לילדינו: יומיום

את בערך בת חודשיים. אנחנו בקופת חולים. אבא וצ'ופו מחכים לנו במרכז. באנו לעשות לך חיסון (אם יש נושא אחד שנוי במחלוקת אך ההתדיינות עליו בגדר טאבו, הוא ביצוע החיסונים - אתם מחוסנים). מחכים בתור. כמו כולם. את גורפת אינספור מחמאות, ולו הצעה אחת להכנס בטרם תורנו, המגיע סופסוף.

רק כמה דקות של חיסון. את עומדת בו נפלא. כרגיל, הרבה יותר טוב מאמך המתהפכת בקרבה בכל פעם שילדיה מחוסנים. בדרך החוצה, עם עגלה, ועם כל התיקים שעליה, מחדר האחות, היא מציעה באדיבותה: "בואי אני אעזור לך לצאת".

חה! היא לא יודעת כמה פנויה יכולה להרגיש מישהי שרגילה להיות כל הזמן עם שני ילדיה, יד לכל אחת, ואחת מהן גם לעגלה, שלא נזכיר תיק, כשמתפנה לה היד....

כמה שיד אחת פנויה יכולה לגרום לך להרגיש חופשייה....

ובאותו הזמן...

כמה שיד אחת פנויה יכולה לגרום לך להרגיש שמשהו מהותי חסר...

נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים