יום ראשון, 19 בדצמבר 2010

יומנה של אשה פשוטה


בהשראת Beauty That Moves:

היום...

מחוץ לחלון שלי
... שמש זורחת. שמיים כחולים. אמצע דצמבר, אך מזג אוויר אביבי. והאמת, אני מרשה לעצמי להיות קצת אגואיסטית ולאחל להמשך מזג אוויר חמים ולא גשום. כבר כתבתי עד כמה השתניתי במובן זה מהתקופה הטרום הורית. וגם מצב רוח שלי בתקופה אחרונה יוכל רק להרוויח מאור שמש מעודד...

אני חושבת... חושך. אני יוצאת עם צ'פו'ציטה החוצה. הרחק מכל ההמולה. מהרהרת עד כמה המאמץ שעשינו בנסיעה הארוכה בא על חשבון יצור מתוק זה, שגם כך עוברים עליו ימים קצת לא קלים. בנפשי אפרוריות. לא בהרבה יותר בהירה מהחושך שמכסה אותנו. ככל שאנחנו מדרימים, היא תמיד משתלטת עלי. כמו המשא שמעמיסים על כתפי מרים המשקולות. הוא יוצא מאחורי. לפתע אור חלש מהבהב לו במעמקים. נעמד. שלושה מטרים בקושי מפרידים בינינו. או שזה שלושת אלפי קילומטרים? דומייה. הדקות עוברות. המרחק נשאר אותו המרחק. ואולי אף גדל. האור נכבה. עלטה. צ'פוצ'יטה פורצה בבכי עז. כאילו מרגישה את זעקות נפשי. דבר לא מצליח להרגיע אותה. הוא לא מגיב. אני קוראת לאהובי. הוא יוצא במהרה וחולף על פני אחי. מה מחבר בינינו?

אני אסירת תודה על... הרגעים בהם אנחנו חוזרים הביתה. על כל מה שהבית מהווה בשבילנו, על כל ערימות הכביסה ועל הכיור המלא בכלים מלוכלכים. על צ'ופו שכבר יודע לאזור את עצמו להתרחק מהמקום, בו לא רוצה להיות. על התזכורת התמידית שבו על כמה הציניות מיותרת. עד כמה התמימות עדיפה על כל. על אהובי שבשקט מחבק מקשיב לי ומשתתף איתי במשהו שלא בטוח אם אדם שפוי אחר היה מסכים להשתתף בו. על צ'פוצ'יטה, על החיוך שלה והגרגורים שלה, על הרגשת החום שהיא עוטפת אותי בה, על כי בחרה להצטרף אלינו. אלי.

מחדרי הלימודים... הוא שאל אותי מדוע אני חופרת בעבר. היא בתורה העצימה את השאלה, והביטוי שהשתמשה בו היה דומה יותר לקידוח. וגם הוסיפה כי אין זה הזמן, על כי דואגת היא לילדיי. ואני לא יודעת. למה חשוב לי להזכר במשהו שמתעקש להסתתר מאחורי התודעה? ואולי היא פשוט מגנה עלי? מדוע עבר כה חשוב לי? חשבתי פעם כי העץ לא יוכל לצמוח, אם שורשיו לא יהיו טמונים עמוק באדמה. איך אפשר להאמין בעתיד, אם איננו מסתמכים על עבר? ולו בגדר הידיעה, מבלי להזכיר את מה שהוא עלול ללמד אותנו לגביו. לגבינו. ואולי התשובה הרבה יותר פשוטה - אולי אני פשוט מנסה להבין, איך המצב התדרדר עד כדי כך? לגביו, אין לי שאלות. איתו הדברים מעולם לא היו אחרת. כך או כך, ליבי ריק כלפיו. כמעט. אך איתה??? ואם נוציא את כל הקלפים על השולחן - איך אמנע אני מקשר חלול שכזה ביני לבין ילדיי? האם מי שהתנהגות מסוימת מופנית כלפיו יכול לרשת את ההתנהגות עד כדי כך שלא יוכל אלא להתנהג כך גם בעצמו? ואיך ידע להבדיל אחרת? מתי ואיך אצליח להשאיר זאת מאחורי? מתי אפסיק לחשוש?

מהמטבח... התבשיל שהרכיבים העיקריים שלו הם גזר, עגבניות, רסק עגבניות, יצא די טעים גם בלי כל אלה. מה שבטוח, עוגת דומדמניות מאתמול בלילה סיפקה לו קינוח נאות. אך בינינו, מה זה משנה? הרי גם כך אני לבטח אשאר רעבה גם אם אוכל את כל העוגה בעצמי (מה שלא רחוק מהמציאות). קיבולת הקיבה שלי לאחרונה מפתיעה אפילו אותי, אם כי אין שום סיכוי שאוכל אי פעם לחזור אחרי כל מה שנכנס בה באותו היום. הריכוז שלי נתון לדברים אחרים.

אני לובשת... האם גרגירי אורז עם חתיכות כרוב וקוביית חציל נחשבות כלבוש??? כי זה מה שגיליתי בקפלי הטוניקה שלי לפני כמה רגעים. או שהעובדה כי כמה שעות טובות לפני כן בישלתי עם תינוקת מתפתלת בידי וילד מתוק אחד המנסה לטעום מאבקת כביסה ברקע, מסבירה את זה?

אני יוצרת... בדיוק סיימתי את הסוודר למתוקה שלנו. לא בטוחה אם אוהבת אותו, אך יצא בהחלט חם. רעיון מסוים מארצות הרקמה כבר רוקם לו משהו במוחי, אם כי, כהרגלו וכהרגלי, כבר הצליח להסתבך לו. מקווה שלא מספיק כדי שיוכל לבסוף לצאת לפועל...

אני הולכת... כמה הייתי נותנת עבור יום אחד שלא הייתי אמורה ללכת בו לשום מקום. רק לשבת כך, כפי שאני יושבת עכשיו, על הספה האדומה בסלון. בלי מחשבות. בלי דאגות. בלי חישובים של מה עוד אני צריכה לקחת איתי. או להספיק לעשות לפני מה. וכן, אני יודעת, שיהיו עוד הרבה ימים כאלה, בבוא הזמן, שבהם געגועי לימים עמוסים אלה יהיו עזים מלשאת. ועדיין, כמה הייתי נותנת עתה עבור כמה רגעים כאלה...

אני קוראת... הלוואי והייתי מצליחה לקרוא את מחשבותיה. מה עבר לה בראש אז? מתי ההתעלמות חדרה לתוכה והפכה לחלק ממנה? באיזה עולם באמת היא נמצאת רוב הזמן? ומה עולה לה המעבר לעולם השני? מה היא רואה כשהיא מסתכלת במראה? מה היא רואה כשהיא מסתכלת עלי? מה קרה לה לפני שגרם לה לא לאהוב את עצמה עד כדי כך? או שהדבר הפוך, וכל עניין בכך שהיא, והוא יחד, פשוט אוהבים את עצמם יותר מכל? מה מחיר אהבה? וממי יהיה הוגן מספיק לבקש לשלם אותו? האם אי פעם חלפה שם סליחה? וגם הייתי רוצה לקרוא מחשבותיי אלה שלי. אולי בעצם זו רק מחשבה אחת ענקית - מה חשבתי לעצמי...? איך מחשבותיי היו יכולות להיות כל כך רחוקות מהמציאות?

אני מקווה... שאי פעם אוכל להתחפר בחיבוקה כמו פעם. להריח אותה. לבכות על כתפה. ללטף אותה. שאי פעם אוכל לחייך אליה. שאי פעם אוכל לספר לה על עצמי. שאי פעם היא תקרא שורות אלה. שאי פעם אוכל שוב לכבד אותה.

אני שומעת... את כל אותם הקולות הצועקים לעברי - מתי תפסיקי לקוות לשווא?

ברחבי הבית... שקט. ילדיי ישנים. לא מאמינה כי הצלחתי להרדים את שניהם לשנת צהרים. צ'ופו בדיוק התעורר. יושב לידי, ושלא כהרגלו ממתין בסבלנות עד שאסיים לכתוב שורות אלה.

אחד הדברים האהובים עלי... הרגעים של כולנו יחד. המיוחדות שלנו. הילדים שלנו. החיבוק של אהובי על אותה הספה האדומה. צ'ופו מנגן וקורא לי: "אמא תרקדי..."...

התכניות להמשך השבוע... מה שיבוא, יתקבל בברכה...

נ.ב. התמונות הן מלפני כחודש וחצי...

4 תגובות:

Galia אמר/ה...

ולי היה נדמה שכבר יותר משלוש שנים (וכמעט 3 חודשים...?) העץ מצמח ענפים חזקים וגבוהים, אף ששורשיו נפגעו בהיותו צעיר יותר.
ואני רק יכולה לחלום על שנת צהריים משותפת אצלנו...

eyal אמר/ה...

זה מכה בי תמיד לא פחות... הפער, השוני, העמדת הפנים והזיוף הגדול, 3000 שנות אור. האם אפשר לגשר? ניתן לסבול זאת לכמה שעות בודדות ואז אם לא בורחים בזמן הריקנות משתלטת.

אנחנו פה תמיד בשבילך גם כשאפור וגם כשריק. אוהבים אותך: אחת מתפתלת, אחד למה למה ואחד שזולל מהעוגה שהכנת למרות שאמר שלא אוהב דומדמניות.

אורי אמר/ה...

כשמגיעים לסוף הפוסט יש את רשימת ה-you might also like - ואחד הפוסטים שם הוא- מתרכזת בעכשיו.
נראה לי שבאופן בלתי מודע, הבלוג עצמו מספק לך עצה...

אין לי מושג על מה בדיוק מדובר,
אבל אני מרגישה שמגיע לך חיבוק וירטואלי ארוך וחם.

My Child's Diary אמר/ה...

תודה לכולם! החיבוק הגיע במלוא העוצמה...
נ.ב. ואורי, הכל מכוון, שלא תחשבי...

Related Posts with Thumbnails