לבננו: על פצעים שאתה שומר לעצמך

זה קרה לראשונה אי שם בהדלקת נרות בחנוכה. ביקשת להדליק בעצמך את הנרות. הזכרתי לך כי חשוב להרחיק את הידיים מלהבת הנרות כדי שלא תכווה. ואז נכווית כי קירבת את הידיים קרוב מדי.

ולא אמרת מילה.

עד עתה כמעט בכל פעם שנפצעת, מאז שהתחלת להביע את עצמך, חיפשת אותנו - ולו במבט, כדי להודיע לנו כי נפצעת, ולרוב כדי לקבל נשיקה. לאט לאט זה הפך למעין טקס מסוים, אף כשהכאב לא היה גדול, עדיין היית מבקש נשיקה, גם אם לא היית זקוק לה כדי להרגע. מקבל וממשיך הלאה.

אך הפעם לא ביקשת דבר. רק החזקת את היד שנכוותה ביד השניה. על פניך סימני כאב. אך שתיקה על שפתיך.

"נכווית מתוקי?"
"כן"
"כואב לך?"
"כן"
"אפשר לעזור לך איכשהו?"
"לא"
"אולי לתת נשיקה?"
"לא"

חיכית עוד כמה רגעים והמשכת בשלך.

מאז זה הפך לתסמין ברור של כל הפציעות שאתה מקבל מהמעשים המודעים שאתה עושה. בין אם נחתכת כשחתכת פרי, בין אם קיבלת שריטה כשניסית לעשות משהו, בין אם נפלת כשטעית קצת בהערכת המסוגלות שלך לבצע קפיצה, בין אם בשוגג זרת מלח על החתך שעל האצבע שלך. אתה משתתק ומתמודד עם הכאב בשתיקה. מבלי להודיע לנו. רק לעיתים מסכים לחיבוק או לנשיקה. לעיתים מספר על מה שקרה רק כעבור כמה זמן. לעיתים רק במענה לשאלתי המאוחרת. בהבדל ברור מהפצעים שאתה מקבל מהמעשים שעל הדרך - ריצה, משחק, מעשה שנעשה על פי בקשתנו.

ואני מתרגשת מלהתבונן בך. אני רואה בכך עדות עדינה לבגרותך המתהוות.

ועדיין מקווה כי עדיין לנשיקה שלנו ישאר כוח הריפוי המיוחד שלה. למקרים של צורך מיוחד. ובכל זאת...