לבננו: על חסידות, על הולדת אחותך ועל ההגיון שאולי יחבר ביניהם

לפני כשלושה חודשים, בעודנו אוכלים ליד שולחן האוכל, ציינת כדרך אגב:

"אמא, אני יודע מתי אבא צייר את הציור הזה?"
"מתי, מתוקי?"
"לפני שצ'ופצ'יטה הייתה איתנו".

מעולם לא דיברנו על היום בו אחותך נולדה. איכשהו, הנושא לא עלה פשוט. כך שלא ידעתי מה אתה יודע על היום ההוא, מה אתה זוכר. הזכרון המודע שלך התחיל להתהוות כמה חודשים אחרי שאחותך הצטרפה אלינו, ומתקופה שלפני זכרת רק כמה חוויות בודדות, בעיקר אלה הטראומטיות (כמו, למשל, את הפעם ההיא שהוצאת צנצנת חמוצים בלילה מהמקרר). כך שהייתי בטוחה שאתה לא לא זוכר מה אירע ביום בו נולדה אחותך.

מודה כי במובן מסוים הייתי שמחה כי נושא טרם עלה. כמה וכמה פעמים חשבתי מה אענה אם לפתע תשאל איך אחותך או אתה נולדתם. לא אוכל לענות לך במשלי חסידות או כרוב, או לערב את הפיות בסיפור. אך גם לא חושבת כי הגיע הזמן כי תכיר את הצד האנטומי של הסיפור. כאילו הרגשת זאת בעצמך. ולכן, עד אתה, שמרנו על סטטוס קוו מסוים - אם הנושא עלה איכשהו בעקיפין, הסתפקתי בתשובה קצרה: "אני ילדתי אותכם", ואתה הסתפקת בתשובה.

לא ידעתי לאן שאלתך מובילה הפעם. ושוב נוכחתי עד כמה התרחקנו אנחנו המבוגרים מהפשטות שבבסיס כל מחשבה.

לקחתי אוויר בריאותי ושאלתי:

"איך אתה יודע, מתוקי?"

"כי את בהריון, כי יש לך בטן, כי..."

ציפיתי לכמה וכמה תשובות. אך לבטח לא לזו שהגיעה.

"יש שם שעון ליד המיטה".

כל מה שביקשת לציין, מסתבר, הוא כי במקום המיטה של אחותך, ליד המיטה שלנו עמדה אז השידה עם השעון עליה. ולכן ברור כי זה קרה לפני שהיא נולדה.

מה שלי ברור מכל הסיפור הוא כי אין ספק הגיון של מי בריא יותר...

ואז עברו להם כמה שבועות. והשיחה הבאה התרחשה לה:

"פעם היינו בהופעה, את, אבא ואני..."
"וצ'פוצ'יטה?"
"זה היה לפני שקנינו את צ'פוצ'יטה..."

רגע של דומיה ואז כולנו פרצנו בצחוק מתגלגל...

"אמא, איזה מבולבל אני. חשבתי שקנינו את צ'פוצ'יטה!..."

יום אחד, עת שוכבים אנחנו במיטתך ואתה מנסה להרדם, איכשהו עלה בשיחתנו היום בו נולדה אחותך. ולהפתעתי הענקית, כשמונה חודשים אחרי שהיא הצטרפה אלינו, ומבלי שאי פעם דיברנו על כך מסתבר כי אתה זוכר היטב כי ביום ההוא היית עם תמר. סיפרת לי כי הייתם קצת בבית ואז הלכתם לתמר. ואחר כך הלכת לאיריס ובילית עם אלמה. ואכלתם ארטיקים, ובניתם עם קוביות ענקיות. ואז...

הגענו אנחנו - אבא, אני וצ'פוצ'יטה לאסוף אותך לביתנו.

זה הפרט היחיד ששינית בסיפורך ממה שקרה במציאות. אחותך ואני חיכינו לך בבית. אבא נסע לאיריס והביא אותך הביתה, בו פגשת לראשונה באחותך.

מתרגשת מאוד, שתקתי. הרי פרט זה הוא בהחלט לא חשוב...

נ.ב. תודה רבה לאיריסק'ה המתוקה שזכרה גם לצלם את התמונות האלה ביום הכה מיוחד ההוא