זה היה יום רגיל שכזה.
השקט אחרי המים הגדושים בכל טוב, אך עדיין די סוערים בשבילנו, בהם שחינו לאחרונה. אחרי יומיים מלאים שהעברנו בביקורים מבית לבית, להם קדמו ימי חול המועד רווים בביקורי חברים משמחים, החלטנו כי כולנו זקוקים לקצת שקט. ביטלנו את התכניות לנסוע לים. ונשארנו בבית. מזג אוויר היה מקסים - חם, אך לא חם מדי. האוויר היה צח. מעין יום רגוע בביתנו.
כולנו היינו זקוקים לכך. אחרי מספר תקריות קצרות בבוקר, שבדרך כלל מגיעות לאחיך אחרי סטייה מהשגרה, גם הוא נכנס למצב רוח רגוע ושליו של העיסוקים היומיומיים שלו בגינה, בבית, בכביסה. ובכלל.
ואחרי ארוחת הצהרים, כבודו פרש לשנת מנוחה מבורכת. ואבא ואני רבצנו לנו במיטתנו בצפייה בסרטו של וודי אלן. שנינו לא חובבים ענקיים של היוצר, אך זה אחד הסרטים היותר מעניינים שהיו זמינים להשכרה. כמו תמיד, בסרטים של וודי אלן, גם ב"מה שעובד" ("Whatever Works"), נדרשנו להיות מהודקים למסך שלא נעיז להפסיד מילה אחת מהדיאלוגים כדי לא לפספס את העלילה.
לקראת סוף הסרט, זה קרה. מיד ידעתי כי נגעת בי. בצידו הימני של הבטן התחתונה. כבר היו כמה פעמים שלא הייתי בטוחה בהן אם אני מרגישה את תנועותיך, אך ידעתי, שכמו תמיד, הלב שלי ילחש לי ברגע הנכון. כן ביקשתי בליבי, כמו תמיד, שגם אבא שלך יהיה עד ביחד איתי לסימנך הראשון. וכמו אחיך, מילאת את בקשתינו. ברגע שעיני התמלאו בדמעות, כל ספק הוסר מליבי. אך שתקתי. בשקט בשקט לקחתי את יד אביך והנחתי אותה על הבטן. ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל. לאט לאט. כשהוא כמעט קפץ על המיטה כמה רגעים בודדים מאוחר יותר, מבטו בעיניו המקסימות המלאות בדמעות מאושר אמר לי כל כך הרבה. אם כי מילה אחת לא הוחלפה בינינו. פשוט התחבקנו ובכינו שנינו, על רקע כתוביות הסרט.
תודה לך ילדתנו המקסימה על החוויה הנהדרת הזו שהענקת לשנינו יחד.
מאז, ביומיים האחרונים, את נותנת את סימנך פה ושם. בעדינות. בשלווה. שולחת לנו את אהבתך. ואנחנו מחבקים אותך בחזרה...
נ.ב. אנחנו בשבוע ה21 ויומיים להריון איתך.
השקט אחרי המים הגדושים בכל טוב, אך עדיין די סוערים בשבילנו, בהם שחינו לאחרונה. אחרי יומיים מלאים שהעברנו בביקורים מבית לבית, להם קדמו ימי חול המועד רווים בביקורי חברים משמחים, החלטנו כי כולנו זקוקים לקצת שקט. ביטלנו את התכניות לנסוע לים. ונשארנו בבית. מזג אוויר היה מקסים - חם, אך לא חם מדי. האוויר היה צח. מעין יום רגוע בביתנו.
כולנו היינו זקוקים לכך. אחרי מספר תקריות קצרות בבוקר, שבדרך כלל מגיעות לאחיך אחרי סטייה מהשגרה, גם הוא נכנס למצב רוח רגוע ושליו של העיסוקים היומיומיים שלו בגינה, בבית, בכביסה. ובכלל.
ואחרי ארוחת הצהרים, כבודו פרש לשנת מנוחה מבורכת. ואבא ואני רבצנו לנו במיטתנו בצפייה בסרטו של וודי אלן. שנינו לא חובבים ענקיים של היוצר, אך זה אחד הסרטים היותר מעניינים שהיו זמינים להשכרה. כמו תמיד, בסרטים של וודי אלן, גם ב"מה שעובד" ("Whatever Works"), נדרשנו להיות מהודקים למסך שלא נעיז להפסיד מילה אחת מהדיאלוגים כדי לא לפספס את העלילה.
לקראת סוף הסרט, זה קרה. מיד ידעתי כי נגעת בי. בצידו הימני של הבטן התחתונה. כבר היו כמה פעמים שלא הייתי בטוחה בהן אם אני מרגישה את תנועותיך, אך ידעתי, שכמו תמיד, הלב שלי ילחש לי ברגע הנכון. כן ביקשתי בליבי, כמו תמיד, שגם אבא שלך יהיה עד ביחד איתי לסימנך הראשון. וכמו אחיך, מילאת את בקשתינו. ברגע שעיני התמלאו בדמעות, כל ספק הוסר מליבי. אך שתקתי. בשקט בשקט לקחתי את יד אביך והנחתי אותה על הבטן. ניסיתי להמשיך לנשום כרגיל. לאט לאט. כשהוא כמעט קפץ על המיטה כמה רגעים בודדים מאוחר יותר, מבטו בעיניו המקסימות המלאות בדמעות מאושר אמר לי כל כך הרבה. אם כי מילה אחת לא הוחלפה בינינו. פשוט התחבקנו ובכינו שנינו, על רקע כתוביות הסרט.
תודה לך ילדתנו המקסימה על החוויה הנהדרת הזו שהענקת לשנינו יחד.
מאז, ביומיים האחרונים, את נותנת את סימנך פה ושם. בעדינות. בשלווה. שולחת לנו את אהבתך. ואנחנו מחבקים אותך בחזרה...
נ.ב. אנחנו בשבוע ה21 ויומיים להריון איתך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה