לפני כמה ימים, ללא כל סיבה נראית לעין, או לפחות גלויה בחדשות, השמיים כוסו ברחשי מטוסים, במשך שעות על גבי שעות, עם הפסקה קצרה באמצע, וההמשך בלילה. באופן אוטומטי, אחרי שגלשנו בכל אתרי החדשות האפשריים, המחשבות לא הצליחו להפסיק לגלוש. ההרגל חזק יותר מאמונה. איפה המקום הכי בטוח בבית? איפה הדברים שצריך לקחת במקרה הצורך? היכן נוכל להתארח לכמה ימים? היכן בארץ יהיה מספיק בטוח? איך נוכל לטוס בחודשי הריון מתקדמים? מה נסביר לך? מתי זה יפסק???
המטוסים שקטו, אך החדשות ממשיכות לבעור. והמחשבות מבולבלות עוד יותר - האם זו החלטה נכונה כהורים להמשיך לחיות במדינה שעצם קיומה תמיד מוטל בספק, והעבר נראה הרבה יותר מבטיח מהעתיד, על אף צבעיו האפרוריים לעיתים? האם אנחנו שאננים מדי? מה קושר אותנו כל כך לאדמה הזו? מה מעיק כל כך בישראליות? מדוע הפכנו להיות קהים לחדשות המדאיגות באמת, ואנחנו מודאגים יותר מהפסד אפשרי של קבוצה אהודה במונדיאל? האם החשש שלי מעזיבה נעוץ בנסיון העבר שלי וברצון לספק לך ולנו בית חם, אוהב, חברי, קבוע, סביבה קטנה ושקטה (הפעם דווקא לא בהקשר הבטחוני) לגור בה? האם חיי המהגרים קשים יותר מחיי המשחקים ברולטה רוסית? האם ההבטחה שיהיה מחר וגם מחרתיים משתלמת מזו שהיום אולי הוא היום האחרון (אם מנטרלים כמובן את כל מה שהגורל טומן לו בחובו עבורנו)?
האם אנחנו עומדים באחריות שלקחנו על עצמנו עת הבאנו אותך ועוד מעט גם את אחותך, לעולם זה?
ובאופן לא מפתיע, לא יכולתי שלא להזכר במילים שכתבתי לפני כמעט שנה וחצי, לצערי אקטואליות לא פחות גם היום...
יום שבת, 12 ביוני 2010
ושוב ההרהורים
4 תגובות:
I cannot imagine what you are feeling or how you make such a decision. On the one hand, Israel needs sensible people like you but on the other, you have a family that deserves to live in safety. I hope you do not have to make any sudden decisions.
את לא יודעת כמה הנושא מעסיק אותנו. מה נכון לטובת הילדים? אנחנו מתכוונים לחזור, ולא מפסיקים לחשוב האם זה מה שנכון עבור הילדים... אם רק היתה תשובה חד משמעית.
I need to add that I am much less patriotic now than I used to be. I guess that the only reason for me to stay here is because I know what it means to be an emigrant. It will effect everything in our life, in our relations with our children, their sense of security and belonging. But then again all this is irrelevant if you think in safety meanings.
איך נדע, איריס???
אני לא חושבת שיש תשובה חד משמעית. אני לא בטוחה אם יש תשובה. אני רק לא מצליחה שלא לחשוב על השאננות שלנו, ועד כמה הפתרון יכול להיות מאוחר מדי.
הוסף רשומת תגובה