ריגשת אותנו בשינתך

שנתיים, תשעה חודשים ושלושה ימים...

לא הייתה פעם אחת במשך תקופה מבורכת זו, בה נרדמת בלעדי (מלבד הנסיעות באוטו ובטיסה אחת שהייתה)...

לא הייתה פעם אחת, בה נרדמת ללא השתתפות כלשהי של ההנקה. במשך חודשים רבים בשנה הראשונה לחייך, היית לרוב נרדם לבד, אך אחרי הנקה סמוכה לפני כן. וכך גם במשך תקופה קצרה, כחודש בערך, עד לפני כמה שבועות. מאז חזרת לינוק לפני השינה, ולגמרי או כמעט להרדם על הציצי. אם כי גם עתה לעיתים אתה נרדם לבד, אחרי ההנקה.

ואז הגיע יום שישי האחרון.

עמוסה בעומסים שונים במשך אותו היום, לרבות הרגשה כללית לא כל כך טובה, וגם עייפות שהצטברה, כשחזרנו בסביבות השעה עשר בלילה, מיום הולדת של מיכלי שכנתנו, אחרי שגם נהגתי כל הדרך חזרה מהים, כיוון שהמקום היחיד שלא רעד מבחינתי באוטו היה במושב נהג, כל מה שהצלחתי לעשות, הוא לגרור את עצמי לחדר השינה ולהתעלף לשינה. אבא ואתה, בשיתופה של אמא שלי, עשיתם מקלחת. באיזשהו שלב אבא בא להעיר אותי כדי שאוכל לסייע לך להרדם. כשהתיישבתי עפופה לגמרי על המיטה, אתה הופעת בחדר. "מאמא לא מרגישה טוב?". "כן מתוקי". רגע קצר של דומיה. "מאמה ששששש. תה ואבא בלי מאמא". "אתה רוצה שאחזור לישון, ותרדם היום עם אבא?". חיוך רך על שפתייך.

לא האמנתי למשמע אוזני. גם לא אבא. אני חושבת ששנינו היינו בטוחים שאחרי כמה דקות של נסיון, תקרא לי. אני נרדמתי חזרה בשינה לא עמוקה, תוך כדי הציפייה לקריאתך. מתוך השינה שמעתי אותך הולך לשירותים (קאקי - חשוב, גם בלילה), חוזר בשקט לחדר. אחרי כמה זמן התעוררתי. הדלת לחדר שלך הייתה סגורה. לאט לאט התקרבתי. בעדינות פתחתי את הדלת. אבא ואתה, שכובים בכיוונים הפוכים על מיטה, ישנתם שנת ישרים.

אחד המראות הקסומים יותר שראיתי מאז שהצטרפת אלינו.

לקח לך לא יותר זמן להרדם עם אבא, ממה שלוקח לך איתי.

כל כך התרגשתי. קיימים כל כך הרבה גישות ודרכים בכל הקשור בהורות. אינני מביעה כאן את דעתי עליהם. אני מניחה כי כל בחירה לגיטימית למי שהיא טובה לו. גישתנו כמובן היא יחודית לנו. וככזו, כשאתה הוא המורה שלנו, ואנחנו אך המסייעים בדרכך להתקרב לעצמך, היא מתחזקת כל פעם, בה אנחנו מקבלים סימן ממך כי הסיוע שלנו היה במקומו, כי השיעור שלמדנו יחד קידם אותך בדרכך, כי עבודתנו כצוות העמיקה את ההכרות שלנו עם עצמנו. מעולם לא נקבתי בהגדרות בכל הנוגע להתייחסותנו לשינה, וגם להנקה. לא קראתי לזה פינוק, אוכל, תלות. פשוט זרמנו וניסינו כל הזמן להתאים את עצמנו להרגשות של כולנו בנושא, אפילו יותר לאלה שלא ניתן כל כך להביע במילים, אלא פשוט להרגיש בבטן. מעולם לא עלתה בי המחשבה לא להיות לידך כשאתה מבקש שאשאר איתך עד שתרדם. או לא לאפשר לך לינוק, אלא אם הדבר לא נוח לי באותו הרגע. כמי שהשינה אינה תמיד קלה לה, אני יודעת להעריך את מה שהופך אותה לכזו. החיבוק של אבא, השינה בזרועותיו בדרך כלל משפרת את איכות השינה שלי במידה רבה. כל עוד שהדבר אינו מפריע לו, אני תמיד אודה לו על האפשרות להתכרבל בחיקו. אפשר לומר בדיעבד, כי כך גם פעלתי כלפיך. הרגשתי מיוחדת כמי שבידיה לספק לך מענה חם ונעים לבקשתך. כמי שמקבלת בברכה מענה כזה בעצמה, הערכתי את הזכות שבידי להיות מסוגלת להקל עליך במבוקשך. והרי, זה רק טבעי, שביום שלא לגמרי הייתי יכולה להיות שם לצידך, אתה הושטת לי את היד בחזרה. בדיעבד, לא הייתה למעשה דרך אחרת בידי להראות לך מהי הנתינה האמיתית. כמובן, למזלי הגדול, גם הייתי מוכנה לכך, לא ראיתי בכך פשרה, ויתור או פיתוח תלות, הייתי יכולה לשים את העייפות ואת הרצונות האחרים שלי בצד, כי בעיני הם היו פחות חשובים לי באותו שלב, בו הרגשתי עד כמה הם חשובים לך. אינני יודעת לאן פנינו, מה תביא עלינו ההצטרפות החדשה, ואני רק יכולה לקוות כי תמיד נוכל למצוא את הפתרון המטיב עם כולנו.

ועדיין, ריגשת אותי עד מאוד.

למחרת, וגם אתמול, כשהצענו לך שאבא ישאר איתך עד שתרדם, ביקשת שאהיה זו אני. ללא היסוס, הסכמתי. עד שתבקש אחרת....

וכמובן, כל זה, וגם הרבה דברים אחרים, לא היו מתאפשרים ללא האבא המדהים שלך, ללא בן זוג כה תומך, מבין ומאפשר...