לבננו: על הרגשות

אי שם לפני קצת למעלה מחצי שנה התחלנו להרגיש, אבא ואני, כי אתה בשל להתחיל להכיר קצת לעומק את מגוון הרגשות הטמונים בנו. ברור, כי לא הסתרנו ממך את קשת הרגשות החיונית בשלוש וחצי שנים שקדמו לכך. יהיה נכון יותר להגיד, כי ניסינו לפשט אותם עד כמה שיכולנו - למשל, פחות לתת ביטוי מילולי, לבטח להמנע מהסברים, ממסקנות ומדיונים, עד כמה שניתן להמנע מלנקוב בשמות הרגשות המורכבים יותר מעצב ומשמחה. ברור כי הרגשת את כל הרגשות האלה, וגם חווית אותנו מרגישית אותם, אך בהמנעותנו לנקוב בשמותיהם ולדון בהם, הרגשנו כי אפשרנו לך להבשיל בתוך ההתנסות הטהורה שלך עד השלב בו תהיה מוכן לצאת לאור.

כמו כמעט בכל צומת דרכים בליווינו אותך, אנחנו משתדלים להקשיב לך וללבנו ולהחליט אם אתה באמת מוכן, מכל הבחינות, ובעיקר, מהבחינה הנפשית, לצעוד בדרך בה בחרת. והפעם, הרגשנו כי כולנו מוכנים לחצות גם את הגשר הזה...

וכפי שאנחנו יותר ויותר למדים וגם משתדלים להפנים, אין דרך טובה יותר, עמוקה ובהירה, להכיר משהו חדש לך, מאשר פשוט להדגים אותו במנהגינו, באורח החיים שלנו, בחוויותינו...

וכך, כצעד ראשון, התחלנו להשתמש יותר ויותר בביטויים "אני עצוב", "אני שמחה". מבלי להכנס לפרטים, אלא אם אתה שואל אותנו. וגם אז, לתת תשובה כמה שיותר קצרה וברורה. מבלי להכנס להסברים מהו עצב, למשל, גם אם שאלת, מסתפקים אך בתיאור הסיבה שגרמה לנו להרגיש כך. אחרי כמה זמן, הוספנו עוד ועוד רגשות למילון המושגים שלנו. תסכול, אכזבה, התלהבות, דאגה, חשש, סקרנות. וכמובן, כעס.

כבר שיתפתי אותך בעוצמתיות הרגשית של כעס מבחינתי. בעיני, לימוד רגש זה בפרט אמור להיות במקור כמה שיותר נקי מהתערבויות מסיחות דעת, שלנו או של הסביבה, כזה שיאפשר לך לחוות וללמוד לבד את כוחו העצום של רגש זה, על הרסניותו ועל סגולותיו. כמו לגבי כל הרגשות, ובמיוחד בהקשר של כעס, מה שמנחה אותנו הוא כי תנסה להתמודד עם הרגש עצמו, ועם מה שהוא עלול להעלות בך, וגם תתנסה בהפניית הרגש הזה כלפיך, תלמד לספוג את המכות שהוא עלול להנחית עליך.

בזהירות יתרה, למעלה מזו שבשימוש ברגשות אחרים, לאט לאט התחלנו להכניס "אני כועס" לתוך הלקסיקון שלנו. השתדלנו לא להרבות בשימושו שלא לצורך. וגם להדגים לך כי אנחנו כועסים כי אנחנו כועסים, לא דווקא כי אנחנו כועסים עליך. בכתיבת מילים אלה אני מרגישה כי קשה לי קצת להסביר את עצמי בבהירות מספקת. אני מקבלת מאוד את העובדה כי אתה תגיד לי: "אמא, אני כועס עליך". לגיטימי מאוד בעיני לכעוס על מישהו. ורגש זה חשוב שיהיה לו מקום בחוויותך. ואני גם אינני יכולה למנוע ממך להתנסות בכעס כלפי מישהו, כי הרי רגש זה טמון בנו, כמו גם כל האחרים. עם כל האמור, היה חשוב לי כי בהדגמת השימוש ברגש זה נדגים לך דווקא את השימוש הנייטרלי, כזה שלא יופנה לדמות מסוימת. גם אם ברור לגמרי, שאתה כועס על מישהו, לעיתים לומר זאת בקול רם, יכול רק להסיח מהתמודדות עם הכעס עצמו. אני מקווה שאני מצליחה קצת לפחות להסביר את עצמי. ולכן, כשאני מספרת לך שאני כועסת, הייתי רוצה שבהתבוננותך בי, תבחין כי אני כועסת בגלל מה שמעשה מסוים או אירוע מסוים עוררו בי, ואיך אני משתדלת למצוא דרך להתמודד עם רגש זה. ואם היה לך חלק במה שאירע, אולי אף תשתתף איתי יחד במציאת פתרון שיאפשר לכעס שלי לעבור. לעומת זאת, אם אגיד לך בקול רם שאני כועסת עליך, אני מוכנה להמר על כך שאפילו בגילך הטהור, כל מה שאמירה זו תשאיר אצלך היא הרגשת אשם שלך, ואולי אף התמרדות כנגד מה שאמרתי: "אבל אמא, אני לא עשיתי את זה" שתוביל אותך ישירות להסתגר בפינתך מבלי הרצון לסייע לי לפתור את הסיבות שגרמו לרגש הכעס להתעורר בתוכי. מה שמראש יפגע משמעותית במאמצינו המשותפים להגיע לפתרון הסכסוך שנוצר. כל אלה דברים עדינים כל כך שעצם הנסיון שלי למדוד אותם במילים כרגע נראה לי קצת מגוחך. ובכל זאת. אם אנחנו נתמיד בשימוש זה בכעס, אז אולי בקליטתך הבלתי מודעת בהתחלה, ומודעת בהמשך, תתחיל גם אתה להשתמש ב"אני כועס" השגור בפי כולנו כתיאור נייטרלי של רגשך. אם תתבקש, תמיד תוכל להסביר: "אני כועס כי עשית...", תיאור הרבה יותר נינוח ומסביר פנים, מאשר "אני כועס עליך" הסתום שאינו מסביר דבר. ואז אולי, רק אולי, הצד שכנגד, לא משנה באיזה גיל הוא יהיה, במקום להסתתר מאחורי האשם שלו, או לצאת נגדך, יושיט לך יד. ואולי, רק אולי, העולם יהפוך למקום שליו יותר...

ובחזרה לדיוננו, ניסינו כל פעם לבחור ברגש אחד ולהתמקד בו במשך תקופה מסוימת, מבלי להעמיס עליך את שלל הרגשות הקיימים. בתקופת לימוד זו מלבד רגשות עצב ושמחה הבסיסיים, ואלה שכבר התנסית בהם, לא נקבנו ברגשות אחרים. האור הירוק מבחינתנו להתחיל לנקוב ברגש חדש היה עת התחלת אתה להכניס לאוצר המילים שלך את הרגש הנלמד. וכמה שהיינו מוכנים לשימושך הצפוי ברגש החדש, כמעט תמיד זה היה תופש אותנו בהפתעה (כמו, למשל, קרה בסיפור המפורסם של חציית הכביש, כשאמרת לי: "אני כועס שלא החזקת את היד שלי חזק מספיק כשחצינו את הכביש. יכולתי ממש להפגע כששחררתי את היד והתחלתי לרוץ". דרך אגב, בפעם הראשונה הזו שהשתמשת בביטוי "אני כועס", הבעת אותו באופן נייטרלי, מבלי להגיד: "אני כועס עליך", אפרופו דיוננו לא מכבר).

כמעט תמיד, אחרי שתשמע את מה שאנחנו מרגישים, אתה תבקש לדעת מדוע אנחנו מרגישים זאת. על מה שאנחנו, כפי שכבר סיפרתי לך, משתדלים לענות בתשובה קצרה ובהירה. לעיתים התשובה אינה פשוטה כלל. למשל, אחרי ששמעת אותי אומרת לאבא שאני עצובה בגלל המתרחש במדינה שלנו, וביקשת לדעת מדוע. בהתחלה נבהלתי, ואז פשוט, מכוח מחשבה שהפכה כבר להרגל, ניסיתי לפשט את הסיבה עד לרמה הבסיסית ביותר האפשרית באותו ההקשר, ושיתפתי אותך בתשובה. ועדיין, לעולם כדאי, וגם בשביל עצמנו, לנסות להתחקות אחרי הסיבות לרגשותינו.

בשימושנו ברגשות חזקים, כמו כעס, היה חשוב לי גם, לצורך הדגמה, לתת ביטוי מילולי לחוויה שבדרך כלל אינה מלווה במילים. למשל, כשכעסתי, הייתי מודיעה לך, אם הרגשתי צורך בכך, כי אני זקוקה לכמה רגעים להרגע. כי אני לוקחת הפסקה. לרוב, הייתי גם מתרחקת לאנשהו, גם אם למרחק של כמה מטרים בודדים, יושבת ומתמודדת עם הרגש שלי. אם הייתי עצובה ומרגישה כי אני זקוקה באותו הרגע, לחיבוק או לנשיקה, הייתי מבקשת ממך ומסבירה לך שקיים סיכוי שהם יעזרו לי להרגיש יותר טוב. אם הייתי מרגישה כי אני רוצה להיות לבד באותו הרגע, הייתי מבקשת זאת ממך. אם לא היית מאפשר לי, הייתי קמה ומחפשת מקום אחר להיות בו לבד. ודבר נוסף, חשוב בעיני, אולי אפילו יותר מכל היתר, לעולם להודיע לך כי הרגש חלף. "אני לא כועסת יותר. זה עבר לי".

במהרה, שאלותיך הרבות בעניין הרגשות הפכו לעניין שבשגרה. "אמא, את כועסת? את עצובה?", שתי שאלות אלה בנשימה אחת יכולות להשאל גם עשר פעמים ביום. ברגישותך המדהימה, גם פיתחת חוש שישי לגבי השינויים שבקול שלי, כשאני מתרגשת ממשהו, ואז, אחרי שקיבלת ממני תשובה שלילית לשאלותיך, אתה מוסיף: "אז למה הקול שלך נשמע אחרת?" אם אני מספרת לך שאני מרגישה רגש שלילי מסוים, אתה לעיתים שואל מבעוד מועד, אם זה יעבור לי עוד מעט. על מה שאני עונה לך שאני מקווה שכן, ושאני אודיע לך מתי זה יקרה. אתה, כמובן, גם דואג לבדוק כל כמה זמן אם כבר עבר לי. וכמובן, יותר מכל אתה רגיש לביטויי הכעס. עד כדי כך שאם תשמע מישהו מזכיר ולו בדרך אגב שהוא כועס על משהו או על מישהו, אתה מסוגל להפסיק כל מעשיך, ולבוא לדרוש לדעת מדוע הכועס כועס על מישהו (כך, למשל, לימדת שיעור נכבד את הסבא שלך, כשבצחוק לא בצחוק הוא אמר לי בחגיגות יום ההולדת שלו שהוא כועס על אבא שלך על שלא אפשר לו לסייע בהכנות לחגיגות, ואתה באת בריצה אליו וביקשת לדעת מדוע הוא כועס על אביך - התאפקתי קצת ואז יצאתי לעזרת סבך בכך שהסברתי לך כי הוא התבדח).

ואינני יכולה לסיים לספר לך על גילויי הרגשות מבלי לציין את כל מה שאנחנו, אבא ואני, לומדים על עצמנו בזכות הורותנו, בזכותך. למשל, שמתי לב כי אני מרבה לומר כי אני עצובה, מבלי לדייק ברגש שאני חשה באותו הזמן. עד כדי כך כי התקשתי להזכר במגוון הרגשות העומדים לרשותי מלבד העצבות. ולעיתים, כשהתעקשתי לחפש בתוכי אחרי התיאור המדויק יותר של מה הרגשתי, התוצאות היו מפתיעות. מה שלא מפתיע אותי כבר, כמעט לא מפתיע, הוא הכוח התרפויטי האדיר, בשבילי, לפחות, הטמון בשימוש בשפה מדויקת. בדיוק כמו אחרי המאמץ שעשיתי כדי להפוך את השפה שלי לחיובית יותר, אז הרגשתי כי בזכותה מחשבותיי הפכו להיות חיובית יותר, וההתכווננות חזקה יותר, הפעם אני מרגישה כי תיאור מדויק של הרגש שמציף אותי מביא אותי לרמת מודעות גבוהה יותר למה שמתרחש בליבי. בכוח פלא, מעצם הגדרה, אני מתרפה, מתמלאת באוויר צח, נושמת חופשי יותר. עוד מתנה אחת נהדרת שחילקת לי.