לבננו: על איך הופעת בברצלונה מבלי לטוס אליה

היינו בהכנות לקראת ארוחת הצהרים.

"אמא, אני צריך לנסוע", הודעת לפתע.
"מתוקי, אנחנו עומדים לאכול ארוחת צהרים. לאן התכוונת לנסוע?"
"לברצלונה. אני חייב לנסוע. הנגנים מחכים לי".

קצת האטתי את הקצב. הבנתי שכדאי כי אקשיב לכל מילה שתבוא אחרי הודעה מפתיעה זו, וגם אשקול כל מילה שאוציא בתגובה. במעברים מיידים אלה בין המציאות לבין עולמם המרתק של משחקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), כדאי מאוד להתקדם בצעדי בלרינה. לעיתים נדמה כי אינך בטוח בעצמך בכוחות המניעים אותך. העליה על פוינט יכולה להיות לא פחות מהירה מהירידה לפלייה. הסיבובים בין שני העולמות בהחלט יכולים להיות משכרים. אך חשוב מאוד, בליבי לפחות, לאפשר לרקדן להמשיך להסתחרר עד שנשמתו תצאה בריקוד אף היא, וסלסוליה ימשיכו גם הרבה אחרי שהמוסיקה תפסק. ולכן חייב הוא לרקוד בתנועות אמיתיות של ממש, מבלי להזדקק לתעתוע של תפישת טרמפ על מקל הקסמים של הפיות, שבאותה הקלות יכול ברגע להפוך למטאטא של המכשפה.

"הנגנים, אהובי?", ניסיתי לא להשמע מופתעת.
"כן. הם כבר על הבמה מכוונים את הכלים. אני חייב להזדרז. הם מחכים לי. יש לנו הופעה!".
"אהה..."
"אמא, באמת. לא בכאילו. אני הולך לארוז".
"בסדר, מתוקי", באמת שלא נתת לי אפשרות לשום תגובה אחרת.

הוצאת את התיק שלך. וארזת מדריך עצים, תפוח עץ בשקית, חליל, קסילופון ומשולש.

"אני הולך אמא".
"לאן מתוקי?"
"אני נוסע לשדה התעופה".

ניגשת לדלת היציאה וחזרת: "אמא, באתי לתת לך חיבוק ונשיקה לפני שאני נוסע". מה שאכן עשית והמשכת בצעדים בטוחים לכיוון הדלת.

לא היה לי שמץ של מושג איך ממשיכים את הריקוד. במובן מסוים, הרגשתי כאילו המראת בקפיצה בטרם לדעת שיהיה שם מי שיתפוש אותך. אך לפני שידעתי איך לספק לך נחיתה רכה, מה שהייתי בטוחה בו הוא כי בשום פנים ואופן לא אוכל לתת יד להתרסקותך. נשימותיי נעתקו ממני.

יצאתי אחריך לראות לאן אתה ממשיך.

"לאן את הולכת, אמא?"
"אני רוצה לבדוק אם הגיע הדואר. אני מחכה למכתב מסוים", תסלח לי על שקר לבן זה. אחותך שבזרועותיי הביטה בך בלא פחות התפלאות ממני.

בהתחלה חשבתי שתעצור לפני המדרגות היורדות מהשביל שבפתח ביתנו למדרכה. בדרך כלל, זהו גבול הגעתך האפשרית שלא בליווינו. וגבול זה הוא כבר עניין שבשגרה. אך לא התכוונת להקל על אמך. הגעת למדרגות... וירדת בהן. והתחלת לצעוד לכיוון המרכז.

אז ירדתי אחריך. לקחתי אוויר לראיותיי ופתחתי את זרועותיי. בתקווה שממרום קפיצתך תוכל להבחין בהן.

"מתוקי", בקול כמה שיותר עדין קראתי לך. "אנחנו צריכים לחזור הביתה. ארוחת הצהרים מחכה לנו".
"אבל אמא, אני חייב לטוס לברצלונה. ההופעה צריכה להתחיל עוד ממש מעט".
"אני מבינה. אולי תרצה להופיע איתם בכאילו?"
"לא. באמת!", הקול שלך התחיל להשמע נעלב. נראת אבוד. איך יכולתי לחשוב על תחליף בכאילו למשהו אמיתי אדיר שכזה???
"צ'ופו, כדי להגיע לברצלונה באמת, צריכים לקנות כרטיס טיסה. ואז לנסוע לשדה תעופה ולקחת מטוס. ורק אחרי שטסים מספר שעות, נוחתים בברצלונה"
"הם יחכו לי אמא. אני חייב לנסוע"
"מתוקי, אתה יכול לטוס רק איתנו".
"אז בואי אמא. תתארגני ונטוס".

הבנתי כי אני חייבת לשנות מסלול. במקרה זה, תשובות מציאותיות אינן מקדמות אותנו, כמו במקרים אחרים. עדיין חסרת ידיעה ברורה לאן פנינו, החלטתי לפעול לפי עקרון המיידיות. כלומר, לטפל במה שמיידי, בתקווה שלאחר מכן הגאולה תמצא אותי. או במילים אחרות, היית כבר ממש קרוב לנפילה על הבמה, והייתי חייבת לקפוץ גם אני בקפיצה לקראתך, כדי שאוכל בכל זאת לנסות לתפוש אותך. הלב דיבר לפני שהראש הצליח לחשוב.

"אולי ננסה להתקשר לנגנים?"...
"להתקשר?", הברק התחיל לחזור לעיניך.
"נבקש מהם, אולי הם יוכלו לחכות לך עד שתסיים לאכול ארוחת הצהרים ועד אחרי שתנוח. נסביר להם שאנחנו ממש עייפים, ולפני שתוכל לנגן איתם, כדאי שתנוח. אולי אפשר לדחות את ההופעה לערב?"
"אמא!", הודעת בחיוך רחב של מי שכרגע נחת נחיתה רכה תחת מחיאות כפיים סוערות, לא לפני שעשית סיבוב משולש אחרון באוויר.
"אתה מתכוון שאני אתקשר אליהם ואבקש מהם?"
"כן".

וכך עשיתי, בסיועו של ענף שעל השביל שבדרך לביתנו. למזלנו, הנגנים נעתרו והמשכנו מתרגשים לסעודת הצהרים שלנו.

לא היה לי כל ספק כי אין זה סוף הסיפור. אני מכירה אותך קצת יותר מזה.

חצי ישן, אחרי שישנת חצי משנת הצהרים הרגילה שלך, הופעת בסלון.

"אמא, בואי נתארגן. אני צריך לנסוע. הנגנים מחכים לי".

הפעם הרגשתי כי אחרי שנחת וגם על בטן מלאה, הדפיקות של המציאות על חלונך יכולות להיות קצת חזקות יותר.

חיבקתי אותך והתיישבנו יחד על הספה.

"מתוקי, אנחנו אולי נטוס לברצלונה בפעם אחרת. היום אנחנו נשאר בישראל"
"אבל אמא! הם מחכים לי!!!", כמעט בוכה זעקת אלי.
"אני מבינה מתוקי. אני מבינה שאתה עצוב בגלל שאינך יכול להצטרף אליהם."

ואחרי רגע בו יכולת לחוש את רגשותיך, הוספתי.

"בוא ננסה לחשוב על פתרון אחר".
"אני רוצה לנגן בהופעה!"
"אז אולי תעשה הופעה כאן בסלון"
"לא"
"אולי בחצר?"
"לא"
"תוכל לנגן על כלי הנגינה שלקחת איתך ואני ואחותך נקשיב לך"
"לא"

ואז, לפתע, ההתרחשויות הקטנות של הימים האחרונים, השאלות הכמעט לא מורגשות שאינן מפסיקות להשאל, כולן התחברו לי.

"צ'ופו, למה רצית להופיע עם הנגנים בברצלונה? כי הם מופיעים לפני אנשים שהם לא מכירים?"
"כן אמא!", הרגשתי כי נשימותיך הפכו לסדירות יותר בזרועותיי.
"אז אם נחשוב על מקום שבו תוכל להופיע לפני האנשים שאינך מכיר, זה יוכל לסייע לך?"
"כן", במעט בלחש ענית לי.
"אז אולי תוכל לקחת את כלי הנגינה שלך, ונלך לדשא שבמרכז. לבטח יהיו שם אנשים שאתה לא מכיר. תוכל לנגן ואולי הם יצטרפו להקשיב. מה אתה אומר?"
"כן", צהלת בקול רם מאושר!

וכך עשינו. התיישבת במרכז הדשא ופצחת בהופעה. לא לפני שויידאת שאני אשב להקשיב, אך לא קרוב אליך אלא במרחק מסוים. ילדים שאת חלקם אינך מכיר הצטרפו אליך. בהתחלה הקשיבו ואז ניגנו יחד איתך.

היית גאה ומאושר.

"אני עושה הופעה, אמא!!!"

ואני נזכרתי כמה חשוב לעולם, אך לעולם, להתרכז בעיקר. והעיקר בעיני הוא לזהות את הצורך ולא להתפש לקטנות, ואז לאפשר ולא למנוע. יש מעט דברים שבאמת אי אפשר להפוך אותם לאפשריים אם רק מאמינים בכך. ולעולם לא אוכל להסביר לכם זאת בעל פה, אם גם לא אשתדל אני, כמה שלא יהיה קשה לעיתים, לנהוג בדיוק בדרך זו.

אז מתוקי שלי, צא לך לסחרור הבא. ואנחנו נשתדל לטפח את הרגשת האמון שלך ביקום, כי תמיד הקרקע תהיה יציבה מתחת לרגליך. הלוואי ולעולם אל תפסיק לרקוד...

נ.ב. יהיה זה מן הראוי להוסיף שתי הערות לפני הסיום - אני מניחה כי עליית ברצלונה על הפרק התרחשה בזכות הביקור של תמר בה. ואת כלי הנגינה שלנו איננו מוציאים בדרך כלל מהבית. היה זה מקרה חריג בהחלט, אך ללא ספק, שווה סטייה מהמסלול הרגיל. ועדיין, שמחתי מאוד על הופעת סקסופון ככלי נגינה נייד רשמי...

ובתמונות אחותך בת שמונה חודשים...