לבתנו: קצת על שינתך

מזמן לא הזכרנו את נושא השינה שלך.

את מתעוררת לרוב בשעה 7 בבוקר. לעיתים גם בשש, אך לרוב בשבע. את שנת הבוקר הראשונה שלך את ישנה אי שם בסביבות השעה 8:30-9:00. ואז עוד שינה אחת בסביבות השעה 11:30. שנת הצהרים ביחד עם אחיך. ובערב בסביבות השעה 18:30 עוד שינה אחת. בצהרים את ישנה לרוב שעה וחצי, עם התעוררות באמצע, שאחריה הרבה פעמים גם השינה אינה ממשיכה. יתר השינות בנות 45 דקות.

ענייני איזון שעת שנת הצהרים בינך לבין אחיך גורמים לכל השינות (בנוסף לסדר היום המשפחתי שלעיתים מצריך נסיעות שלא תמיד יכולות להתחשב בך), מלבד זו של הצהרים להיות נזילות במועדן, הכל כדי שבצהרים תהיו מסונכרנים. ועדיין, אינני "מושכת" אותך לעולם. פשוט מעירה אותך לפני שאת מתעוררת בעצמך, אם יצא כי שינתך הנוכחית קרובה מדי לבאה בתור שאחריה.

כשאני רואה מסביבי אמהות לתינוקות בגילך, ושומעת מדי פעם טרוניות על הלילות, אני שמה לב כי מרוב שלילות חצי לבנים הם השגרה אצלנו, אינני מציינת זאת כמעט אף פעם בקול רם. כמו אחיך, גם את מתעוררת אינספור פעמים בלילה. לשמחתנו, לרוב רק כדי לינוק קצת או הרבה, אז חוזרת לישון. לעיתים רחוקות מתעוררת לגמרי, לרוב כי גרפס ענק או הבטן מפריעים לך. שני אלמנטים אינטגרלים לינקותך אלה הם גם הסיבה העיקרית כי את כמעט כל הזמן בתזוזה בשינתך. מבחינתי, אני בוחרת שלא לישון בכלל, העיקר שיניחו כבר לנפשך המתוקה ויתנו לך מנוחה.

רווית התנסויות רבות ומרובות בכל הנוגע לדרכי הרדמות שונות עם אחיך (על הציצי, בלי הציצי, שוכב על המיטה, חצי שוכב, ועוד ועוד ועוד), הפעם אני נבונה יותר. ונדמה לי בכך גם מקשיבה לך יותר. אני פשוט נענית לבקשותיך. מחזיקה אותך בידי, מניקה אם את מבקשת (לעיתים לא), שרה לך תמיד ופשוט נמצאת איתך עד שאת נרדמת. יושבת, קמה, רוקדת. תמיד שרה. ואז מניחה אותך על המיטה. לרוב את מתעוררת, ואז אני שוב לוקחת אותך בזרועותיי. עד שאת נרגעת לגמרי.

לאט לאט נכנסנו לשגרת הרדמות כזו, שאחיך מכיר בה ויודע כי לוקח לך זמן להרדם. אם אבא לא בבית, הוא ממתין בחדרו עד שאני אבוא אליו. לעיתים הוא מגיע, בשקט פותח את הדלת ולוחש לי: "צ'פוצ'יטה כבר נרדמה?". לעיתים כניסתו היא בדיוק ברגע הרגיש בו את מתעוררת. למדתי שלא להגיב. לקח לשנינו זמן להתרגל. אפשר לומר כי היה מדובר בחודשים. ובהם כניסות מרעישות לחדר, או ריצות בבית, או עשיית משהו רועש מחוץ לחדר השינה, אך מאוד קרוב אליו, או כניסה שקטה, אך טריקת דלת בסוף. היו משברים מבחינת שנינו, אך לאט לאט פתרנו אותם. והיום הם נראים כל כך רחוקים.

השאלה האחרונה שעוד נשארת פתוחה היא כי לוקח לך לעיתים הרבה זמן להרדם, ואז אחיך מחכה לך, יותר נכון לי. ואז מציין: "לקח לה המון המון המון המון זמן להרדם". כמו תמיד, אני משתדלת להפנות אותו לחוויות שהוא עבר ומכיר: "צ'ופו, אתה נרדם מהר?". "לא תמיד". "לעיתים לוקח לך זמן להרדם מתוקי?". "כן". ומבלי אפילו שאני ממשיכה, הוא כבר לבד מבין את ההקשר ומהנהן בהסכמה...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבועיים...