יום חמישי, 6 בינואר 2011

אבא כותב: על שינה, על סדר היום ועל בכי

לקחנו החלטה אמיצה, אימך ואני: הפעם לא נשאיר אותי מחוץ למעגל השינה. נתחיל מהשלבים הראשונים לתת לך להתרגל לעובדה כי יש פעמים בהם אני משכיב אותך לישון.

המקום להחלטה זו נבע מתוך המקום היחידי שעליו אני מצר במהלך 3 השנים מאז שאחיך המתוק הצטרף אלינו. מהר מאוד הוצאתי את עצמי ממעגל השינה שלו בטענה כי השינה תמיד מלווה בהנקה, ולכן אין לי מה לעשות או לתרום בעניין. היום אחיך אינו מוכן ללכת לישון איתי. מלבד פעמים בודדות בהן אכן זה קרה ולפעמים בתחבולות קלות או בזמן המתנה לאימך שתגיע, מעולם לא הסכים אחיך להרדם ביחד איתי. חוויה שהיום בדיעבד אני מעט מצר עליה - אין משהו טהור ויפה יותר מאשר להרדם או לראות אתכם נרדמים, ואז להתבונן בכם.

חזרה לכאן ועכשיו: את שנת הבוקר שלך את מבלה איתי במנשא, כאשר אני מנצל את שלשת רבעי השעה לרדת לסטודיו ולהכנס למצב עבודה (דבר ההופך להיות יותר ויותר קשה עבורי בימים האחרונים). את ישנה איתי ומסכימה ללכת לישון עלי במנשא כמעט ללא בעייה ובהסכמה מלאה.

אז מגיעה שנת הצהרים. כאן אימך ואני עדיין אובדי עצות. נוצר עבורנו פרדוקס: הרעיון הוא כי אני אקח אותך לישון במיטה שלך בזמן שאחיך הולך לישון עם אמא (לא, הילדים שלנו אינם נרדמים בעצמם ולבד, וגיליתי שלרוב, אילו שכן, עברו מסכת יסורים כדי להגיע למצב כזה, דבר שאנו לא מעוניינים להעביר אף אחד מילדינו). העניין הוא כי אף פעם אין לדעת. לרוב אני מחזיק אותך מעט בידיים ואז נשכב ביחד איתך על המיטה עד שאת נרדמת ומחבק אותך (רגעים קסומים ומהפנטים). אולם לעולם אין לדעת מה יתפתח החל מבכי רגיל ועד לבכי היסטרי, כי אינך רוצה לישון או שאת רעבה. במקרה זה צ'ופו אינו נרדם כי הוא דואג לך ושואל מדוע את בוכה. אם המצב אינו מפסיק, אמא באה לעזרתי ובידיי הקסם שלה מרגיעה אותך תוך עשירית שנייה. שתי דקות לאחר מכן אחיך הדאגן מתייצב לראות מה פשר המהומה - מכאן ואילך הוא אינו ישן ומתחילה להיות רכבת ותחלופת משמרות שלי ושל אימך בין החדרים. בסופו של דבר, אם את ממאנת לחזור לזרועותי, אמא מרדימה אותך, ואני בינתיים קורא לצ'ופו ספר (כי אמרנו שהוא לא מקשר שום דבר בי לשינה), ואז אימך באה ומרדימה את אחיך.

זה מתסכל, במיוחד כי אינך יונקת בצורה עיקבית, ואין לדעת מתי יתפתח רעב. מצד אחד את מחזיקה המון זמן בלי לינוק, וגם כשאת רעבה, ניתן "למשוך" זמן עד להנקה הבאה שלך. אולם אין לדעת מדוע את מתחילה לבכות ולא מצליחה להרגע כאשר אני מנסה להשכיב אותך (נו באמת... את הרי רוצה את אמא).

הבכי שלך מוציא ממני המון תסכול, במיוחד לאור העובדה כי אין לי שום דרך להרגיע אותך. כל דבר שאני עושה מכניס אותך לבכי חזק יותר. אצל צ'ופו היה לי את התירוץ: הנקה מרגיעה אותו, ולכן אני לא יכול. אולם כאן זה לא העניין. אולי זו תקופה, בה את מעדיפה להיות בזרועותיה של אמא. אולי משהו במגע שלי אינו נעים לך. אין לי תשובה. והתסכול גובר.

אני יודע כי זה זמני. אני מניח כי זה פונקציה של גיל, מי מספק את האוכל ואולי אני שוב ממציא לעצמי תירוצים כפי שאמך טורחת להזכיר לי כל הזמן. הפעם אני לא אתן לעצמי לעשות את הטעות ולהעלם מהשינה שלך, לא בכוח כמובן, אבל אשתדל להיות שם בכל אפשרות.

הנה פוסט שהתחיל בצורה פסימית למדי והסתיים באופטמיות זהירה.

נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים וארבעה ימים. כמה שבועות לפני שאבא כתב את הפוסט הזה, וזה קרה לפני שלושה שבועות. חיכיתי לפרסם אותו כך שיתאים לסיפור הכרונולוגי. אך מאז השתנו כמה דברים. עליהם יסופר עוד מעט...

2 comments:

shumim אמר/ה...

קצת מבלבל להגיב לפוסט שנאמר עליו שהוא כבר לא עדכני (:
ובכל זאת, רעיון שעלה בראשי הוא להניק את המתוקונת לפני שאתה לוקח אותה להרדמה, כך סביר להניח שאם היא בוכה, זה לא מרעב.
אצלנו עזר בהרדמה לקפץ על כדור גומי גדול, אולי זה יעזור?
וכדי לתת לך תקווה... גם אצלנו יונתן לא היה מרדים את עידן כשהיה תינוק וכיום הוא שותף מלא להרדמות שלו. עדיין עידן לרוב מעדיף שאני ארדים אבל הוא נהנה מאוד מההרדמות עם אבא.

My Child's Diary אמר/ה...

הי אילנה!
תודה על העצות. הקטע עם ההנקה הוא שאני לעולם לא מצליחה לדעת אם היא רוצה לינוק או לא. אבל לקחתי לתשומת ליבי. תגידי, איפה אתם? כבר חזרתם?

Related Posts with Thumbnails