימרים לחשוב כי אנחנו אמורים להגביר בילדינו את נטייתם למחשקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), ובמילים אחרות, לגרום להם להיות יצירתיים. אז אנחנו מתאמצים כפי שלא התאמצנו מעולם, בהעמסתם במשחקים יקרים, בסיפורים רבים, בחוגים, בהעמסות מיותרות.

או... שזה קורה בדרך כלל?

אולי אני אתחיל שוב - בדרך כלל אני משתדלת להזכיר לעצמי לא לדחוק בך בשום דבר, לא לפתח ציפיות מיותרות, לא לשפוט, לא לפרש, לא להניח לרגע כי אני יודעת מה באמת מתרחש בראש הבלונדיני המתוק שלך.

ופשוט לאפשר לך להיות. ולהמשיך לנשום. לידך. מבלי להפריע לך.

זו משימה לא פשוטה. לא בעולמנו הכה יודע, מבין, מתחשב, מפרש.

ואז, במיוחד אז, אני כל כך שמחה על רגעים קטנים כאלה שפשוט מזכירים לי את הדבר היחיד שיכול להיות אמיתי. מבחינתי.

מתחילת שנת הלימודים, מדי ערב יום שלישי, אני לומדת. אני משתתפת בהכשרה להורים בחינוך האנטרופוסופי ובלימודי ביוגרפיה. מרתק. מעורר מחשבה. בערבים אלה, אתה מבלה עם אבא, עד שאני חוזרת, אחרי המקלחת שלך. בדיוק להשכבה שלך.

זה מה שקרה באחד הערבים לפני כחודש. התחלת לבשל במטבח שלך. בינתיים, הכל כרגיל. ואז פשוט המשכת במשחק שנכנסת אליו. לבד. מבלי יוזמתנו. ומבלי התערבותנו. אבא רק היה נוכח וסייע במה שהתבקש לו.

פרסת מפה. ריכזת את כל הכסאות מסביב לשולחן הקטן בסלון. הזמנת את אבא להצטרף אליך לארוחה. והתיישבתם לאכול בכאילו. כל כך הרבה טמון בתמונות האלה. מישהו אחר אולי היה רואה בהן בלאגן. או טרחה. אולי היו עוצרים אותך מבעוד מועד. אני כל כך שמחה על כי אנחנו מצליחים להמנע מנטיה מיותרת ומשמידה שכזו.

בעיני זו אומנות. מעין רגע קסום שכזה. דווקא בגלל שהוא לא תדיר בהופעתו, אני מוקירה אותו כל כך. ולא רק בגלל שיש בו כל כך הרבה אלמנטים שונים ויפים (ולו לצורך הדגמה, אציין את הכסאות המסודרים במעגל מסביב לשולחן, בדיוק כפי שהם מסודרים בפועל סביב שולחן האוכל שלנו - הלא יכולה להיות עדות מרתקת יותר להימצאותך בתקופת רגישות לסדר (sensitive period for order)?). אלא בגלל הזרימה שלו, הייחודיות שלו, האותנטיות שלו, היוזמה שלך שבהיווצרותו. בעיני, זוהי יצירתיות. זאת אומנות. זה משחק, המדמה את עצמו לחוויה שחווית, אך רק בקצת. אלמנט גלוי במשהו נסתר. בדיוק כמו המשחק שלך בארגז חול היום, עת ניסית לעשות פיתות מחול (טפחת עם כף חפירה על שכבת חול שטוחה), ניסית לטעום אם הן מוכנות, ואז לקחת אותן (קצת חול) בכפות ידיך והעברת אותן מיד ליד. הפעם היחידה שחווית משהו כזה הייתה לפני כמה ימים בדורת ל"ג בעומר, וממש לא כחוויה ייחודית של אותו הערב. בכלל, רק חלפת לרגע ליד מישהו שהיכן את הפיתות. ההתבוננות בך מאלצת אותי, שלא במודע, להזכר במקור המשחק שלך. לגלות משהו מוכר באוקיאנוס של קסם. להשתתף בהיוולדותו של התהליך היצירה. להבין כי מה שחשוב הוא שוב, האיכות, ולא הכמות. להתבונן במשהו טבעי, כמעט מיסטי, כמעט קדוש. אני כל כך אסירת תודה על כך!