וכך זה קרה...
היה חול המועד. היינו בבית. באחת ההסתובבויות שלו, צ'ופו יצא החוצה והתיישב על הספסל שבמרפסת. את ביקשת להצטרף אליו גם. אני עוד הייתי צריכה לסיים משהו בבית. ולכן אחיך הציע (בדרך כלל הוא מכריז על כך בטרם הספקתי לבקש ממנו) לפקוח עין עליך עד שאני אצא. מזל שהתעכבתי עוד דקה והמשכתי להתבונן בכם מאחורי הדלת.
את יצאת מפתח הבית וזחלת בזחילה המקפיצה שלך אל הספסל. ואז...
את משכת את עצמך ו... נעמדת!!!!
נשענת עוד על הידיים לא מעט, על קצות הבהונות, על פוינט של ממש, ואז גם כופפת את כף הרגל שלך קדימה במעין כיפוף יוגי שכזה, מה שיאפיין את העמידה שלך בשבועות הקרובים...
אך עמדת, לפי כל כללי העמידה...!
מתרגשת עד דמעות (כמו תמיד), יצאתי אליך והתיישבתי על הספסל.. ואז... גם הלכת אלי בצעדי ההליכה הראשונים!!!
טיפסת אלי ושוב נעמדת בזרועותיי!
שיכורה מיכולותייך ועוד לא מפנימה לגמרי את משמעותן, משכת את עצמך לכיוון אחיך העוסק בבוץ, במעין תנועת המשך שכזו. אם היו לך כנפיים, אין לי כל ספק בכך כי היית מתחילה לעוף...וכך זה קרה, בדרך שמתחילה כה לאפיין אותך - כוח רצון אדיר הניע אותך על כנפי נחישותך, ולא נחת עד הרגע שהשגת את מבוקשך... האמת שלא נחת לרגע גם אחרי שהשגת זאת... אלא המשכת ללא הפסקה בשכלול השיעור שלמדת...
יום בלבד אחרי שנעמדת על שש, נעמדת לראשונה בתמיכה, הלכת הליכה צדדית בתמיכה (כאילו את הולכת מסביב לשולחן), וכל זה לפני שזחלת על שש....!
שאספר לך כי גם למעשה התיישבת בפעם הראשונה גם באותו המועד ממש..? מממ... אשמור את זה לידיעה נפרדת...
נ.ב. ואת בת שמונה חודשים ושבוע בדיוק...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה