לבננו: אתה לוחש!

כביכול, פעילות פשוטה לחלוטין, אך בפועל היא דורשת שליטה מרובה, לא רק פיסית הקשורה בשרירים כאלה ואחרים, אלא בעיקר, בעיני, שליטה על הרצון.

עבר זמן מה מאז הפעם הראשונה בה לחשת פה ושם בקיץ לפני שנה עד שהצלחת באמת לדבר בלחש, בדיוק בזמן המתאים לכך (זוכר את שלושת רמות הציות?)...

ומי היה מאמין שדווקא להופעות יהיה תפקיד חיוני בכך..?

עובדה!

מאז חנוכה, אז התחלנו לפקוד הופעות בתדירות גבוהה יותר, לפני כל הצגה או הופעה הייתי מזכירה לך בעדינות שאם תרצה להגיד משהו במהלך ההופעה, תלחש. ואנחנו נלחש בחזרה. בהתחלה, לא כל כך הצלחת. ואז זה פשוט קרה. מבלי כל תזכורת נוספת, אם אתה רוצה לומר לנו משהו, אתה פשוט לוחש.

ובמפתיע (או שלא) הלחש עבר גם למישורים האחרים של חיינו. ובאחד מהם התבקשה נוכחותו כבר זמן מה. מבלי שאמרנו דבר (לא בחודשים האחרונים, לפחות), לפתע, כשאתה נכנס עכשיו לחדר השינה בזמן שאני עוזרת לאחותך להרדם, ואתה רוצה לומר משהו, אתה לוחש...

ואין דבר מתוק יותר מלשמוע אותך לוחש.

וכן, למרות כל הדברים הנרשמים כאן, אמך עוד זקוקה ללמוד דבר אחד או שניים. משום מה, אני עדיין מזכירה לך לדבר בלחש לפני ההופעות. ועל כך מתקבלת התגובה המתבקשת, עוד באמצע המשפט שלי: "כן כן אמא. אני זוכר. אני אלחש!".