אני מצטערת כי אינני רהוטה כהרגלי לאחרונה.
האמת שאני מרגישה כי המוח שלי כרגע נמצא בכל מקום אפשרי חוץ מבראש שלי. לעיתים אני ממש מרגישה מעופפת מעלי. אינני מספיקה להתרכז כמעט בכלום. אינני מצליחה כמעט לסיים לכתוב משפט מבלי לשכוח מה היה בתחילתו. ולא נזכיר בכלל למה התכוונתי במה שאמרתי.
לכן גם תוכן הבלוג די רעוע לאחרונה. בתקופה מסוימת היה לי הרבה יותר קל לתרגם משהו מאשר לכתוב מליבי. היום גם זו בעיה. בדרך כלל אני כותבת בלילות. הפעם, כשהלילה יורד, אני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי. ואם כבר מגיעה למחשב, אני בוהה... לא ממש יודעת במה.
הלוואי והייתי יכולה להבטיח כי הדבר ישתנה בקרוב. לא בטוח. יש לי המון תמונות. ודי הרבה סיפורים. הרגשות והמחשבות שם. רק דרכן החוצה די חסומה. אני בכל זאת אשתדל לחלוק אותן ולו בכמה מילים.
סליחה.
יום ראשון, 21 בפברואר 2010
לא לגמרי כאן
5 תגובות:
מבינה נכון לחלוטין :)
קצת אחרייך בזמנים אבל כל כך מזדהה עם מה שאת אומרת, רק שאצלי זה לצערי מתבטא גם בעבודה. וזה קצת לא נעים... אני יושבת שעות, בוהה במחשב וכלום לא יוצא. אפילו שקלתי להקדים ולגלות מרוב שלא נעים לי שמשלמים לי...
מוזר, חשבתי שהריון שני אמור להיות פשוט יותר...
אפילו לבעלי היקר אמרתי לאחרונה שאני מתגעגעת אליו. ולא שהוא לא נמצא. אלא ברגע שהוא מגיע ולוקח שליטה על הבית אני נופלת ונרדמת. בשמונה בערב כבר אין עם מי לדבר. טוב, לפחות בהגיון.
כמה שהדברים דינמיים בחיים שלנו...אבל מה שיפה הוא שיצרת כאן בלוג מחוייב לבנך ולמשפחתך .. את מלאה כבוד לבלוג כפי שאת לסובביך, חמה באופן שאת מתבטאת, כפי שאת כלפי משפחתך...וזה מדבק...אני מחכה בסבלנות וברוגע לכל מילה שתצא מתי שרק תמצאי את הדרך להוציאה.
תהיי בזה
ו...איזה כיף שאימצת משהו ממילותיי ( קסם ) לכבוד הוא לי.
נשיקות יקירה
עינת
ענת, בהצלחה!!!
דווקא מבחינתי אם סימני ההריון היו מתגלים בעבודה ולא בבית, זה היה מעולה. אני כל הזמן בדילמה עכשיו מה להגיד לבני. היום למשל בארוחת ערב, היא עוד לא הספיקה להסתיים, הוא כבר התעקש שאני אלך לנוח על הספה. דבר כזה מדליק אצלי מנורה אדומה. לא הייתי רוצה שמה שייזכר לו מתקופה זו הוא אמא עייפה...:)
ולדבר בהגיון איתי בלתי אפשרי כמעט בשום שעה שהיא...:)
נ.ב. תחכי עם החדשות בעבודה. עצה מקצועית קטנטונת. כמה שלא נעים לך כלפיהם, לצערי, בסופו של דבר, זה אכן יכול להיות קלף כנגדך...
עינת,
איך התרגשתי לקרוא את המילים שלך דווקא היום... איך אגמול לך אי פעם על כל הדמעות שאת מעלה בעיני? על החיבוק שאני תמיד מרגישה ממך על אף המרחק?
הדשא של השכן ירוק תמיד. אני הייתי מתחלפת איתך עכשיו ;) ומעדיפה את ההתמודדות בבית על ההתמודדות בעבודה. אבל זה טבענו.
גם אני מרגישה שתמר שמה לב שדברים שונים. שאמא "חולה" יותר. אני חושבת שאין לך מה לדאוג שיזכור דברים "רעים" מההריון. אני מאמינה שזו תקופת ההתחלה שהיא כזו ודברים יתאזנו. לאט לאט הוא גם יהיה שותף לחוויה ואז דברים יראו אחרת. אבל אין ספק שיש רגשי אשמה על ההתנהלות מולם. מאמא שמשקיעה כל אחה"צ במגוון פעילויות והמצאות חדשות נהייתי אמא שמחכה שאבא יבוא וישחרר אותי להתעלף על הספה. זה בהחלט לא נעים. אבל אני מאמינה, שהם מרגישים משהו ומבינים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. אני כבר מחכה לשלב שיראו משהו ברור באולטראסאונד ולקחת אותה איתי. אני מאמינה שזו הדרך הנפלאה לחבר אותה לחוויה גם אם היא קשה לפעמים. לא תמיד אנחנו צריכים לגונן על האמת. ולעיתים זה בסדר שאמא קצת "אאוט" וזה מקסים בעיניי שהוא קלט את זה ומנסה לעזור. את יכולה לראות את זה לא כחוויה שלילית אלא כעוד שלב בעצמאות שלו, בחשיבה העצמאית שלו.
עניתי לך בפוסט נפרד...:)
הוסף רשומת תגובה