לילדינו: יומיום

יום שני בערב.

אבא מלמד.

אחרי שעשינו סיבוב רגלי ענק, שכמובן גם התארך מעבר למתוכנן, אנחנו מתקרבים עייפים למרכז. כהרגלינו כבר כמה שבועות, אני שואלת אותך מה אתה בוחר לאכול לארוחת ערב, פיצה או צ'יפס. "פיפס!", אתה עונה לי לשמחתי.

אנחנו בפתח הפלפליה. העובדים כבר מזהים אותך. חיוך עולה על שפתיהם. הם אוהבים אותך כל כך! הלקוח הצעיר ביותר שלהם, המדייק ביותר בהזמנה ("בבקשה, רק שתי שקיות של קטשופ. אם ישאר עוד צ'יפס, נקח עוד קטשופ"), וגם כזה שדואג לעצמו. אנחנו לעולם לא עוזבים את המקום מבלי שפינית את כל השולחן - מה שאמור להגיע לפח, הגיע לשם, וכל הכלים החזרת למטבח. וגם ביקשת מהם שיבואו לנגב את השולחן: "תבואו עכשיו. השולחן דביק. אם אנשים אחרים יבואו, הם צריכים לאכול ליד שולחן נקי".

לפתע, אני נזכרת כי אנחנו צריכים להגיע גם לחנות האורגנית, לקנות שיבולת שועל. אני מנסה להסביר לך שאם נשאר לאכול קודם, החנות האורגנית תסגר. ולכן עדיף שנלך מהר לחנות הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים, ממש מעבר לפינה, נקנה את מה שצריך לקנות, ונחזור לאכול.

אתה מסתכל עלי: "אמא. אני מאוד רעב. את וצ'פוצ'יטה תלכו לחנות האורגנית. ואני אזמין לנו צ'יפס בינתיים"...

Fair enough!

אני חושבת וחושבת ולא מוצאת כל נימוק הגיוני לדחות את הצעתך. נכון, אתה רק בן שלוש שנים ושלושה חודשים. אז מה? זה בדיוק הרגע הזה, מבין אלפי רגעים אחרים, בהם אני יכולה לשדר לך כי אני סומכת עליך, או לנפץ בשניה את כל פרץ היצירתיות שלך. הרי ברור לי לגמרי מהיכן הצעה זו מגיעה. אם היה זה אבא במקומך, כך היינו נוהגים. ואתה צפית בנו מליון פעמים עושים כן. וכן, אני מחליטה להענות לך. בלב אני משכנעת את עצמי - זו שעת ערב, אין הרבה לקוחות כאן, העובדים מכירים אותך, אתה תרגיש את כובד האחריות שעליך, ואכן תחכה לי, ובסופו של דבר, אני רק מעבר לפינה, וכן הכביש קרוב, אך אתה כבר לא רץ אליו. דוחה את כל התסריטים הנוראים הדופקים על פתח ליבי. בקול, אני עונה לך בחיוך: "אנחנו נלך מהר ונחזור. תזמין לנו בינתיים צ'יפס. תוכל לעלות על הכיסא הגבוה (שליד הבר), ולחכות עד שיכינו אותו. בבקשה תחכה לי בפנים עד שאני אחזור".

לפני שאני הולכת, אני אומרת לאחד העובדים: "הוא יחכה לי כאן".

"כמה את משלמת על הבייבי סיטר?", הוא שואל אותי בחיוך.

"נראה לי שהוא זה שיכול לעשות בייבי סיטר לך", אני צוחקת בתגובה.

הוא מהנן בהסכמה...