יום שני, 22 בפברואר 2010

מדוע...?

אני שונה.


ולעיתים נדמה לי שהעולם לא ממש מעוניין להכיל אותי.

איכשהו הדברים התבלבלו לנו לאחרונה. מרוב החינוך לסבלנות, לפלורליזם, לסגידה שלנו להכלה אינסופית, אנחנו מאבדים את ההקשבה דווקא לדעות הלא כל כך מקובלות עלינו. ואולי כאן הבעיה. כי בדעות אלה בדרך כלל אנחנו מכלילים את הדעות הקיצוניות בתוכנן, כאלה שלכל הדעות אינן מקובלות בחברה המכבדת את כל חבריה. ברור לכולנו כי גזענות אינה מקובלת. וכי לא מאפשרים אותה. ברור לכולנו כי אלימות ככלל ובמיוחד כלפי החלש מאיתנו, ובעיקר כלפי נשים וילדים, אינה מקובלת אף היא. ברור לכולנו כי לא מכבים סיגריה על גופו של תינוק. במישורים אלה קל להתנייד. כולנו נרים גבה. נתרומם ישירות כנגדם. נעשה כל שביכולתנו לכלות דעות אלה מתוכנו.

אך מה לגבי הדעות שהן פשוט שונות משלנו? מה לגבי אמא שחושבת שגם בהנקתה את ילדה היא עדיין מכבדת את ההיפרדות שלו ממנה? שאין ההנקה משפיעה על איכות השינה של ילדה? מה לגבי אמא שמאמינה כי אכן היא יכולה להשתדל יותר כדי להניק את ילדה גם בלילות שקשה לה לא לישון בהם, גם אם מדובר במאמץ עילאי מבחינתה, כזה שלא היה מתאפשר לולא הייתה אמא? מה לגבי אמא שלא מצליחה שלא לקום בלילה לילדה, גם אם מדובר בקימות אינסופיות? מה לגבי אותה אחת שאינה מניחה לילדה לבכות בלילה מבלי לגשת אליו? איך הגענו למצב שאמהות אלה מרגישות לפתע יוצאות דופן?

ואיך, באמת איך, הגענו למצב שבו אם אמא מסוימת הנסערת כל כולה למשמע אמא אחרת שמספרת על איך מתוך הכורח הקשה מאוד שנוצר אצלה נאלצה לגמול את ילדה מהזדקקות לה במשך הלילה, ונתנה לו לבכות עד שהתרגל לעובדה החדשה, ומתוך סערת רגשות בה נתונה משווה את המעשה הזה להתעללות בילד - אנחנו דואגים להרגיע את הרוחות כדי שחס ושלום האמא הגומלת לא תרגיש דחויה? נכנסים לפרשנות של מהי התעללות. חושבים על תרבות הדיון. מסתתרים מאחורי השימוש בשפה ושוב מתעסקים בתפל. והרי אני מבינה לגמרי כי נסיבות החיים והמשפחה, וכמובן, הנתונים האישיים של כולנו, מביאים את כולנו להחליט את מה שבסופו של דבר טוב לנו, למשפחה שלנו, למצב היחודי שלנו. על כך אין וויכוח. אין כאן החלטות טובות או נכונות. אבל איך ומדוע אנחנו מרשים לעצמנו לזלזל במצב הרגשי של האמא הנסערת, ישירות קוראים לה לסדר: איך העזה לא להיות סבלנית, שלא נגיד שיפוטית, כלפי האמא הגומלת? איך דווקא הפעם אנחנו לא שואלים את האמא הנסערת, כמו שהיינו שואלים את הגומלת, למשל, מאיפה מגיעה סערת הרגשות שלה, מדוע בעיניה מגיע מעשה זה עד כדי התעללות? מדוע אנחנו לא נותנים מקום גם לדעה זו? מדוע מה שחשוב לנו להבהיר הוא כי כולנו אמורים לדבר מהמקום שלנו (הרי לא תמיד כך הדבר? או לחלופין האם זה מה שיוריד מחומרת הדברים הנאמרים?), שאל לנו להשמע ביקורתיים כלפי דעה שונה משלנו (והרי לא כך בדיוק אנחנו נשמעים כלפי האמא הנסערת?), שנזהר שלא לפגוע באמא גומלת (והרי לא כולנו בוגרים מספיק כדי להקשיב לדעות אחרות מבלי להפגע)? מדוע גורמים אנחנו לאמא הנסערת להרגיש פחות רצויה בקרבנו מאשר לאמא הגומלת, כמעט מצטערת על דעותיה? מדוע שתי דעות אלה לא מקבלות את אותה הלגיטימציה? מדוע אנחנו מרגישים כי אנחנו אמורים להגן על מישהו בשיח זה? ואם כבר, מדוע אנחנו בוחרים להגן דווקא על האמא הגומלת? מדוע האמא הנסערת כל כך מאיימת עלינו???

ומדוע, מדוע ושוב מדוע, השיפוטיות הפכה לקללה??? מדוע תכונה זו שבסופו של דבר היא המצפן שלנו בכל הנוגע להתהלכותנו בחיינו בכלל ובחיינו המוסריים בפרט (האם אפשר שלא לשפוט מציאות ולו לרגע? למשל, האם לשפוט אם קר או חם בחוץ הוא מעשה שיפוטי לגיטימי, אך לחלופין, לא להרשות לילדנו להתסובב בחברת ילדים שאינם רצויים מבחינתנו - לא? האם בגינותנו רצח, לא הפעלנו שיפוטיות?), שהיא הרי גם אחת התכונות המבדילות ביננו כיצורים נבונים, מודעים ומפעילי שיקולי דעת, מבין יתר עולם החי - הפכה להיות למילת גנאי בפינו? ושוב יש לי תחושה שמרוב הצטדקות לכאורה שלנו, אנחנו מתעסקים בתפל. במקום לקבל ולכבד תכונה זו שהיא אך תכונה אנושית אינטגרלית שלנו (אלא אם אנחנו חיים על אי בודד או מתנזרים מהחיים על הרי הימליה), אנחנו משקיעים את כל מאמצינו שלא לעשות את מה שהטבע תכנן אותנו לבצע בין כה? מדוע אנחנו לא שוקדים על מה שחשוב באמת והוא תוצאות מעשינו, ובמקרה זה, השלכות השיפוטיות שלנו? ואולי אני ארחיק לכת מאוד, רק לשם ההשוואה, ואציין כי אפילו על פי החוק הפלילי, אי אפשר להרשיע בגין מחשבות, אלא אך ורק בגין אלה מהן שעברו לכדי מעשה???

התחושה שלצערי גוברת בי לאחרונה היא כי מרוב שאנחנו דואגים לחבק לחיקנו גם את האמהות הלא כל כך מסוגלות (מסיבות חיוניות שלהן - ואני באמת מתכוונת לכך ברצינות, והרבה פעמים גם אחרי הפעלת שיקול דעת עמוק בנידון) לשים את טובת ילדיהן לפני טובתן, אנחנו לעיתים גורמים לאמא שעושה כן (מסיבות לא פחות חיוניות שלה) להרגיש חריגה. מרוב שאנחנו דואגים לאמא, אנחנו שוכחים לעיתים לדאוג גם לילד. כי הרי הוא יסתגל ויסתדר. והרי המצב ההרבה יותר גרוע הוא כזה בו דווקא לאמא לא יהיו כוחות להסתדר עם הילד שלה, ולא הפוך? האם בכלל יכול להיות מצב הפוך? מדוע אנחנו מרגישים יומרניים מספיק להעדיף את טובתנו על טובת הילד, ואף מוצאים תירוצים אובייקטיבים בעיניינו לכך? מדוע אנחנו מרשים לעצמנו לפרש את רצונות הילד דווקא בכיוון הנגדי לאלה שהטבע לכאורה מכתיב?

ולגבי האמא המצליחה בעינינו "להסתדר", מדוע ההנחה היא כי הדברים ניתנים לה בקלות? מדוע במקום לעודד את אלה שמשתדלים אנחנו מעריכים דווקא את אלה שמסתתרים מאחורי "כזה אני. אין מה לעשות. זה חלק מהחיים"? (ואני לא רק מתייחסת לאמהות בעניין זה) מדוע חושבים כי ילדה לא חוטף התקפי זעם, רק כי הוא נראה ילד שקט? מדוע חושבים כי לה יש יותר סבלנות מלאחרים? מדוע גורמים לה לבקש סליחה על מה שהיא?

אני שונה. לא רק בהתייחסותי להנקה או לשינה. וכאמא, באופן טבעי למדי, השוני הזה עוד יותר מבליט את עצמו. אני שלמה עם עצמי. מקבלת אחריות על דעותיי. אך לעיתים, ולעיתים, לעיתים קרובות למדי, במיוחד ככל שעובר הזמן, אני מרגישה בודדה. ולעולם לא מפסיקה להתנצל על מה שאני.

נ.ב. לא למיותר לציין כי אני סומכת על קוראי שורות אלה לא לקחת אותן באופן אישי. מבחינתי, אני באמת מבינה ומקבלת כל בחירה, אם כי משאירה לעצמי את הזכות שלא להסכים איתה. הדוגמאות ניתנו אך לשם ההבהרה. ואני גם לא בטוחה אם הבהרתי את עצמי מספיק ברור. בכל מקרה, אחרי המפגש שנכחתי בו היום, הייתי חייבת לכתוב. מעין הרהורים שכאלה שהלב ההריוני שלי גדוש בהם ללא סדר מסוים. והרי איפה עוד אוכל לכתוב מבלי לבקש סליחה? אני מרגישה הקלה...

2 comments:

carmel אמר/ה...

אז כנראה כשלא היית בבית, אני הגעתי עם התינוק שלי אליך. השארתי לכם מתנה לייד הדלת. אני מקווה שקיבלת.
אני לא לגמרי מבינה את הסיטואציה עליה את מדברת. אני יותר מבינה את הדעות שלך בתוך זה.
אבל יש כמה דברים שאני מאוד מזדהה איתך לגביהם: גם אותי מבקרים בגלל שאני רוצה להיות בבית עם התינוק שלי במקום לצאת לעבודה. שאני מניקה במקום לתת בקבוק ולנתק אותו ממני. ועוד שזה ילד כבר שלישי ואני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב עליו ועל טובתו. זה התגובות שאני מקבלת מסביב...
ודבר אחרון שאני ממש מזדהה איתך: זה לגבי להיות שונה. אני גם מרגישה ככה, ועוד איך מרגישה ככה.
בכל מקרה אני מקווה שהמתנות הגיעו
מזל טוב על היום הולדת שהיתה לך.
ומזל טוב ענק על ההריון! איזה כיף!!

My Child's Diary אמר/ה...

תודה רבה! מתנות יפהפיות! את ממש מוכשרת! וסליחה שעניתי קצת באיחור. כמעט ולא מגיעה למחשב לאחרונה...
מוזר שלא שמענו אותכם כי היינו בבית. וכמעט והזעקנו משטרה בגלל המעטפות..:)
תבואו שוב!!!
אני כל כך רגילה כבר לשונות שאפילו לא מתעצבנת לנוכח ההערות המפגרות (סליחה) שאת מקבלת.
הסתדר לכם עם בעלי הבית?
תגידי את פנויה בימי שני ב10:30? אם כן, תבואי למפגשי בית פתוח (ביחד עם הבן שלך כמובן). אם זה רלוונטי, אני אכתוב לך את הפרטים...
ושוב תודה!

Related Posts with Thumbnails