לבתנו: נרדמת במאונך עלינו...

ההרגשה שלך צמודה אלינו כך, כשראשך מונח על בית החזה שלנו, ונשימותייך בקצב אחד עם שלנו, אני בטוחה, תלווה אותנו לעד...

את מניחה את ראשך כך בדרך כלל כשאת עייפה, או אינך מרגישה בטוב. ולאחרונה, את מבקשת להיות כך בתנוחה מאונכת עלינו, גם כשמשהו מטריד אותך מפבנים...

וגם נרדמת כך...

לעיתים, העומס הרגשי (וגם הפיסי) מכריעים אותנו ומשכיחים מאיתנו את הדברים הידועים לנו מאוד. כך קרה לי לגבי תנוחתך המרגיעה הזו. בימים האחרונים, כששוב חווית התגברות של הפרעות הבטן, תקופות שבהן הליכתך לשינה יכולה להיות מתישה ומאיישת לשתינו, ניסיתי לסייע לך להרגע בכל דרך אפשרית. אך דווקא על התנוחה הזו לרגע שכחתי.

היה זה אביך המדהים כל כך שהזכיר לי עליה. באופן מדהים משהו, למרות שאינך מסכימה ממש ללכת לישון איתו כברירה ראשונה, לאחרונה, את מברכת את פניו בשמחה, כשאינך יכולה להרדם איתי. אם כך קורה במשך זמן מה, בשלב כלשהו אני חייבת לחזור לאחיך שממתין לסיוע שלי בינתיים, ואינו מוכן לוותר עליו בשום מחיר. ואז את מקבלת את אבא לזרועתיך. אתם יוצאים לסיבוב קצר בחצר הבית, וחוזרים בדרך כלל כשאת ישנה כך בחיקו. כך קורה אך בשנתך במהלך היום - בבית או בחוץ, בתנומה הערבית. בלילה, את מבקשת להרדם אך איתי.

וכך, אני מצליחה לעיתים גם לסייע לך להרדם. רוקדת איתך, כשאת עלי במאונך, נושמת אותך ואיתך, ומבקשת מהכאבים שיעברו עלי ויניחו למתוקתנו לנפשה העדינה....

נ.ב. ובתמונות את בת תשעה חודשים ועשרה ימים...