לבתנו: מכרסמת את האוכל שלך

בבחירתך עם מי את אוכלת, את נוהגת בנו בכבוד שווה - לעיתים בוחרת באבא...

ולעיתים בוחרת בי...

עדיין אינך מכירה באוכל מרוסק, ובכלל בכזה שאוכלים אותו בכפית. את אוכלת רק את מה שאת מסוגלת להחזיק באצבעותייך המתוקות...

את אוכלת בצורה מיוחדת במינה - מכרסמת לחתיכות קטנות קטנות, קצת מוצצת ויורקת החוצה. אולי מכניסה שוב את מה שירקת. ובין לבין מחלקת נשיקות כאלה של מציצות. לא הייתי חושבת לרגע שמשהו מהאוכל באמת נכנס לקיבתך, לולא עדות הקאקי. אך עובדה, על אף ערימת חתיכות אוכל קטנטנות שמתחתיך בזמן שאת אוכלת, תמיד יש גם משהו שנכנס בכל זאת פנימה.

הבטן שלך עדיין מטרידה אותך לא מעט. כמעט כל ארוחה נגמרת בטונים קצת עצובים - בדרך כלל בזעקת כאב שלך ובזינוק למטה לרצפה. מעין יישור גוף מיידי שכזה. אני מניחה כי הדבר קורה בשל האוויר שאיכשהו מצליח למצוא את דרכו לתוכך, וסחרור הגרפסים (יותר נכון, הדרך הארוכה שבה את צועדת עד שמוציאה אותם החוצה) מתחיל מחדש. ולכן גם הארוחות שלך מזעריות בכמויותיהן.

האוכל תמיד מוגש לך בצלחת. די מהר קלטת כי האוכל שלך נמצא בצלחת שלך. ולכן תמיד כשאת מסיימת לכרסם את מה שאכלת באותו הרגע, את מזנקת לעבר הצלחת שלך כדי לקחת עוד. לא מתבלבלת לרגע - מושיטה יד רק לכיוון הצלחת שלך, ולא זו של אבא או שלי. וגם כשאת זועקת לציון סיום הארוחה, ואני מושיטה לך את הצלחת שלך ומבקשת ממך שתשימי בה את מה שנשאר עוד בידך, ודי הרבה את אכן עושה כן.

את שתיית המים מהכוס הקטנה קצת דחינו לעת עתה. מרוב סקרנות שאוחזת בידייך, את כמעט קופצת מידיי כדי לקחת את הכוס לידייך, מבלי כמובן, שידיי יתלוו אליך. נחכה לזמנים רגועים קצת יותר...

נ.ב. בתמונה הראשונה את בת חצי שנה ושבועיים, וביתר התמונות את בת שבעה חודשים ושבועיים