מכתבי הראשון אליך...

מכתבי הראשון אליך...

רבות השיחות שקיימתי כבר בליבי איתך, אך זו הפעם הראשונה שאני פונה אליך כאן, על דפי ספר משפחתי מיוחד זה שלנו...

כל כך ציפיתי לנגיעתך בנו! היינו מוכנים לכך, נפשית ומשפחתית, ורק חיכינו למעבר לביתנו החדש, כדי שנוכל להתחיל להזמין אותך להצטרף אלינו. ואני כבר לא יכולתי לחכות. בסופו של דבר, עם נסיעתנו לאיטליה, החלטנו לקרוא לך אלינו.

ואז התחילה ההמתנה. ואני כל כך לא ממש טובה בהמתנות...:) כל רגע היה נראה לי נצח. ולכן, בשלב כלשהו החלטתי להפסיק לספור. להפסיק לעקוב. לצפות. להתאכזב, למרות הידיעה כי כל דבר, במיוחד משהו משמעותי שכזה, מגיע בזמנו.

ואז בדיוק זה קרה. ועדיין, על אף שההרגשה כבר לחשה לי בלב כי עבר די הרבה זמן, ואולי כדי לבדוק אם התחושה נכונה, לא אפשרתי לעצמי להאמין בכך. חששתי שוב להכנס למערבולת רגשות ומחשבות. ניסיתי להיאחז במועד כלשהו. ובאופן טבעי ביותר, התאריך הראשון שעלה לי בראש הוא ה-25 בדצמבר. יום הולדת קטן של אחיך הגדול. זה היה נראה מספיק רחוק (כשלושה שבועות) כדי שכל הסימנים יתבססו להם ויחליטו מה רצונם. החלטתי לא לספר בינתיים דבר לאביך. האם באמת חשבתי שהוא לא ירגיש את מה שהרגשתי?

והסימנים לא איחרו מלהטביע את חותמם. אני חושבת שהדבר הראשון שהרגשתי, ועוד לא קישרתי בינו לבין מצבי, הוא כי משהו השתנה בהנקה. אחיך ינק ללא הפסקה והיה שרוי באי שקט מוזר ולא אופייני לו. כהרגלינו, עשינו חושבים ויחד מצאנו פתרון שהיה נכון לכולנו. אך היה משהו מעבר לכך. הפטמות ממש כאבו לי. חשבתי כי אחיך פשוט יונק חזק יותר מעצם השינויים שעוברים עליו - בדרך כלל, כשכואב לו, הוא נועץ בציצי הרבה יותר חזק מהרגיל. אך הכאב היה עובר אחרי כמה שניות. כך שהסבר זה היה נראה לא כל כך הגיוני. חשבתי כי אולי יש לי פצעים או סדקים. אך הכל היה נראה בריא. גם הסבר זה לא התאים. מצחיק כי לא חשבתי על משהו שהיה כל כך ברור. ואז התחלתי לרוץ לעשות פיפי כמעט כל כמה שעות. במיוחד, בלילות. עם אחיך זה קרה בשלבים ממש ממש מתקדמים של ההריון איתו, כך שגם בעניין זה פשוט הייתי בטוחה שאני שותה יותר מדי לפני השינה. רק כשהמכנסיים התחילו להיות לי לא נוחים, והעייפות התחילה להתגבר, אולי התחלתי להבין במה מדובר. ועדיין, לא אפשרתי לעצמי להאמין.

כמה שלא השתדלתי להרחיק את המחשבות, הייתי כל כך מלאה בהן, שכשאבא שלך שאל אותי כמה ימים בלבד אחרי שהחלטתי לחכות כשלושה שבועות: "לא היית אמורה לקבל את המחזור כבר?", עוד לפני שהוא סיים את המשפט, עניתי לו, כאילו ידעתי מראש למה הוא מתכוון: "אנחנו לא מדברים על כך עד 25 בדצמבר". והוא חייך חיוך רחב.

ככל שהתקדם הזמן, ומספר המאכלים שיכולתי להסתכל עליהם מבלי להיגעל, הלך וירד כמעט לאפס, הספקות, אם היו קיימים, הלכו והתמוססו. אימצנו בדיחה חדשה. אבא היה שואל אותי בצחוק: "את באמת חושבת שנחנו זקוקים לבדיקה כדי לדעת?" על מה שהייתי עונה: "עד ה-25 לחודש לא מדברים על זה".

ואז הגיע המועד המיוחל. יום שישי בבוקר. התעוררתי לנוכח רחשים שאבא עשה. כשפקחתי את עיני, ראיתי אותו מתלבש. שאלתי: "לאן, אהובי?". והוא ענה: "לקנות בדיקה" "אתה באמת חושב שאנחנו זקוקים לבדיקה כדי לדעת?", - שאלתי אותו בחיוך רחב. מרגע זה הדבר הפך רשמי. מיותר לציין, כי לא ממש עשינו את הבדיקה לבסוף.

אחרי כמה ימים עשיתי בדיקת דם. משום מה הייתי בטוחה שאני צריכה את תוצאותיה כדי להגיע לרופא נשים. מה רבה הייתה התפלאותי כשראיתי כי הערך של Beta עמד על כ-77000! כשהלכתי לבדיקת דם עם אחיך, הערך היה בסביבות ה-3000. ועדיין, סיכמתי עם עצמי שאני לא בודקת תאריכים, ולו בערך, עד שנגיע לבדיקה אצל הרופא.

ביום חמישי, בערב סילבסטר, הגענו לד"ר גאנם. אני לבטח עוד אזכיר את שמו. כאן רק אציין, כי היה זה הרופא שקיבל אותנו, כשהלכנו לקבל את פני אחיך, בבית החולים. למרות שהוא לא נכח בלידה עצמה, משהו בפגישה הקצרה (אם כי תכליתית מאוד) בינינו דיבר אלי ברמה כזו, שכשחזרנו הביתה וגיליתי כי הוא מקבל במרפאה שלנו (זו תהיה הפעם הראשונה שתשמע את אמך מזכירה לך כי מקריות היא הדבר הכי לא מקרי שאני מכירה:), ישירות עברתי אליו. איזו הקלה זו הייתה, יחסית לרופא הנשים הקודם שלי. ומאז אני רק מחבבת אותו יותר ויותר.

מורני המקסימה שמרה על אחיך, ואבא ואני חזינו בך בפעם הראשונה. כל כך התרגשנו. הכל היה תקין ובסדר, ונשמתי לרווחה. רק אז יכולתי להרשות לעצמי להתפעל מהעובדה כי אנחנו כבר בסוף השבוע השמיני להריון איתך!

כנראה לא סתם אני מרגישה הרגשה מיוחדת במינה בערב החלפת השנה האזרחית. בערב זה קיבלנו תוצאה חיובית בבדיקת הדם שעשינו בהריון עם אחיך. ובערב זה גם נפנפת לנו לשלום בפעם הראשונה ממסך האולטרסאונד. מה עוד הייתי יכולה לאחל לעצמי???

מדהימה גם העובדה כי הינך בלוח הזמנים כמעט זהה עם אחיך - בהפרש של שבועיים. גם לך וגם לו אנחנו חוגגים את החלפת השבועות ביום שישי. וזה כשלעצמו מדהים!

אינני יכולה להימנע מהקבלה בין שני ההריונות שלכם. למרות שאני יודעת ומכבדת את העבודה כי כל הריון אינדיווידואלי ומיוחד, בדיוק כמו הישויות שהוא נושא בתוכו. אך גם אי אפשר להתעלם מהעובדה כי בשבילנו מדובר בהריון שני. וכי מחכה לך כבר משפחה חמה ואוהבת. משהו שכבר הצלחנו לבנות, ושכמובן ישתנה עוד כל כך, ובכל זאת, לפחות לעת מועד הנחיתה, יהיה זה קן רך ונעים.

אני מרגישה את אותן ההרגשות הפיזיות שהרגשתי בהריון עם אחיך. רק שהפעם הכל מגיע מוקדם יותר. אם אז הייתי צריכה לחפש מכנסי הריון רק בסוף החודש הרביעי, הפעם כמעט מההתחלה כבר לא יכולתי לשים מכנסיים רגילים. אם אז לא יכולתי להבין על מה כל הרעש שעושות נשים בהריון סביב הריצה לפיפי, כי רק בחודשים הממש מתקדמים הזדקקתי לכך, הפעם כבר כמעט מהתחלה אני חיה בצמוד למקום שבו אפשר להתרוקן (ולעיתים לצידי הכביש:). ובכל זאת יש גם רגשות דומים. גם הפעם אני עייפה גם מעבר לשליש הראשון. גם הפעם אני מעופפת הרבה הרבה הרבה מעבר לרגיל. גם הפעם התיאור הכי חזק מבחינתי של ההריון שלי הוא "ענייני המזון". הצרבות עוד לא ממש הגיעו, אך כבר ממש מהתחלה אני לגמרי לא צפויה. מה שאני אוכל עכשיו, אני יכולה ממש לא לשאת את המראה שלו כעבור שעה. האוכל עומד למעלה ומסרב לרדת. הרגע הכמעט בודד שאני באמת נהנית מאוכל הוא כשאני לועסת אותו...:)

אך יש משהו נפלא שהופך את ההריון לסביל יותר. כפי שלבטח כבר ניחשת, אני לא ממש אשה של הריון (ודי מקנאה באלה שכן:). אחיך הגדול דואג להעביר ממני את כל התחלואות וכמעט את כל הדאגות. אם בהריון איתו כמעט שום דבר לא היה יכול להסיח את דעתי מההרגשות הלא כל נעימות שמילאו אותי, הפעם כמעט שום דבר לא יכול לאפשר לי להתרכז בזה. החיים כל כך גדושים, שכנראה הנפש שלי לא מאפשרת לי להתמוטט. המעידות בדרך כלל מגיעות בערב, אז לעיתים אני פשוט מתעלפת. פשוטו כמשמעו. אך אז למזלי, אביך כאן לאפשר לי את המנוחה ההכרחית.

ועוד משהו שונה אך דומה. בהריון עם אחיך לקח לנו די הרבה זמן עד שסיפרנו לסביבה שלנו על עצם ההריון. נהניתי משמירתו בקרבנו אך. הפעם, היה לי מאוד קשה לא לצהול מאושר ולספר לכל עובר ושב, שאת רובם אני גם מכירה, על הקסם שטמון ברחמי. אך כשהימים הראשונים עברו, שוב מילאה אותה ההנאה האינטימית של פעם. של משהו שהוא רק שלנו. של המשפחה הקטנה שלנו. וכך נהגנו לפי הרגש האינטואיטיבי שעלה בנו ברגע שדיברנו או ראינו את הסובבים אותנו. אם הרגיש נכון, סיפרנו. אם לא - חיכינו. כך גם לסבים ולדודים שלך. לקח קצת זמן עד ששיתפנו אותם.

וכמובן, חיכינו עד השקיפות העורפית. גם הפעם הרגשנו כי יש בה מעין גבול דמיוני שלנו לשיתוף ההתרחבות שלנו עם העולם החיצון. אחרי שנסענו עד לנהריה, כדי לעשות את השקיפות אצל ד"ר גאנם (שהתפלא מאוד שהיינו מוכנים לנסוע עד לשם למענו:), והתבשרנו למזלנו כי הכל בסדר, הרגשנו כי אנחנו יכולים לחשוף את בואך. ואיזו התרגשות זו לספר על כך!

לפני כמה ימים שאלו אותי לראשונה אם אני בהריון. אני עדיין לא מצליחה לעצור את הדמעה שממהרת למלא את עיניי למשמע שאלה זו.

אנחנו מחכים לך. אוהבים. מאושרים. מתרגשים. יודעים כי נוח וחמים לך במקומך. מחבקים ושולחים ברכות ונשיקות. מחכים לפגוש אותך. מתי שירגיש לך נכון להצטרף אלינו.

אנחנו בתחילתו של השבוע ה-16...

נ.ב. התמונה בראשית הפוסט צולמה בתחילתו של השבוע העשירי. שתי התמונות האחרות צולמו באמצע השבוע התשיעי.