לילדינו: ימי ראשון וימי שני

הכל יחסי...

כתיבת רשימות אלה, חודש וחצי-חודשיים אחרי התרחשותם, מאפשרת לי להרגיש זאת ביתר שאת.

כמה שאני חששתי מימי ראשון וימי שני לפני כשלושה חודשים! אבא מלמד בימים אלה. ביום ראשון בצהרים הוא לא נמצא, מה שאומר שאני נשארת לבד כדי ללוות אותכם לשנתכם. וביום שני הוא מלמד עד השעות המאוחרות, וחוזר הביתה רק בסביבות שמונה וחצי בערב, שזו אמורה להיות השעה, בה את כבר ישנה.

אני כמעט הפכתי להיות חולה ככל שהתקרב הסמסטר. וכשהוא התחיל, פשוט נבהלתי.

ניסיתי ליצור לעצמי תכניות גיבוי. סיכמתי עם אמא שלי שפעם בשבועיים תגיע לסוף שבוע כך, שתשאר גם ביום ראשון (ולכן תגיע ביום שישי, במקום ביום חמישי בלילה). וכך, לפחות אצטרך להתמודד עם המצב פעם בשבועיים. בימי שני חשבתי על מליון תכניות אופרטיביות.


אך בסופו של דבר, כמו תמיד, כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לחפש את התשובה בפנים. בתוכי. וגם לסמוך עליכם ועל עצמי שנדע למצוא פתרון משותף. האמת, באמת הייתי צריכה פשוט לסמוך על עצמי.

וכך, בימי ראשון, איכשהו, אפילו בימים שאמא שלי הצליחה להגיע בהם, מצאנו דרך להתארגן לשינה יחד, מבלי שהזדקקנו לעזרתה (על כך עוד יסופר). ובימי שני התגלגלנו גם. החלטנו כי נטייל עד שאבא חוזר, והרשינו לעצמנו פעם בשבוע לדחות את ההתנהלות הערבית ליותר מאוחר. התינוקות שלנו הרבה יותר אוהבים להיות בשעות אחר הצהרים בחוץ, מאשר בבית, כך שפתרון זה היה בריא יותר לכל הבריות. בהתחלה בילינו את זמננו במגרש המשחקים, עד שמזג אוויר אפשר זאת. אחר כך טיילנו וקינחנו בארוחת ערב מיוחדת של אמא וילדיה, בפלפליה מקומית (פיפס, כמובן, ובירה שחורה היו בתפריט הקבוע). ומזה כחודש, לשמחתנו הרבה, יצרנו נוהג מחמם, בו אנחנו מבלים ערב זה עם משפחתה של תמר.

ולאט לאט הסמסטר מתקרב לסופו. וכמו תמיד, בכל הדברים המלחיצים, ממרחק של כמה חודשים בלבד, כל החששות של אז נראים אפילו מצחיקים היום. וכבר ממהרים לפנות את מקומם לחששות חדשים...

נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים ועשרה ימים...

נ.ב. אני יודעת שיש הרבה משפחות, שזו השגרה שלהם. וזה בסדר. אך לא אנחנו. וזה הרי הסיפור האישי שלנו...