יום שני, 22 באוגוסט 2011

לבתנו: בפעם הראשונה

http://2.bp.blogspot.com/_pcj3ymZf55o/TEg6vheBWGI/AAAAAAAAJq8/tlwUxTTWRD0/s1600/IMG_1942.jpg

אי שם בתחילת דצמבר 2009, את בת שלושה שבועות בדרך -
בפעם הראשונה שאלנו אבא ואני אחד את השניה בקול רם, אם יתכן והתמזל מזלנו ואנחנו בהריון איתך. בליבנו ההרגשה הייתה קיימת כבר כמה ימים, אם כי לא העזתי להאמין בה. החלטנו לחכות כמה שבועות עד שנעשה בדיקה רשמית. בתמונה אנחנו בשבוע ה-37 להריון איתך.

25.12.2009 (יום שישי), את בת שבעה שבועות בדרך -
בפעם הראשונה אבא ואני ענינו אחד לשניה בקול רם כי את אכן בדרך אלינו. בפעם הראשונה הזכרת לנו כמה פשוט להאמין לקול ליבנו. הבדיקות הביתיות מעולם לא נעשו. אני מפסיקה לאכול ומתחילה להקפיד על מרחק מינימלי ביני לבין המקום בו אוכל להטיל את צרכי. בתמונה את בת שישה ימים.

31.12.2009 (יום חמישי), את בת שבעה שבועות בדרך -
בפעם הראשונה, מתרגשים מאוד, חזינו אבא ואני בך על מסך המחשב באולטרהסאונד הראשון. זו הייתה הבדיקה הראשונה מני רבות בהן בכיתי מאושר. זו הייתה הבדיקה היחידה (מלבד הבדיקות האחרונות), בה אחיך לא הצטרף אלינו "לבדוק את הבטן של אמא". אחרי שלמדנו כי הריונות של שניכם מתרחשים כמעט במקביל בזמן, בפעם הראשונה אני מתחילה לתהות לגבי עומק הקשר שביניכם - מאיזה עולמות אתם מביאים אותו? בתמונה את בת יומיים וחצי.

29.1.2010 ( יום שישי), את בת 12 שבועות בדרך -
בפעם הראשונה ראינו אותך דרך מסך הטלוויזיה בבדיקת שקיפות עורפית. נסענו בהרכב משפחתי מלא עד לנהריה, כדי שתזכי להנות מהמגע הקסום של ד"ר גאנם. למרות שכבר ממש מתחילת ההריון איתך הייתי חייבת להחליף מכנסיים לכאלה שילחצו פחות, בתקופה זו, בפעם הראשונה, את מתחילה לבלוט דרך הבטן שלי החוצה. לפחות כך נדמה לי. מאושרים עד אין קץ, אנחנו מתרגשים לחלוק את הבשורה עם העולם. עיניי מתחילות להתמלא בדמעות בכל פעם מחדש, כשאני מספרת על בואך. בתמונה שצולמה ביום ההולדת שלי, אנחנו בשבוע ה-12 להריון איתך.

25.2.2010 (יום חמישי), את בת 15 שבועות בדרך -
בפעם הראשונה גילינו כי את היא את. אחרי שבמשך כשבוע כינינו אותך בכינוי הרשמי הראשון שלך "90 אחוז", כשד"ר גאנם גילה לנו בסוד שזו מידת הוודאות שלו במינך הנשי. ולא לפני שכמובן, בוכה מהתרגשות ומחששות יחד, על המיטה באותו החדר ממש בירושלים, בו נבדקנו גם עם אחיך, אני מתבלבלת לרגע וחושבת כי הרופא מכריז על הגעת בן. ואני נוטה להתחיל להאמין שאכן אמהות יודעות דבר אחד או שניים. אחרת איך תסבירי את העובדה שבלי להתכוון, לפחות לכאורה, מההתחלה דיברתי אליך כאל בת, כמו שלאחיך דיברתי מהימים הראשונים כאל בן? בתמונה אנחנו בשבוע ה-18 להריון איתך.

4.4.2010 (יום ראשון), את בת 21 שבועות בדרך -
בפעם הראשונה הרגשנו אותך. חול המועד פסח. שעות הצהרים. צ'ופו ישן בחדר שלו. אבא ואני בהקרנה פרטית בבית הקולנוע המיוחד שלנו, במקום המדהים ביותר ביקום - בביתנו הקט. בחדר השינה שלנו. צופים בדקות האחרונות של סרטו של וודי אלן "מה שעובד", סרט לא מרשים מאוד שיזכר לעולמי עד. בפעם הראשונה את בוחרת להקשיב לבקשות ליבי ובוחרת לנופף לנו לראשונה כשאביך איתי. בדרכך המיוחדת את קוראת לי ומבקשת שאקרא גם לאבא. בפעם הראשונה אני יודעת כי את נוגעת בי בגלל הדמעות הרבות שממלאות את עיניי בעת שאת מלטפת אותי לראשונה בצידה הימני של הבטן התחתונה. שותקת, נענית לבקשתך. לוקחת את יד אביך ומניחה אותה על בטני. הדמעות שבעיני מתחילות לזלוג החוצה, ביחד עם דמעות אביך, כשהוא כמעט קופץ על המיטה מהתרגשות שבמגעך. עדיין שותקים, אנחנו בוכים שנינו. בתמונה אנחנו בשבוע ה-19 להריון איתך.

אי שם במרץ - תחילת אפריל 2010, את חוצה את הקו הרשמי של מחצית דרכך אלינו -
בפעם הראשונה את מלמדת אותי משהו על עצמי. בזכותך אני פוקחת את עיני ומכירה מחדש את משמעותו של השקט ומתחילה לראשונה באמת להשלים עם מה שאנחנו. עם מה שאני. רגועה יותר. שלווה יותר. לא ממהרת יותר. לא מתרצת יותר. משאירה את הלא ברור ככזה. מתרכזת בעכשיו. מוקירה כל רגע. מוקירה את הנצח. בתמונה אנחנו בשבוע ה-34 להריון איתך.

25.7.2010 (יום ראשון), את בת 37 שבועות בדרך -
בפעם הראשונה את גורמת לי להעיז להרחיק אל מעבר לעצמי. אחרי שככל שלידתך הולכת וקרבה, אני יותר ויותר חוששת ממנה, אני, בסיוע ענק מצד אביך המדהים, מחליטה לשנות גישה. מעתה אני מאמינה בעצמי. מעתה אני יודעת כי הגעתך אלינו תהיה בלידה נפלאה, מעצימה ונהדרת.

http://4.bp.blogspot.com/-00H-bJI3gZk/TYugE9w3IWI/AAAAAAAAMGU/c2_NoFSN8MI/s1600/phoca_thumb_l_img_4534.jpg

16.8.2010 (יום שני), את בת 40 שבועות ושלושה ימים בדרך -
בפעם הראשונה הקשבת למחשבות הטמונות אי שם עמוק מליבי, בהן קיוויתי, מבלי להביע דבר בקול רם, ולו לעצמי, שתחליטי להודיע לנו על תחילת החלק האחרון של מסעך לקראתנו אחרי שאחיך המתוק ירדם בלילה, שלב שתמיד היה די רגיש מבחינתו. השעה הייתה 23:30. אחרי שבמשך כל היום הרגשתי אי נוחות מסוימת וצירים די לא סדירים, ועדיין לא ניחשתי דבר, ביקשתי מצ'ופו כי אבא יתלווה אליו ברגעי ההרדמות שלו, מכיוון שדי כאב לי לשבת. להפתעתי הוא הסכים. אחרי שהקשבתי כמה דקות לשקט שבחדר שלו, הלכתי להתקלח. כמה דקות בודדות אחרי, לא לפני שהרגשתי שהתברג בתוכי משהו, את הודעת, כהרגלך, בקול איתן ויציב כי הגיע הזמן להתוודות אחת אל השניה פנים מול פנים. גשם של צירים, בני דקה לפחות, מדי 3 דקות, כמו שעון. מתרגשת מאוד, בקושי הצלחתי לסיים את המקלחת ולצלוע לחדרו של אחיך, שם מצאתי אותו ישן מחובק עם אבא. הערתי את אבא שלך. מתנענע מתוך חלום, הוא התחיל לארוז את מה שעוד היה חסר בתיק. לאט ובאלגנטיות שכה מאפיינת אותו. די מהר אבא הבין כי כדי להספיק להגיע לבית החולים, כדאי מאוד שנזדרז והתחיל לרוץ ברחבי הבית. אני עוד לא כל כך הבנתי. חשבתי שעוד נספיק להצטלם, לצחצח שיניים, להחליף מצעים לתמר המדהימה שהגיעה להיות עם צ'ופו. לבסוף, אבא פשוט גרר אותי החוצה. עד שהגענו לאוטו שבחצר הבית, חוויתי שני צירים. מטפטפת מי שפיר, לא נפרדת ולו לשבריר שניה מכדור פיזיו שלי, שלא ברור איך, הצליח להכנס לאוטו, במושב האחורי, נשענת עליו בין הצירים, נתלית על הידית שמעל הדלת במהלך הצירים, אני מברכת את בואך: "בואייי!". ומבקשת, אם תוכלי, כמובן, להתאפק בהגעתך עד שנגיע לבית החולים. דוהרים במהירות 140 קמ"ש, כמעט ולא עוצרים ברמזורים, אבא הביא אותנו ל"רמב"ם" בכשליש מהזמן שבדרך כלל לוקחת הדרך. מספיקים להודות לך שוב על כי בחרת בשעות הלילה (אחרת אין כל ספק שלא היינו מצליחים להגיע לבית החולים), אנחנו מתמודדים עם האתגר האמיתי שבלידתך. ההגעה מהחניון לחדרי הלידה. עם כדור פיזיו בוודאי, עליו אני מתיישבת כל דקה וחצי - שתי דקות, כדי לקבל את הצירים עם כל הכבוד לו הם ראויים. אז מה אם כל העולם צופה בי? לא בטוחה אם אנחנו בסרט או במציאות, מחפשת את התרנגולות של קוסטריצה. לקח לנו פחות זמן להגיע לחניית בית החולים מאשר להמשיך אחר כך לחדרי הלידה. ובכל זאת, הצלחנו. השעה 0:55. אני בפתיחה של 9.5-10, תלוי את מי שואלים. אנחנו בחדר לידה, שבו חיכינו אחרי לידת אחיך עד שיקחו אותנו למחלקת יולדות. אני מרגישה שהוא איתנו, גם אם איננו לידנו פיזית.

17.8.2011 (יום שלישי), את בת דקה -
בפעם הראשונה את בזרועותינו! השעה היא 2:45 לפנות בוקר. משקלך 3,510 ק"ג. ואת מדהימה!!! כל כך חיכיתי כבר
לפגוש אותךֱ! והנה את עלי, מעליך שמיכה, עוד מחוברת אלי בחבל הטבור, מסתכלת בעיניך הגדולות גם אז, עלינו. אני מאמינה ולא מאמינה בו זמנית. מעבר לכל, אני פשוט מרגישה שלווה. אבא, מאחז נפשי, רוקן אלי: "אני אוהב אותך כל כך!" האם אפשר להיות מאושרת יותר מזה? בתמונה את כמעט בת חמש וחצי שעות.

17.8.2010 (יום שלישי), את בת קצת יותר 20 דקות -
בפעם הראשונה, את בזרועותיו של אבא שלך. אבא מחזיק אותך אחרי שחתך את חבל הטבור, בזמן שמסיימים לטפל בי, לפני שלראשונה משאירים את שלושתנו לבד בחדר הלידה. סופסוף. את ערה, מסתכלת על אבא שלך. בתמונה את בת שש עשרה שעות וחצי.

17.8.2010 (יום שלישי), את בת 43 דקות -
בפעם הראשונה את יונקת ממני. טיפות טיפות (בדיוק כמו גם תמשיכי לינוק במשך עוד כתשעה חודשים). הניצנים הראשונים של המסע הכה מיוחד שנצעד בו יחד. את ואני. חוויה אינטימית, כמעט רק של שתינו, בה תמיד תבקשי את תשומת הלב המלאה שלי כלפיך, מבלי הסחות, מבלי מבקרים, רק את ואני. שוב מודה אני לחוויה מדהימה זו, לזכות שיש בהנקתי את ילדיי. בתמונה את בת 45 דקות.

17.8.2010 (יום שלישי), את בת כשעתיים -
בפעם הראשונה את נפרדת ממני, ולאחר זמן מה, גם מאבא. אבא מלווה אותך לתינוקיה, נמצא איתך בבדיקות שאת עוברת, וגם מתלווה אליך למקלחת הראשונה שלך. ועל הדרך מספר לך על מנהגי ביתנו - אחד מהם הוא כי לרוב, המקלחת היא עם אבא. אחרי שמכניסים אותך למיטת שיזוף, אבא חוזר אלי. זמן ממש קצר לאחר מכן, את חוזרת לזרועותינו. מרגע זה אנחנו יחד. בתמונה את בת חמש וחצי שעות.

17.8.2010 (יום שלישי), את בת כשלוש שעות -
בפעם הראשונה קראנו לך בשמך. אבא ידע את שמך כבר המון זמן. כשסיפר לי על כך לפני יובלות, וליתר הדיוק, שש שנים, הסכמתי ישירות. זה פשוט הרגיש נכון. בשיחה המפורסמת ההיא בים, גם חשבנו על שמו של אחיך. ובדיוק כמו אחיך, במשך כל ההריון שלנו איתך, לא הצלחנו לחשוב על שם אחד חלופי, למקרה שלא יתאים לך. כנראה, לא סתם. את פשוט היית את. בתמונה את בת שש עשרה שעות וחצי.

17.8.2010 (יום שלישי), את בת כארבע שעות וקצת -
בפעם הראשונה נרדמת עלי. אחרי שינקת קצת לפני. אבא נרדם גם, בכיסא שליד מיטתי בחדר היולדות, מוסתר מהעולם בווילון המוגף. ואני לא יכולתי לעצום את עיני ולו לרגע. מלאת הודיה ופשוט מאושרת, התבוננתי בשניכם. בתמונה את בת 43 דקות.

17.8.2010 (יום שלישי), את בת כשבע שעות -
בפעם הראשונה את לומדת להמתין. תמיד ידענו שאם הכל יהיה בסדר, נשתחרר הביתה באותו היום, כדי שכמה שיותר מוקדם נשוב לאחיך ולחיינו. אחרי שהתברכנו בלידתך הכה מופלאה, אנחנו מקבלים את ברכתו השקטה של רופא הנשים המקסים שלי, שמבקש אך, בשל רעלת ההריון שבלידת אחיך, כי נשאר בהשגחה עד שעות הערב המוקדמות. ככל שעובר הזמן, ההמתנה הופכת להיות קשה יותר בשבילנו. בכל כוחותינו אנחנו משתדלים להדוף את קולות הסביבה ההולכים וגוברים המטילים ספק בכושר הורותנו בשל ההחלטתנו האיתנה לשוב הביתה. בתמונה את בת חמש וחצי שעות.

17.8.2010 (יום שלישי), את בת כשש עשרה שעות -
בפעם הראשונה את טועמת את ריחות החוץ. ספוגים בלחות ובכל מה שיש לחיפה תחתית להציע, ובכל זאת. סופסוף, אחרי שחתמנו על אינספור מסמכים המסירים כל אחריות מכולם עליך ועלי, אנחנו בדרך הביתה. לאחיך. אלינו. בתמונה את בת יומיים וחצי.

18.8.2010 (יום רביעי), את בת יממה -
בפעם הראשונה את פוגשת את אחיך. הוא פגש אותך כבר ערב לפני, אחרי שבילה את כל היום בחברתן המדהימה של תמר במשך היום, ושל איריס ושל אלמה בערב. אבא נסע להביאו הביתה, אחרי שהוריד את שתינו בביתנו. אחרי שנרדמת, הנחתי אותך בעריסה שבסלון. אבא סיפר לצ'ופו כי בבית מחכה לו מישהי מאוד מיוחדת. וזה היה המשפט הראשון שהוא אמר כשנכנס הביתה: "אמא, יש מישהי מיוחדת מאוד שמחכה לי בבית". ואז ראה את העריסה, ובתוכה אותך. "מה זה?", שאל מחייך. הרגשתי שהוא יודע, אך שיתפתי פעולה. "זו אחותך, מתוק שלנו. זו צ'פוצ'יטה. צ'פוצ'יטה היא אחות שלך. אתה אח שלה", עניתי בקול כמה שיותר שליו ורגוע. המשכת לישון. רק למחרת בבוקר, פגשת את אחיך, כשהוא הגיע למיטתנו שבחדר השינה. "זאת אחות שלי. אני אח!". כך מימשתם שוב את הקשר ביניכם, למרות שאין כל ספק בליבי כי נפשותיכם משולבות זו בזו עוד מלפני כן. בתמונה את בת יומיים וחצי.

18.8.2010 (יום רביעי), את בת יממה -
בפעם הראשונה שרתי לך את שיר הערש של סבא שלי, שיר הערש המיוחד שלנו, שיר ללא מילים. מאז אני לא חושבת שנרדמת ולו פעם אחת מבלי ששרתי לך אותו. ואת ביחד איתי. גם צ'ופו התחיל לשיר את השיר שלנו ביחד איתי. גם הוא, לפני כל הרדמות שלו, מבלי לפספס ולו אחת מהן, מבקש ממני שאשיר לו את שיר השינה שלנו. בתמונה את בת יממה וחצי.

21.8.2010 (יום שבת), את בת 5 ימים -
בפעם הראשונה את מבלה ביחד איתי ועם אחיך. הטעימה הראשונה של מה שיעבור בחלוף הזמן לשגרה המתוקה שלנו. מבלים את הבוקר שלושתנו, בתקווה שלאבא יהיה הפנאי להצטרף אלינו בארוחת הצהרים וקצת אחריה, בטרם ישוב לעבוד עד הערב. את בת יממה וחצי.

21.8.2010 (יום שבת), את בת 5 ימים -
בפעם הראשונה יצאת לטיול משפחתי. וכולנו איתך. כמו אחיך בדיוק, עוד לא בילית יום מבלי שטעמת מבחוץ. האוויר הצח זורם בדמך, בכל מזג אוויר, בכל שעה. הוא מרגיע, מרענן, מסקרן, ופשוט, אינך יכולה שלא לטעום ממנו. בתמונה את בת שמונה ימים.

22.8.2010 (יום ראשון), את בת 6 ימים -
בפעם הראשונה את נשארת אך איתי במשך יותר מכמה דקות, בעוד שאבא ואחיך נסעו לעשות קניות. את שוכבת על רגלי ומסתכלת עלי. אני מתמודדת עם הרגשות שמציפים אותי. אמא לשניים. כמה נפלא. כמה לא פשוט. אנחנו נרדמות על הספה. בתמונה את בת אחד עשר ימים.

תחילת ספטמבר 2010, את בת כשבועיים וחצי -
בפעם הראשונה את מתרכזת במשהו. למרות שכמעט כל הזמן את בוחרת להיות עלינו, בדקות הבודדות בהן את מסכימה להיות בעריסה, את לומדת להתרכז בצלליות השמש שמציצה לסלון (בתמונה את בת 22 ימים).

8.9.2010 (יום רביעי), את בת 22 ימים -
בפעם הראשונה את חוגגת חג איתנו. עם כולנו. במקום האהוב מכל עלינו. היה זה ראש השנה.

9.9.2010 (יום חמישי), את בת 23 ימים -
בפעם הראשונה את מרדימה את אבא. ממש מהתחלה אבא ניסה להרדים אותך. היו פעמים בהן נרדמת. בפעמים אחרות חיכית לי. בזכותך, היום אנחנו יודעים סופית שאין זה עניין של הרגל. ושלווים מאוד בהקשבתנו לך. ובכל זאת, אני מאושרת מכך שגם אביך זוכה להיות עד לפרישתך הקסומה לעולמות החלומות (בתמונה את בת 23 ימים).

15.9.2010 (יום רביעי), את בת 25 ימים -
בפעם הראשונה את מחייכת חיוך העדין והכה מיוחד. לעיתים רחוקות. כמעט בלתי מורגש (בתמונה את בת 23 ימים).

17.9.2010 (יום שישי), את בת חודש -
בפעם הראשונה לקחת מוצץ. בדרך כלל את נזקקת לו רק כשכואב לך משהו וכשאת מבקשת להרדם. מעתה גם אחיך יכול להרגיע אותך (בתמונה את בת חודש ותשעה ימים).

20.9.2010 (יום שני), את בת חודש ושלושה ימים -
בפעם הראשונה את מכירה את נפלאות המנשא. וגם, בפעם הראשונה את יוצאת לטיול בוואדי שליד בינתו.

21.9.2010 (יום שלישי), את בת חודש וארבעה ימים -
בפעם הראשונה נסענו יחד באוטו, רק את ואני. נסענו לחיפה. ישנת כל הדרך (בתמונה את בת חודש ושמונה ימים).

סוף ספטמבר 2010, את בת חודש וקצת -
בפעם הראשונה את מחייכת בחיוך צוחק, המלווה בדרך כלל בשירה בקולות המיוחדים שלך. אינך מרבה לחייך עוד, ובעיקר עושה זאת ברגעים האינטימיים שלך ושלי יחד, לבד, בחדר השינה, כשאת על שידת ההחתלה, בזמן שהבנים מכינים אמבטיה (בתמונה את בת חודשיים ויומיים).

6.10.2010 (יום רביעי), את בת חודש ושבועיים וחצי -
בפעם הראשונה נגעת במשהו בטעות. היה זה הריבוע עם הצורות הגיאומטריות שהיה תלוי על העריסה שלך.

9.10.2010 (יום שבת), את בת חודש ושלושה שבועות -
בפעם הראשונה את מבקרת בים. ולראשונה מתוודה לכוח הריפוי שלו. בשונה מהתנהגותך הרגילה, במהלך ביקורינו בים, את ישנה כמעט כל הזמן.

1.11.2010 (יום שני), את בת חודשיים -
בפעם הראשונה את לובשת משהו שסרגתי לך. וזו אפודה (בתמונה את בת חודשיים ושלושה שבועות).

3.11.2010 (יום רביעי), את בת חודשיים ושבועיים וחצי -
בפעם הראשונה הבגדים שלך קטנים עליך.

13.11.2010 (יום שבת), את בת חודשיים ושלושה שבועות -
בפעם הראשונה את מבחינה בי. את נרגעת לעיתים ולו מהמגע שלי בך. ולעיתים עוד לפני המגע - רק מכך שאת מזהה אותי בסביבה. ואם אינך רואה אותי בסביבה, ההבעה הנעלבת עולה על פניך. ה-U ההפוך המפורסם של אחיך עבר גם אליך. הן מתקמטות והבכי לא מאחר להגיע.

14.11.2010 (יום ראשון), את בת חודשיים וארבעה שבועות -
בפעם הראשונה את נוגעת במשהו במכוון. משום מה, אני מחשיבה רגע זה לאחת מאבני הדרך היותר משמעותיות בהפתחות הילד.

4.1.2011 (יום שלישי), את בת ארבעה וחצי חודשים -
בפעם הראשונה התחלת לזוז. בזכות... מוצץ!!! המצאת פעילות מבריקה - את זורקת את המוצץ למרחק מה ממך, וזוחלת אליו במאמצים כבירים. זוחלת בצעדים קטנטנים. נחישותך המקסימה מתחילה לצבוע את כל פעולותיך בחן מיוחד.

13.1.2011 (יום חמישי), את בת ארבעה חודשים וארבעה שבועות -
בפעם הראשונה התהפכת. היה זה בשעות הערב בביתנו. אבא היה עסוק במטבח. אנחנו היינו בסלון. שכבת לך על הבטן מול המראה, עסוקה עם בובתך. ופתאום סובבת את הראש לאחור, מתחת את הצוואר והתהפכת. מהבטן ימינה! כאילו לא האמנת לעצמך, נעצרת רגע. אחיך ואני הסתכלנו אחד על השניה בתדהמה. עזרתי לך לחזור לבטן. ואז... התהפכת גם מהבטן לצד שני. אז כבר קראנו לאבא! ועשרה ימים מאוחר יותר התהפכת מהגב לבטן.

28.1.2011 (יום שישי), את בת חמישה חודשים ועשרה ימים -
בפעם הראשונה את נוסעת בריקשה אנושי. איך יותר משמח לספק לך שירות זה.

28.1.2011 (יום שישי), את בת חמישה חודשים ועשרה ימים -
בפעם הראשונה צומחת לך שן. במרכז למטה בצד שמאל. עשרים ימים מאוחר יותר צמחה לך לידה שן שניה. שלוש שיניים עליונות יצאו לך כשהית בת שמונה חודשים. כעבור שבועיים - שלושה, צמחו לך השן הרביעית למעלה, והשן השביעית למטה בצד ימין. כחודש וקצת לאחר מכן צמחה השן השמינית למטה בצד שמאל. במקביל צמחו לך גם השיניים הטוחנות - בהתחלה שלוש, ואחר כך גם הרביעית, למטה בצד ימין. כך שבחשבון פשוט, עד שהיית בת אחד עשר חודשים, היית לבעלת 12 שיניים! ואולי עובדה זו בלבד יכולה להספיק כדי לתאר לך את מה שעבר עליך בשנתך הראשונה. בתמונה את בת העשרה חודשים ושלושה ימים.

26.2.2011 (יום שבת), את בת שישה חודשים ושבוע -
בפעם הראשונה את מחללת בחליל, כשבועיים אחרי שפגשת בו לראשונה. מעתה יופיעו בביתנו שני נגנים. ההופעות הופכות לחלק מבורכך מהשגרה יומיומית שלנו.

אמצע מרץ 2011, את כמעט בת שבעה חודשים -
בפעם הראשונה את זוחלת! וגם הפעם את עושה זאת בדרך המיוחדת מאוד שלך. חיפשתי הרבה פעמים דרך לתאר את הזחילה שלך. והדבר לא פשוט כל כך. נדמה כאילו את ספק זוחלת, ספק זזה פשוט מעצמת תנועותיך. את מנענעת את כל גופך לכל הכיוונים, ואז כאילו זורקת את עצמך קדימה, מעין קופצת בשכיבה. לעיתים אך נראה כאילו במקרה את מצליחה לבסוף לנוע. לולא הכוח האדיר בגופך, כוחות החיים העצומים המניעים אותך וכוח הרצון האיתן, אולי היית נשארת במקום. אך בזכות כל אלה ובחסדם, את מצליחה לנוע לאט לאט ברחבי הסלון. כחודש וקצת אחרי, אחרי שלמדת לעמוד על שש, התחלת לשלב עמידה זו בזחילתך המיוחדת. בתמונה את בת שבעה חודשים ועשרה ימים.

24.3.2011 (יום חמישי), את בת שבעה חודשים ושבוע -
בפעם הראשונה את שומעת סרנדה. המבצע - אחיך המקסים. מחזה שלעולם לא יפסיק לשבות את ליבי. אתם מאוהבים בגיטרה. ובזמן שאחיך אינו שר ומנגן לך, את פורטת על מיתריה. בתמונה את בת שבעה חודשים וארבעה שבועות.

21.4.2011 (יום חמישי), את בת שמונה חודשים וארבעה ימים -
בפעם הראשונה טיפסת על משהו. גם טיפוס זה קרה כאילו במקרה. פשוט הזזת את עצמך בכל דרך אפשרית שאת מכירה, והנה... טיפסת על הפוף! בתמונה את בת שמונה חודשים ושבוע.

23.4.2011 (ים שבת), את בת שמונה חודשים ושישה ימים -
בפעם הראשונה נעמדת על שש!

24.4.2011 (יום ראשון), את בת שמונה חודשים ושבוע -
בפעם הראשונה טיפסת על משהו ונעמדת לידו. היה זה חול המועד. כולנו היינו בבית. אחרי שראית כי אחיך יצא החוצה והתיישב על הספסל שבמרפסת, יצאת בזחילה הקופצת שלך אחריו. התקרבת אל הספסל. נשענת עליו. ואז.. לראשונה, גם משכת את עצמך ונעמדת לידו! נשענת עוד קדימה על הידיים לא מעט, על קצות הבהונות, על פוינט של ממש, ואז גם כופפת את כף הרגל שלך קדימה במעין כיפוף יוגי שכזה, מה שיאפיין את העמידה שלך בשבועות הקרובים. לקח לך בערך שבוע ללמוד איך מיישרים את הגוף בעמידה.

24.4.2011 (יום ראשון), את בת שמונה חודשים ושבוע -
בפעם הראשונה הלכת בהליכה צדדית בתמיכה. בקצב המסחרר של ההתרחשויות של הימים האחרונים, כמה ימים בלבד אחרי שטיפסת על משהו לראשונה, יום אחרי שנעמדת על שש, וכמה רגעים ממש אחרי שנעמדת לראשונה בתמיכה, עשית גם את הצעדים הראשונים שלך! והם היו לקראתי, אחרי שיצאתי מתרגשת מאוד והתיישבתי על הספסל במרחק מה לידך. עד שנפלת לזרועותי.

27.4.2011 (יום רביעי), את בת שמונה חודשים ועשרה ימים -
בפעם הראשונה התיישבת על הטוסיק על הברכיים שמתחתיך. ביום בו נעמדת לראשונה וגם התחלת ללכת בהליכה צדדית בתמיכה, גם התיישבת על הטוסיק. מכיוון שלא נראית לנו יציבה מספיק בישיבה זו, והרגשנו כאילו הגעת לתנוחה זו בטעות, מכוח הרצון החזק המניע אותך ללא הפסקה, לפני שהגוף שלך מוכן לכך, כיוונו אותך בעדינות להמשיך בזחילה. ואז תוך כמה ימים בודדים גילית את הישיבה הזו במעין השענות על הברכיים שמתחתיך, ומאז לא חזרת עוד להתיישב על הטוסיק בינתיים. במהרה הפכה תנוחה זו לאהובה ביותר על ידך. בתמונה את בת שמונה חודשים ושבועיים.

7.5.2011 (יום שבת), את בת שמונה חודשים ושבועיים -
בפעם הראשונה נעמדת נתמכת ביד אחת. פחות משבועיים אחרי שנעמדת לראשונה.

11.5.2011 (יום רביעי), את בת שמונה חודשים וארבעה שבועות ויומיים -
בפעם הראשונה זחלת על שש. לא מפסיקה להדהים אותי העובדה כי עשית זאת כשלושה שבועות אחרי שנעמדת וצעדת בהליכה צדדית, ולא לפני כן.

12.5.2011 (יום חמישי), את בת שבעה חודשים וארבעה שבועות -
בפעם הראשונה את עורכת קניות. זה הפך לבילוי כמעט שבועי של שלושתינו. נוסעים לסופר בעיירה הקרובה. את נכנסת לתוך עגלת הקניות. אחיך גם הוא מוצא את מקומו עליה. ואנחנו יוצאים לסבב רכישות.

24.5.2011 (יום שלישי), את בת תשעה חודשים ושבוע -
בפעם הראשונה התיישבת על הטוסיק. כחודש אחרי שלמדת להתיישב על הטוסיק על הברכיים שמתחתיך. אבא בדיוק חזר הביתה אחרי שהעביר לילה בירושלים בסדנת ציור. אני הייתי חולה, וגם צ'ופו לא הרגיש משהו, ואת היית אחרי כמה וכמה לילות לא שקטים. וגם הלילה שהחל לא ניבא שלווה. באיזשהו שלב, בצעד יוצא דופן של ממש, הצעתי לאבא לרדת לישון בסטודיו. כדי שיוכל לאגור כוחות ערות למקרה הצורך. בצעד יוצא דופן עוד יותר הוא הסכים. ואז, באמצע הלילה, כשצ'ופו גם הוא במיטה איתנו, וכולנו לא מצליחים לישון מי יודע מה, אי שם בשלוש בבוקר, לפתע הוא ואני מסתכלים עליך ואת... יושבת לך באמצע המיטה שלנו. כאילו לא עשית משהו מדהים ברגע זה. צ'ופו ואני מתרגשים מאוד הבטנו אחד בשניה: "אמא, צ'פוצ'יטה למדה לשבת!" אכן כן..

25.5.2011 (יום רביעי), את בת תשעה חודשים ושבוע -
לראשונה רגליך המתוקות מכוסות באדמה. די מהר כל מה שאת מעוניינת בעשייתו, מהבוקר עד הלילה, הוא להסתובב בחצר שלנו ולחקור את נפלאות האדמה. די מהר את גם טועמת לראשונה ממנה. מקלחות של כמה פעמים ביום הופכות לשגרה. בתמונה את בת אחד עשר חודשים ושלושה שבועות.


4.6.2011 (יום שבת), את בת תשעה חודשים ושבועיים -
בפעם הראשונה טעמת מהים. ואהבת זאת מאוד! עם חול יבש היו לך קצת יותר דיבורים ללבן, אך אין לי ספק כי אין זה אלא רק עניין של זמן.

25.6.2011 (יום שישי), את בת עשרה חודשים ושבוע -
בפעם הראשונה את לובשת משהו שתפרתי בשבילך.

16.7.2011 (יום שבת), את בת אחד עשרה חודשים בעוד יום -
בפעם הראשונה הלכת! זה קרה ביום שבת. מיכלי ואביגיל בילו אצלנו בוקר של שמחה, של עשיית לחמניות, של משחקים ומה עוד. והכל תוך כדי צחוק מתגלגל של כל המשתתפים. אני הייתי בשוונג של בישולים, שלא ברור עדיין איך, התחילו לתקוף אותי מדי פעם. כך שכל הזמן הייתי במטבח. את הסתובבת לך בבית. וגם בילית עם Busenka שהתארחה אצלנו לסוף שבוע. בשלב מסוים, כשאבא ואני שנינו במטבח, זחלת לכיוון חבל התליה של ציורי אחיך. נעמדת, נתמכת בקיר, הורדת את אחד האטבים ישירות לפיך המתוק. תחביב חדש של הימים האחרונים. ואז אבא החליט קצת לרוקן את השיש מהכלים המלוכלכים ופתח את המדיח. אחד הפיתויים שאינך מסוגלת לעמוד בהם. את הסתכלת לעבר המדיח ו... התחלת לצעוד אליו!!! כמובן, עם האטב בפיך! עשית חמישה - שישה צעדים עד שהגעת למדיח!!! מתרגשים מאוד אבא ואני, החזרנו אותך שוב למקום בו היית, ושוב הלכת. במשך כשבוע לאחר מכן, היית עושה כמה צעדים פה ושם. עד ששירה, שראתה אותך עושה בדשא, שאלה מופתעת ושמחה, אם כבר התחלת ללכת. מאז את לא מפסיקה ללכת ולו לרגע!!!

28.7.2011 (יום חמישי), את בת אחד עשר חודשים ועשרה ימים -
בפעם הראשונה את מתגלשת במגלשה ענקית ומפותלת. את כבר למעלה מחודש מתגלשת במגלשות קטנות. לא הייתי מעיזה לקרב אותך למגלשה ענקית זו, לולא אחיך שרצה להתגלש. ואת פשוט זחלת לתוכה ו... התגלשת!!! ברור... לא לפני שהסתובבת ביוזמתך עם רגליים קדימה, על הבטן, כאילו היית יורדת ממשטח מוגבה.

7.8.2011 (יום ראשון), את בת תשעה חודשים ושלושה שבועות -
בפעם הראשונה את מבשלת עם אבא. וגם עם אחיך!

16.8.2011 (יום שלישי), את עוד כמה דקות בת שנה -
בפעם הראשונה אני הולכת להיות אמא לילדה מדהימה בת שנה. בתמונה את בת חודש ושלושה שבועות.

נ.ב. לא התאפקתי - הנה עוד תמונה אחת שלך לקינוח. את בת שלושה ימים וחצי...

3 תגובות:

shumim אמר/ה...

מזל טוב לילדונת המקסימה שלך ולכולכם על השנה המדהימה שעברתם ביחד. מאחלת לכם עוד הרבה הרבה כאלו.

My Child's Diary אמר/ה...

תודה רבה!!! מחכה לפגוש אותכם - מקווה שתגיעו השנה. חושבת עליך די הרבה, למרות שלא מספיקה להגיב או לכתוב. סליחה. מקווה שאת בטוב, וגם אתם, על כל הרכבכם... שוב תודה!

shumim אמר/ה...

אני עוד לא יודעת אם נגיע או לא... מניחה שכן, כי קשה לוותר על הביקור, אבל זה לא יהיה קל כי זה חייב להיות בפברואר, כחודשיים לאחר הלידה. החלטנו לא להחליט בינתיים ונראה איך נרגיש כשיגיע הזמן להחליט.

Related Posts with Thumbnails