יום ראשון, 9 בינואר 2011

לבתנו: ואת סובלת

החיים כל כך עמוסים...

החיים כהורה הם כל כך עמוסים...

החיים כאמא לשני ילדים קטנים, אחת מהם תינוקת קטנטנה, שניהם בבית איתה, הם כל כך עמוסים...

שלעיתים אני בקושי זוכרת בערב מה התרחש בבוקר של אותו היום, כמעט ולא זוכרת מה אירע אתמול, ושלשום מבחינתי בכלל קיים רק בספרי היסטוריה.

כך שבאמת אני תוהה לעיתים אם אני זוכרת נכון. אם אנחנו זוכרים נכון.

תוהה אם זיכרוננו אותך בוכה כל כך הרבה מאז שנולדת הוא באמת זכרון קיים, יחיד, או מצטבר, אחד של הורים רגישים מדי, או אחד המאותת כי משהו אולי באמת באמת מפריע לך.

אחרי שכבר מימיך הראשונים היה נדמה לנו, למודי נסיון רפלוקס, כי את סובלת ממשהו, היה נדמה שבסוף החודש הראשון לחייך, הוקל לך. עדיין היית מוטרדת מכאבים ומאי נוחות, אך היה נדמה לנו כי הם לא היו קשורים בהנקה. אכן,
הנקתך מעולם לא הייתה רגועה. כבר כתבתי לך על כך. חוץ מבלילות או ישר אחרי השינה, את תמיד מפסיקה לינוק, לעיתים בבכי, ולעיתים פשוט מנתקת את עצמך מהציצי בכוח רב ובזעקת שבר. לעיתים יונקת ממש ממש קצת, ונחה, מסתובבת ושוב. אולי פשוט התרגלנו למצב. ובכל זאת, קצת אחרי שהיית בת שלושה חודשים, משהו שוב השתבש. ואולי לא. אולי שוב פשוט תודעתנו הפכה להיות ערה לכך ביתר עוצמה.

כך או כך, המחשבה על רפלוקס עוד פעם התגנבה לה אלינו. הפעם החלטנו ללכת לפגוש את הגסטרואנטרולוגית. היה מוזר לנסוע אליה - הזכרונות מביקורנו עם צ'ופו שלוש שנים לפני פתאום הפכו להיות חזקים מאוד. והרגשות המעורבים אז שוב אותתו חזק. לא לקח לה זמן רב להבחין באי שקט שלך ובהנקה הלא רגועה. כמו גם עם אחיך, היא התלבטה להחליט אם את סובלת מאלרגיה למזון כלשהו, או מרפלוקס. הסימפטומים לא היו חד משמעים. ביחד החלטנו כי במקום להתחיל להוריד לי מוצרים מהתפריט, שגם כך לא מגוון משהו, ננסה קודם לתת לך את הלוסק. לי לא הייתה הרגשה טובה לגבי התרופה, אך חשבתי שזה קשור יותר לרתיעה הכללית שלי מתרופות. כמו גם הרופאים, נטיתי להאמין בגנטיקה - מה שעזר לאחיך אמור לעזור גם לך.

בינתיים דיברתי עם נתורופתית שפניתי אליה כמה שבועות לפני. הרגשתי פשוט מרוסקת פיסית. מאז שנולדת, כל הזמן חטפתי משהו - דלקת בשד, הגב שנתפש עד כדי שלא יכולתי לנשום כמה ימים, ולבסוף שיעול יבש רצחני שהתחיל לתקוף אותי בכל עונות המעבר מאז שאחיך בחר להצטרף אלינו. היה ברור לי שהכל מתווסף גם למצוקה נפשית שהייתי בה, אך הרגשתי כי אני פשוט חייבת לפרוץ את המעגל. עמית, אחותו של אבא, מאוד התרשמה מנתורופתית זו. ואני, אובדת עצות בתקופה ההיא, הייתי מוכנה כבר לנסות הכל. אחרי ששתיתי סירופ מהמגעילים ביותר שהכרתי, ותמצית תה קצת יותר נעימה לטעם, במשך כמה שבועות טובים, אכן התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב. טפו טפו טפו. כך שכשנתורופתית הציעה לי לשתות תה שהיה אמור גם להשפיע על קיבתך, החלטנו לתת לו הזדמנות לפני שממלאים אותך בלוסק.

אך התה לא עזר. וכך, כשהיית בת שלושה חודשים ושלושה שבועות לערך, התחלנו לתת לך את התרופה. וזה היה סיוט! אם לא הרגשת טוב כל כך לפני כן, עכשיו באמת הרגשת רע. הפליטות שלך הפכו להיות הרבה יותר משמעותיות, וחוסר השקט היה פשוט מעיק. התפתלת כל כך שהיינו בטוחים שאת תחליקי לנו מהידיים. לא הסכמת לשכב לרגע. את אינך בוכה כמעט כשמציק לך משהו, יותר שרה על כך. ושרת ללא הפסקה. והדבר שהכי העיד על כך שמשהו מאוד מאוד מפריע לך - התכחשת לאבא. היום, כחודש אחרי, אנחנו כבר יודעים בוודאות שזה הסימן המובהק לכך שאת לא מרגישה טוב. את מבקשת רק אותי. זוכרת את הסיפור של אבא על הרדמותך? כמה ימים אחרי שאבא כתב אותו, לא הסכמת בכלל שהוא יקח אותך בזרועותיו.

כשנתנו לוסק לאחיך, היה זה לפני ימי הבלוג. אז כתבתי לו ביומן בכתב בתדירות הרבה יותר נמוכה. אני מרבה לדפדף ביומן זה עתה, כשאנחנו מתקדמים איתך במסעך. לעיתים סתם להזכר במשהו. לעיתים לקבל עצה ממה שאירע לאחיך בגילך. ולעיתים גם כדי להרגע קצת בעצמי. על לוסק כתבתי רק מספר משפטים. היה זה ביום החמישי למתן התרופה לאחיך, אז הוספתי שלמרות ההחמרה המשמעותית במצבו בהתחלה, התחלנו לחוש בשיפור. זה שאחר כך, התרופה אכן עזרה לו מאוד ידענו. לכן, בהמלצת הרופאים, חיכינו ליום החמישי המיוחל של מתן התרופה לך. כשהוא חלף, והשיפור לא חל, המשכנו לחכות עד לשבוע.

אז הפסקנו את מתן התרופה. בליווי רופאה, ניסינו לתת לך שבוע "לחזור לעצמך". הבעיה היא שלא היה לנו מושג, מהו "עצמך". בקושי זכרנו איך היית לפני מתן התרופה. האם יותר גרוע מעכשיו? היינו בטוחים רק בכך שאכן התרופה החמירה את מצבך. ועתה הפליטות הענקיות חדלו. חוסר השקט פחת, אך לא נעלם.

וכך הגענו לנסיון הבא. לפני כשבועיים הפסקתי לאכול מוצרי חלב. חלב פרה וגם חלב עיזים. עברנו לתכנית ב'. על פי הרופאה, האלרגן החזק ביותר, לפי סטטיסטיקה, הוא חלב פרה. אחריו - ביצים. בערך באותו הזמן בדיוק החלטנו גם החלטה חשובה נוספת. במיוחד אני. לא יכולתי יותר להתרכז בכמה רע לך, הייתי חייבת לשמירת שפיותי וגם שפיותנו, "לקבל אותך כפי שאת". ברור שזו רק אלגוריה. לא ברור מה עזר יותר - ההחלטה או העדר חלב בתזונתי. אך היה נדמה לנו כי חל שינוי לטובה במצבך. הגרפסים עדיין שם, גם חוסר שקט, אך הרבה פחות מורגש. לפחות יש הפסקות בין לבין. ולפחות, ההרגשה היא כאילו אנחנו יודעים מה מפריע לך. ונדמה, אולי רק נדמה, לא יודעת, שאחרי שהגרפס או הקאקי יוצאים, לעיתים אחרי שעות של מאמצים אמנם, את מרגישה הקלה. ואפילו היה יום אחד בו אפשרת שוב לאבא להרדים אותך.

ואז, ביום שבת שעבר, אחרי כחמישה ימים ללא חלב, חגגנו יום הולדת לאורי. היו שם שתי עוגות - אחת עם גבינה, והשניה עם שמנת מתוקה. ואני הייתי חייבת מכת אנרגיה. כך שבעידודו של אבא אכלתי שתי חתיכות. למחרת שוב הרעה במצבך. הרגשתי כל כך רע! למרות שעדיין קצת מווזר להאמין כי כל מה שהוביל לכך הוא שתי חתיכות קטנות של עוגה. שוב נועצנו ברופאה. היה לנו קצת מוזר שתגובתך הגיעה רק למחרת, וגם נמשכה כמה ימים טובים. מסתבר כי זו דווקא התגובה הטיפוסית. מסתבר שכשאלרגיים למשהו, זה מעורר תגובה דלקתית בקיבה, שמתחילה לתת את אותותיה אחרי חצי יום, יממה, ונמשכת כמה ימים. ואכן, אפשר לומר שרק שלשום, שוב נראה כאילו יש הקלה מסוימת במצבך.

ומצד שני, אנחנו עדיין קצת סקפטיים לגבי ההכרעה לכיוון החלב. אני לא אמשיך לאכול מוצרי חלב לפחות לא בחודשיים הקרובים (לצערי הרב, למרות שאני אוכלת די מעט מהם, הם עדיין מאוד יקרים לליבי). מאידך, הדברים כל כך מעורפלים. ובכלל, יתכן שכל זה קשור לשיניים. ואולי זה בכלל המצב הקינטי שבו את מצויה. ולפתע, בימים האחרונים, למרות ההקלה, דווקא הפליטות התגברו.

מה שכן נשאר עדיין בתוקף הוא ההחלטה שלנו לקבל אותך כפי שאת. ואולי עתה מה שאמרתי לפני כמה ימים על חופשת הלידה יובן גם קצת אחרת. התינוקות שלנו אינם תינוקות שקטים. ולמרות שהתמונות מעידות אחרת, רוב רובו של יום את מעבירה בעמידה עלי. לרוב עם הגב אלי, כשאני לוחצת לך על הבטן. ועיסויי הבטן רבים. ולרוב את עסוקה במאמצים לקראת גרפס או לקראת קאקי. ההנקה עדיין לא שקטה. ואני כל הזמן מודה לאחיך על סבלנותו הרבה שהוא מגלה כלפי המצב, למרות צעקות ענק שלו כשאת בוכה מאוד (שעליהן אין אנו מעירים לו, הן כל כך מובנות לנו), שמפסיקות ברגע שאת נרגעת.

וכל מה שהייתי רוצה הוא כי תעבירי אלי את כאבך. ליבי נקרע לעיתים כשאני רואה אותך סובלת. והמבטים המודאגים של אביך ושלי אינם מסוגלים להינתק ממך. ואולי זו הסיבה הנוספת לכך שהחיוכים שלך והרגעים של שקט הופכים להיות עוד יותר יקרים לליבנו. רק לפני כמה רגעים תליתי כביסה, וצ'ופו היה איתך. ולפתע קרא לי: "אמא בואי בואי! בואי תראי את צ'פוצ'יטה צוחקת!". והצחוק שלך הוא באמת אחד במינו.

זה מתיש. זה קשה. אך כל פעם שאני נשברת, אני חושבת עד כמה לך זה לבטח קשה יותר.

ואנחנו אוהבים אותך כל כך!

נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים ושבוע...

5 תגובות:

nitsanen אמר/ה...

http://beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?%EE%E9%F8%F7%ED_%E4%F7%F7%E9%FD

Galia אמר/ה...

כתבת שהפליטות התרבו אף שיש הקלה- יכול להיות שהוקל לה, היא התחילה לאכול קצת יותר ממה שקיבתה מסוגלת עקב הנינוחות החדשה?
וקרוב לוודאי ששווה לך לנסות לחזור לחלב בתוך זמן מה- הרי הם כל הזמן משתנים ומה שנכון היום, יהיה אחר בעוד חודש... בהצלחה (:

אורי אמר/ה...

אחד הדברים הקשים ביותר בגידול תינוקות כל כך רכים הוא, שהם לא יודעים להגיד מה מציק להם...
אנחנו מבלים שעות וימים בחיפוש אחרי מה מציק להם. לרוב לא נצליח למצוא את התשובה...
נכון שלפעמים זה משהו שפשוט לשנות ויכול לעשות הבדל גדול. לפעמים... צריך פשוט אורך רוח וסבלנות.
יובל בכורי היה תינוק קשה מאוד. הוא כמעט שלא הפסיק לבכות במשך שלושה חודשים תמימים והיה רק על הידים וישן רק על הידים. אלון האמצעי היה תינוק נינוח ביותר שכל מה שרצה היה שנשים אותו איפשהו והוא כבר ילך לישון בזמנו החופשי. אני הסקתי שחוסר הנסיון שלי והלחץ שבו הייתי נתונה הם הגורמים לקושי הגדול של יובל כשהיה קטן.
ואז באה שחר...
והראתה לי שזה לא קשור להיררכיה המשפחתית. שחר בכתה המון, הייתה מוכנה להיות רק על הידים שלי. הכניסה את התקופה עם יובל לכיס הקטן.

ועם זאת, אצל שחר, ידעתי שזה יעבור. היא תגדל, היא תרגע, תסתגל לעולם שבחוץ, לריחות לרעשים לתחושות (חם קר) אני מניחה שכל כך הרבה דברים הפריעו לה. קשה לבודד בדיוק מה. אפשר רק לנסות לתת לה את הטוב ביותר שיכולתי ופשוט להמתין יחד איתה שתצלח את המעבר הלא פשוט הזה לעולם שלנו.

אני מבינה את החיפוש אחרי הסיבה, ועם זאת אני מסכימה יותר עם המסקנה שלך- פשוט קבלו אותה כפי שהיא

michal אמר/ה...

תקופה לא קלה אתם עוברים...וטוב שאת מוצאת את נק' האור הקטנות שבהם.
לצערי אני די מבינה אותך...גם עם סהר היה לי את הפליטות הנוראיות בגיל הזה..והם באמת התגברו יותר דווקא בגיל הזה, לצערי הזמן זה הדבר שישפר את המצב...העברה למוצקים יותר מהר וגן כשהיא תתחיל לשבת/לעמוד/ללכת זה יהיה הרבה יותר טוב.
לגבי העזרה עם הקקי - ישנה שיטה שאנחנו אימצנו עם אייל- שיטת טליה היא מאוד מאוד עזרה לו
http://www.dulot.co.il/talisapir/show.asp?art=9&t=l
מקווה שהיא תעזור גם לכם
בהצלחה ותרגישו טוב

My Child's Diary אמר/ה...

ניצן, תודה.
ותודה על הקישור לבלוג...:)

גליה, כעקרון כלל זהב בהנקה הוא כי תינוקות אוכלים בדיוק כמה שהם צריכים. אבל גם אם היינו יוצא מן הכלל במובן זה, לא נראה לי שזה הכיוון, כי ההנקות שלה בדרך כלל מאוד קצרות. אך תודה לע המחשבה. וכן, אני מתכוונת לנסות לבדוק לגבי חלב מדי פעם..

אורי, תודה רבה על החיזוק.

מיכלי, אני זוכרת לגבי סהר. תודה שסיפרת לי מתי באה ההקלה אצלכם. ותודה על הלינק. מעניין, כי גם אני מאוד מאמינה שתפקידנו לעזור לעשות קאקי. בדרך כלל גם אחרי השינה. ואני תמיד משתדלת להחליף טיטול דווקא לפני הקאקי, כשאני רואה שהיא מתאמצת. מעניין אבל בדיוק עברה לי המחשבה לקחת אותה באמת לאמבטיה. אני אנסה...

Related Posts with Thumbnails