יום העצמאות

אתמול חוויתי את חווית ההורות במלוא העוצמה, אך מנקודת מבט חדשה ומפתיעה בשבילי.

בפעם הראשונה מזה 18 שנים מצאתי את עצמי בחגיגות טיפוסיות של יום העצמאות!!!! כן כן - כאלה הכוללות מחולות של ילדי כיתות א', הפנינג באצטדיון, הופעות שונות של החג, וכמובן.... המתנפחים! אמרתי לאבא אתמול, מי היה מאמין שכך יראה אחד הבילויים שלנו ביום מורכב זה. ולא רק זה. אלא שאנחנו ממש ממש ממש נהנה מכך!!!

והרי היה כל כך כייף! אחרי שבילינו את יום הזכרון בחצר ביתנו, בהחלטה ספונטנית לחלוטין לקראת הערב החלטנו כי נלך למרכז לצפות בחגיגות יום העצמאות. כדי להוציא את התכנית לפועל, הפכנו קצת את סדר הדברים. בזמן שאתה וBusenka עשיתם מקלחת, אבא הכין את ארוחת הערב, ולאחריה התחלנו בצעדה. כבר ההיפוך הזה מבחינתך סימן את החג - לא האמנת כי לפני ארוחת הערב עושים מקלחת, וכי אחרי המקלחת ... יוצאים החוצה??? שיתפת פעולה באופן מדהים. הלכנו די מהר כי בשל חוסר התארגנות, היינו באיחור. המראה של אנשים ממהרים נוספים, נראה לי, סייע להגברת מהירותך. ואז, נגלה לעיניך מחזה מרתק ביותר. הכביש הראשי היה סגור!!! מלא באנשים (MON SHIM), ובמרכזו מעגלים של ילדים רוקדים. בן רגע מצאנו את עצמנו יושבים על הכביש (אמרנו חג? לא הצלחת להתפלא כי אנחנו יושבים על הכביש!). אבא ואמא שלי נשארו מאחורי המעקה. היית מרותק. וברגע שהצעתי לך להצטרף לריקודים, פשוט עפת באוויר מאושר. לא יודעת ממה התרגשתי יותר - מהמראה שלך צוהל בשמחה בריקוד המדלג שלך, שר במלוא עצמת ראיותיך, או ממראה אביך המתרגש עד הרבה מעבר לאורך הצוואר שלו, כדי לראות אותך בסיבוביך מעל כל האנשים מסביבנו. העיניים המאושרות והכה מתרגשות שלו.

ואחר כך המשכנו לאצטדיון. שם ניסית את כל המתקנים המתנפחים. אפילו הזיקוקים לא ממש הצליחו להסב את תשומת ליבך (כל כך מדהים - בשנה שעברה, כמדומני, היית ממש נבהל מהזיקוקים). עד שראית את הרכבת! ממש כזו של פעם. נוסעת במעגל על פסי הרכבת עם ילדים מתוקים בקרונותיה. כשהתור שלנו הגיע, נשאר ברכבת רק מקום אחד. שאלתי אותך אם אתה רוצה לנסוע לבד (כלומר, בלעדי), ולהפתעתי הרבה, אני מודה, השבת בהסכמה רבה. השומר לקח אותך בידיו, הושיב וחגר אותך. ונסעת. מעין רגע קצר, כמעט בלתי מורגש, שהתמלא בכל כך הרבה משמעות. אבא ואני עמדנו שם, מורגשים עד מעמקי ליבנו, נפנפנו לך לשלום, וכמעט בכינו. באמת. אני מתקשה לתאר את הרגשות שמילאו אותנו - גאווה, התרגשות, עצב קל, שמחה גדולה, הבנה כי גדלת, או שאולי, יותר מכל, שוב קבלת הסימן הכה מובהק מבחינתך כי אנחנו בדרך נכונה. כי הדרך שבה בחרנו לגדל אותך מוכיחה את עצמה ורק מעצימה את נכונות בחירתנו.

היה כל כך כייף. אולי היה זה המקום שאנחנו גרים בו. ללא העמדות פנים ומסחריות מיותרת. ללא ספריים מעצבנים בפניך הכה זכורים לי מחגיגות בעיר בה גרתי כשהייתי בת 15. ללא רעש והמולה מיותרים. אולי זו השמחה הלא מוסברת למראה בעל פיצוחיה שכיכב בדוכן פופקורן ובעל המכולת המבלה עם משפחתו לצידנו. אולי ההתרגשות למעשה הכי רומנטי שאבא עשה למעני אי פעם, עת ניסה לפלס את דרכו בין המתבגרים המצטופפים כדי להביא לי פופקורן ומיץ, רק כי ביקשתי. גם אם הוא נראה מתוסכל ומסכן כמו ילד בן שלוש שלרגע איבד את אמו (היה לי דחף ממש חזק לקחת אותו על ידי ולחבק חיבוק ענק, ואולי אפילו להציע לו ציצי). אולי המראה שלך, המתרגש והמסוחרר מכל הגירויים כל כך לא נפוצים בנוף חיינו היומיומיים, ולכן כל כך מיוחדים.

בדרך חזרה, אחרי שהיינו כמעט שלוש וחצי שעות על רגליים, הצענו לך להגיע הביתה על כתפיי אבא. אך היה ברור כי מי שהיה זקוק לאמצעי תחבורה חמים זה, היה אני. אתה רצת במלוא המרץ, הלוך וחזור, לאורך כל הדרך. על אף כי היינו קרובים מאוד לחצות. אני צלעתי בקושי. קצת הגזמתי עם המאמץ. אך היה שווה.

והיום הסבים שלך הגיעו לבקר. עשינו על האש בקטנה בחצר. ושוב הופתעתי, האווירה הייתה כה נינוחה ומקסימה.

ללא כל ספק, זה היה יום העצמאות הכי מדהים שחוויתי עד כה. ואני רק יכולה להתרגש לנוכח המחשבה שיבואו אחריו עוד רבים אחרים. הייתה זו רק ההתחלה...!

נ.ב. והתמונות הן מהטיול בוואדי בדרך לתמר מלפני כחודש...