עוד פעם אינהלציות

אני חושבת שכל הורה יסכים איתי - הכי חשוב מכל כי ילדיו יהיו בריאים!

עבר עלינו שבוע לא פשוט. ועליך במיוחד. הכל התחיל ביום חמישי שעבר במשהו שהיה נראה כי עוד תגובה אלרגית שלך לשינויי מזג האוויר. במרום שנתיים פלוס, אני יותר ויותר נוטה להאמין כי התגובות שלך הן אכן יותר אלרגיות מאשר דלקתיות (אבא שלך משתדל לחשוב אחרת). בדרך כלל, כשאבא שלך לא מרגיש טוב, גם אתה סובל מאותן התופעות. כל פעם שיש שינוי מזג אוויר קיצוני, בדרך כלל כזה שבכלל לא מתאים לעונה, אתה מגיב בהתאם. ישירות מתמלא בנוזלים. ונוזל מכל כיוון אפשרי. אך לעומת הנזלת הדלקתית, מדובר בנזלת שקופה. ממש כאילו סוחטים אותך ומים יוצאים ממך - מהאף ומהפה. וגם השיעול לא מאחר להגיע. כך היה בדיוק לפני שנה, וכך היה גם לפני כחודש, בגל החום המטורף האחרון שפקד אותנו באמצע החורף. וכך קרה גם הפעם.

בהתחלה לא ממש התרגשנו. ביום שבת, שמהתמונות המדהימות ממנו, פרי צילומיה של ריטה המקסימה, אנחנו נהנים כל כך, אפילו יצאנו לפיקניק מהנה ביותר. ואז הגיע יום ראשון. בבוקר עשינו טיול למרפאה, שם דווקא הרגיעה אותי הרופאה המחליפה. גם היא חשבה שהסימפטומים הרבה יותר אלרגיים מאשר דלקתיים, ומה שהיא שמעה הוא שיש לך חרחורים בנשיפה (מי בכלל ידע שיש צפצופים ויש חרחורים?!). מבחינתה, לא היה מדובר במשהו רציני. היא רשמה לך את הסירופ של האינהלציה שלקחת בשנה שעברה. כשיצאנו ממנה, התקשרתי כהרגלי להתייעץ עם המומחה למצבים אלה, כלומר, עם אביך. מפה לשם, עד שהוא חזר אלי, היינו כבר מחוץ למרפאה. מכיוון שהלחץ לא היה באוויר, חשבתי שלא תהיה זו בעיה גדולה לדחות את מתן הסירופ למחרת.

ואז הגיע יום ראשון בערב. הכל היה נראה על פניו אותו הדבר. השיעולים שלך לא הפכו להיות יותר חמורים. אך כנראה התשישות של ההתעוררויות הרבות במשך הלילות (שאת כולם, כמובן, ישנת איתנו), והעייפות הכללית בשל השיעול הבלתי פוסק, התחילו לתת את אותותיהן. בשלב כלשהו בערב פשוט נעלמת. אפשר היה ממש לחוש בכך - פיזית היית איתנו, אך רוחנית - לא. הרייקי שאבא עשה לך סייע רבות ונפלת לשינה עמוקה בזרועותיו. ובלילה, כמו גם בלילות הבאים, נולד לו מנהג חדש. בסביבות שתיים בלילה, קמת בריצה מהמיטה שלנו: "MAMA BOY MITZ", ורצת למטבח. שתית חצי כוס של מיץ, כמעט בלגימה אחת. החום שלך עלה. אנחנו עדיין לא מודדים לך חום, כך שאין לי מושג כמה חום היה לך. אני כן יכולה להעיד כי רתחת מחום. וסירבת לחזור למיטה. די מהר קלטת כי השיעולים מתגברים בשכיבה, ולכן לא רצית לשכב. בסופו של דבר, היינו מתיישבים, אתה ואני, על הספה בסלון. וכך בישיבה, תוך כדי נשימות רועשות עד כדי להחריד, היית איכשהו נרדם עלי. לעיתים, היינו חוזרים על הליך זה כמה פעמים במשך הלילה. גם במיטה, היית מתעורר, לדעתי, בתדירות של פעם בחצי שעה, לכל הפחות. נחנק משיעול.

באותו הלילה, אחרי שהתעלפת בשינה בסביבות השעה 21:00, התעוררת למחרת, ביום ההולדת שלי, בשעה 7:00. אך היית כל כך תשוש, שנרדמת בישיבה. והמשכת לישון עד 11:00. אני חושבת שמאז שנולדת, לא ישנת כל כך הרבה שעות ברציפות. כל התכניות לחגיגות יום הולדתי, כמובן, השתנו. אבא ביטל את הפגישה הדחופה שהייתה מתוכננת לו על הבוקר בתל אביב, ויצא לסבב סידורים רפואיים, אחריו חזר עם מכשיר אינהלציה דנדש! הוא חשב כי עבר מספיק זמן (שנה ליתר הדיוק) מהפעם האחרונה בו דחית בהתרסה את המכשיר, וקיווה כי שינית את דעתך לגביו. כמה שהוא טעה! שכנועיו ואופן הצגתו היצירתי אכן סייעו בפעם הראשונה, בו ניסינו את המכשיר. ותו לא! יותר לא היית מוכן לשמוע לגביו. מה שהחזיר אותנו שוב לסירופ אינהלציה.

היום הוא היום הראשון בו אתה מרגיש יחסית טוב. הנשימה שלך הסתדרה, פחות או יותר. מאתמול בבוקר אין לך חום. בשבוע האחרון לא אכלת כמעט דבר (אולי שני ביסקוויטים וקצת לחם ביום). וגם לא שתית כמעט כלום - מזל שזה קרה לא בקיץ (פעם אחת המרווח בין הפעמים בהן השתנת היה 14 שעות). רק ינקת. וכמה שאני הודיתי שוב למתנה זו! הלילות אמנם עדיין חצי לבנים, אך לפחות לא מלווים בצלילים האיומים האלה של הנשימות החורקות. מזל שאבא שלך מומחה בעניין. בכל פעם שקצת התרסקתי, הוא הרגיע אותי כי לא מדובר במשהו איום באמת, ושאם היו לך קשיי נשימה, אי אפשר היה לטעות לגביהם. לא נותרה לי ברירה, אלא להיאחז בדבריו.

מה שכן, השפעות חומרי האינהלציה אינן חביבות מאוד. המעברים שלך מהיי טוטאלי לדאון עוד יותר מוחלט הם פתאומיים כל כך ובלתי צפויים, שקשה עד מאוד לעיתים להתאפק ובכל זאת, לשמור על חזית מאופקת. אולי זה מה שהיה לי הכי קשה - לראות איך משהו או מישהו השתלט עליך. הפך אותך לצרחני, חסר סבלנות, מתהלך על גבולות. כל מה שאתה לא. מזל שמחר אנחנו אמורים להפסיק לתת לך את התוספת הלא נחמדה זו.

והאמת, אני פשוט שפוכה. עייפה עד כדי בחילה. קצת אובדת עצות. קשה לי. לא מצליחה להפסיק להרגיש אותך נושם בכבדות של קטר רכבת. גם כשכבר הנשימה שלך לגמרי הסתדרה. מחכה לראות שוב את האור. ואני יודעת שהוא יגיע. עוד מעט. כשאני חושבת על כך, הרי זה רק טבעי כי ילד טבע שכמוך יגיב שלא בטבעיות לשינויים הלא טבעיים במזג האוויר.

ובאמת, העיקר הבריאות!!!