לבתנו: הטעימות הראשונות

מאז שהיינו בשלב זה עם אחיך, חל לו שינוי רציני בגישת הממסד לכל הקשור לטעימות מוצקים. מעתה המלצת משרד הבריאות היא להתחיל בטעימות החל בגיל ארבעה חודשים.

אני והממסד מעולם לא היינו בקשרים קרובים מדי, כך שלקחתי המלצה זו די בסקפטיות. עד שביקרנו, לצערנו, אצל גסטרואנטרולוגית איתך, שם למדנו כי המחקרים האחרונים הראו כי בגיל שבין ארבעה עד שישה חודשים נפתח חלון הזדמנויות, שרק בו אפשר לטפל באלרגיות מספר. ולכן ההמלצה עכשיו להתחיל בטעימות כבר בגיל של ארבעה חודשים.

אבל אני לא אוהבת בכלל את המושג "המחקרים האחרונים", כי הרי לכל מחקר אחרון יהיה אחרון נוסף שיצא אחריו. מה גם שכמעט כל מה שאמרה הרופאה, שאני דווקא מאוד מחבבת אותה, היה כמעט מנוגד למה שנאמר בזמן אחיך.

למזלנו, הקלת מאוד על התלבטויותינו. בגלל מצבך העדין גם כך עם הקיבה, בין תרופה לתרופה, ובדיקות, ונסיונות, ודיקור, עם חשש של רפלוקס כל הזמן מעלינו, לא הרגשנו כי מה שאת זקוקה לו באותו הרגע הוא לטעום בפעם הראשונה מהאוכל. מה גם שסקרנותך לאוכל, מה שבעיני הרבה יותר נצחי מהמחקרים, עוד לא הייתה בשיאה.

אז חיכינו לכמה ימים של רוגע, כדי שתוכלי להנות מהטעימות, לפחות לפי הערכתנו. או לכל הפחות, לא לסבול יותר מהרגיל.

הרוגע לא ממש הגיע. בסופו של דבר, בחרנו ביום יחסית רגוע והצענו לך את התפוח (באמת שאי אפשר היה לבחור במשהו אחר לטעימתך הראשונה, לפחות אמא זו שלך לא הייתה מסוגלת לאקט שכזה), למרות ההצעות החמות להתחיל בכתומים (מה שדרך אגב לא השפיע על תאבונך בכלל עת נגענו גם בהם)...

כבר כתבתי באריכות על הפרשנות שנתנו לכל הקשור בטעימות ובאכילה בכלל (feeding), בהתאם לאמונתנו מונטסורית. אך הפעם נכנסו למשוואה כמה נעלמים נוספים. מאז שנולדת, את שותפה לכל הארוחות שלנו המתרחשות בזמן ערותך, שהן הרוב המכריע של הארוחות (צ'ופו, למשל, הצטרף לארוחות ערב משפחתיות אך בגיל שנה וחודש). הסקרנות הטבעית שלך היא כל כך גבוהה, שאת רוצה לקחת חלק בכל שמתרחש לידך, מבלי לפספס מאומה. לכן לא הצעתי לך עוד לשתות מהכוס הקטנה, מכיוון שאין לי כל ספק שלא תאפשרי לי להחזיק את הכוס מבלי לעשות בה כל העולה ברוחך, ואינני רוצה להלחם בך. הרגשתי שעדיף שנחכה. כך גם, אם יש כפית נוספת לידך, את כל כך מרוכזת בהפעלתה, שלגמרי אינך מתפנה לטעימה. הגירוי חזק מדי. ואם אנחנו עוצרים לאכול במהלך הטיול בחוץ, כמובן, גם את רוצה לטעום מהאוכל (עם צ'ופו, במהלך החודשים הראשונים ממש השתדלתי שהארוחות יתבצעו בבית, שהרגשתי שהנוהג השתרש לו). המקצב היומי שלנו הוא כזה שלא תמיד מאפשר להתחשב במועדי הנקתך. והארוחות תמיד משותפות (שלא נשכח לציין כי במהלכן אחיך גם אוכל בדיוק את מה שאת אוכלת, באותה התצורה בדיוק). כך שיוצא שאחיך אוכל דווקא כשאת כבר שביעה, או יותר מותאם למציאות, עסוקה בהוצאת אוויר פנימי החוצה, תעסוקה שבאה בהתנגשות חזיתית עם מה שאת מנסה להכניס עוד לגופך הקטן. מה גם שהנקתך היא מיוחדת מאוד, ואינה מאפשרת, לפחות לא עכשיו, תחזית כלשהי לגבי מועדיה, ומכאן, גם לגבי תכנון כלשהו של ארוחות נוספות. כל אלה הופכים את נושא הטעימות לכזה שעוד לא הצלחתי להגדיר אותו ללגמרי ולהתאימו אלינו. לרוב, אני מרגישה די אבודה. הטקסיות, השגרה, הקצב האיטי הרבה פעמים נסוגים לאחור. אך מאידך, תמיד יש לך חברה, והרצון לטעום לדעתי מחדש את עצמו כל הזמן.

ובכל זאת, כנראה אצלנו הדברים עדיין לא שונים בהרבה בין אח לאחות.

בארוחה הראשונה די שיתפת פעולה. בשניה כבר פחות. ואז ה"לא" היה פשוט מוחלט. היית מסובבת את ראשך הצידה. לא נלחצנו. בזכות אחיך, שלמעשה, התחיל לאכול בערך בגיל שנתיים וחצי, והיום, אם יורשה לי, אני כל כך גאה בהרגלי התזונה שלו (למרות שבזמן האחרון הוא שוב חזר לאוכל בסיסי של פתיתים, של קורנפלקס ויוגורט, של דייסת סולת, של פסטה ושל שניצלי עוף - אוכל ילדים של ממש, אך מה שחשוב לי הרבה יותר הוא ההרגל שישאר לו לכל החיים מאשר תוכן הארוחה שישתנה עוד די הרבה). אז אנחנו פשוט זורמים בקצב שלך. יש ימים בהם את בכלל לא טועמת דבר - או שאת יורקת אותו במיידי, או שהוא מביא איתו גלים של גרפסים תקועים הנוספים על אלה, או שמלכתחילה אינו מעיזים להעמיס עליך עוד משהו.

אך החלק הבאמת קשה הוא להראות אדישים לכל הפרצופים המצחיקים שאת מראה תוך כדי הטעימות. צ'ופו הוא שותף פעיל בכל ארוחותיך, והחושים הכל כך חדים שלו כעת תופשים כל חיוך כמה שלא יהיה אפסי, על פנינו, ואז הארוחה בקלילות הופכת למשחק...

הדבר החיובי בכתיבה של מה שהתרחש לפני קצת למעלה מחודשיים (אינני מסוגלת להדביק את הפער) היא בסיכומי ביניים ספונטניים תוך כדי הכתיבה, וההארות המתקבלות על הדרך. כמה שבועות אחרי הטעימות הראשונות היינו במגרש משחקים עם אחיך. כהרגלו, הוא הוציא קופסת פירות. כהרגלך, את ביקשת את המכסה. אך הדבר לא סיפק אותך. ביקשת משהו נוסף. ביקשת לטעום מחתיכות התפוחים שהיו בתוך הקופסא. לא הייתי מעיזה להציע לך חתיכות גדולות שכאלה, אלא בעוד כמה חודשים טובים. אך יצא שאת אוהבת דווקא את האוכל הלא מרוסק, אלא להחזיק משהו בידך ולכרסם אותו. לעיתים אני טיפל'ה נלחצת, שתי שינייך (כן כן) דואגות לכך, אך אין לי כל ברירה אלא לסמוך עליך. ובכל כולך את מעידה כי זה מה שמעניין אותך עתה. וכך את אוכלת לרוב - טיפות טיפות של תפוחים, אגסים, בננות, ובימים האחרונים גם אורז מלא, טחינה ומלפפון. גזר ובטטה מתקבלות בפחות נעימות. ודלעת כמעט ואינה משמחת אותך. מחזיקה את החתיכות בידיים, מתפעלת אותן תוך כדי, וקצת אוכלת. אך האוכל המועדף עליך, הוא ללא הספק, חמצוצים...:)

נ.ב. ובתמונות את בת חמישה חודשים...

וכמובן, את הסינר תפרתי לך אני. כמתנה לסילבסטר....