לילדינו: שידת צורות גיאומטריות-1

מי היה מאמין שמי שידגים על דפים אלה את העבודה עם אחד המגשים של שידת צורות גאומטריות (Geometric Cabinet), תהיה זו את, מתוקתנו...

את יותר ויותר מגיעה לפינת העבודה של אחיך, ולמרות הווילון העוטף את השידות, מנסה להרים אותו ולבחון את המתרחש שם. בדרך כלל, את בוחרת במגדל עם הטבעות, שאת מאוד מאוד אוהבת, או לוקחת מטלית ורצה לנגב את דלת הזכוכית בסלון. אך מדי פעם את עומדת על לעבוד עם אחת הפעילויות של אחיך. ואני מודה, לא תמיד אני יודעת איך להגיב. הרבה פעמים אני מנסה להעביר את תשומת ליבך לאחת הפעילויות שציינתי שאת מסוגלת לעבוד, ולו חלקית, איתן. לעיתים אני סוגרת את הוילון בחזרה, למרות שליבי נמחץ באותו הרגע. אך לעיתים, אני מנסה גם לזרום. כך קרה גם הפעם.

עם המגשים עובדים באופן זהה למגש התצוגה...

וכך נראים המגשים במקומם על המדפים. כשאתה רוצה לעבוד עם אחד המגשים, אתה פשוט מוציא את האחרים אחד אחד, מניח על הרצפה ובוחר בזה שאתה מעוניין לעבוד איתו באותו הרגע. אינך מרבה לעבוד עם הצורות. וזה בסדר גמור. הכל קורה בזמן הנכון לו. אין לאן למהר. אנחנו עדיין קוראים לצורות "צורות", מבלי לציין את שמן האמיתי...

לבתנו: פותחת וסוגרת את מכסה הקומקום

כל היופי בתקופות רגישות (sensitive periods) הוא שכשמשהו אוחז בכם, הוא לא מרפה לרגע...

כל היופי בלמידה הוא שהיא מתרחשת בכל מקום... ובכל מקום...

מה שמעניין אותך בימים אלה, בין עוד מליון דברים, הוא להתאים מכסים למיכלים. ואת עושה זאת בכל מקום.

הנה, למשל, עם הקומקום...

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...

לבתנו: רוצה לצאת החוצה כל הזמן

באופן ברור לגמרי, לפחות לי, את כל הזמן, וכל הזמן, מבקשת לצאת החוצה. מבחינתך, לחיות בחוץ. בכל מזג אוויר. בכל שעות יממה. ועדיף כמה שיותר קרוב לאדמה. מדהים, כנראה אהבה זו עוברת בגנים שלכם - שלך ושל אחיך...

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים ויום...

לילדינו: לומדים להיות יחד-4

אני מודה שלרגעים מספר הלכתי לאיבוד.

ככל שגדלה ניידותך, מתעצמת עצמאותך, ושטחי החפיפה בינך לבין אחיך הולכים ומתרחבים. ולא תמיד אני יודעת איך להתנהג, מה להנהיג, עד כמה להניח, עד כמה להתערב. ובכלל, האם אמונתי מנותקת לגמרי ממציאות או פשוט זקוקה לאמונה משל עצמה שהיא תתממש.

הנה לכם שרפרף מטבח.

השרפרף האהוב עליך מאז שאתה בן שנה ושבעה חודשים לערך, השרפרף שהוא חלק אינטגרלי מכל עיסוקיך הרבים במטבח, הפך גם למעוז חפצה של אחותך. מרגע שהבינה כי באמצעות השרפרף היא תוכל לטפס ולחזות במתרחש על השיש, מוקד ההתרחשות המרכזי לפחות בביתנו, היא למדה ברגע לטפס עליו ולהצטרף לחגיגה.

וכך לראשונה התמודדנו עם משהו ממשי אחד ששניכם חפצים בו מאוד.

בהתחלה הכל זרם כל כך טוב, שאני כבר התחלתי להטיל ספק בכך שמשהו ביניכם עלול ליצור בעיה. לא משנה מי היה מטפס ראשון על השרפרף, שניכם הייתם מוצאים מקום עליו. אבל... תמונה אידאלית זו התפוגגה לה די מהר.

יותר ויותר בקול רם, התחלת מתוקה שלנו להביע התנגדות נחרצת לחלוק את השרפרף עם שותף נוסף. אחיך, די בצדק, הביט התנגדות לא פחות נחרצת לכך שכסא המלכות שלו מצא מלכה חדשה.

ואמכם לרגע התבלבלה. מבלי שהספקתי לחשוב על כך, שמעתי את עצמי מסבירה לך שברגע שנוכל, נסע לרכוש שרפרף נוסף, ובינתיים ביקשתי ממך להתאזר באיפוק ובהבנה. ברור (לי לפחות, אחרי שהצלחתי להשקיע בכך קצת מחשבה) שדרך זו לא הייתה מוצלחת ביותר, ובמילים אחרות, דבר לא עבד.

ואז חשבתי... מדוע אנחנו צריכים שני שרפרפים???

הרי גם אם נצליח בכך לרצות את שניכם, הרי אנחנו לא הולכים עתה לשכפל את כל חפצינו. והתעניינות שניכם באותו החפץ היא רק עניין של זמן. אם לא נציע לכם פתרון אחר, רק נדחה את ההתמודדות ובינתיים נשלה אותכם שלא לצורך.

הרי אחת הסיבות לכך שבכל סביבה מונטסורית קלאסית קיים אך חפץ אחד מכל סוג היא כדי להנחות את הילדים, בעדינות כמובן, לחפש דרכים לשימוש של כולם באותו החפץ. חוק יסוד בחיי קהילה כלשהי.

אז נכון, את עוד קטנה (יחסית). ונכון, אתם לא במעמד מאוזן מבחינת רמת המודעות ונסיון החיים שלכם. כל זה נכון. ועדיין, אין זה אומר כי אין מקום ללימוד ולהסתגלות לחיים משותפים יחד ולחוד. בסיוענו, כמובן.

אחרי כל המחשבות האלה, ביקשתי ממך כמה דקות תשומת לב. ושוחחנו. הזכרתי לך איך למדת לטפס אתה בשרפרף כדי להגיע למקומות גבוהים. דיברנו על כמה גדלת מאז. ואיך שבעצם השרפרף כבר לא לגמרי מתאים לך, כי גבהת מאוד, ולרוב אתה בכלל עומד עליו על הברכיים. והצעתי לך להשתמש במשהו נמוך יותר לעמוד עליו, שיתאים לך יותר, וגם יפנה את השרפרף לאחותך... למשל, בכסא האוכל שלך...

הסכמת לכאורה עם הכל ועדיין... לקח בערך חודש עד שהתחלת מיוזמתך להשתמש בכסא האוכל שלך במקום בשרפרף. ובדרך היו מהמורות והתרסות. וכולן התקבלו בהבנה שלנו (פחות או יותר). לא פשוט להעביר את ההרגל ולהסתגל למציאות חדשה. מודה כי לעיתים קצת חששתי שמא נצליח. אך בסוף, כמו תמיד, ההמתנה השתלמה. עד כדי כך שאפשר אפילו היה לראות את שניכם, גם אם לעיתים רחוקות, עומדים יחד על אותו הכסא, בהסכמה משותפת...

והיום, בפרספקטיבה של כמה חודשים אחרי, התהליך הזה קיבל אף הצדקה נוספת. אני מאמינה כי ההתמודדות של כולנו איתו עמדה בבסיסם של עוד כמה התמודדויות דומות להסתגלות משותפת לחיי יחד בהסכמה.

נ.ב. בתמונות הראשונות את בת עשרה חודשים ושלושה שבועות, ובשתי האחרונות את בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...

לבתנו: התאמת מכסים לסירים

בכל הזדמנות אפשרית...

מתאימה מכסים לסירים..

לקערות...

ובכלל...

אי אפשר להמעיט בחשיבות הריכוז שממלא אותך ברגעים בהם את עסוקה...

אי אפשר להשאר אדיש אליו ואליך...

על מה דיברתי...?

אה כן.. על המכסה ועל הסיר...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבועיים...

לבתנו: ביצה וקערה...

ביצה וקערה (הפעילות הראשונה של "הכנס הוצא")...

ועדיין...

הקשית בפיך...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבועיים...

לבתנו: קופסא וכדור

אחד האתגרים שלי בהורותי לך הוא למצוא את הנוסחא המתאימה לנו בחשיפתך לפעילויות המתאימות לשלב ההתפתחותי בו את נמצאת, מבלי להעמיס עליך יתר על המידה במבחר הגירויים שגם כך את חשופה לו בשל היותך אחות לאח גדול ממך, מבלי להתערב יותר מדי ברצון העז של אחיך לעזור לך בכל דבר ולכוון אותך לביצוע נכון בעיני של הפעילויות, ובכלל במציאת רגע מתאים להראות לך משהו, כשאת מעוניינת בו, אני פנויה ולידך, ואחיך מוכן לשתף פעולה גם הוא...

לא פשוט...

אך בגדול, את נחשפת פחות או יותר לאותן הפעילויות שאחיך עסק בהן בזמנו, בסייג אחד שאני לא מספיקה תמיד לצלם אותך עוסקת בהן...

וכמובן, בכל דבר בו את נוגעת, את משאירה את חותמך המיוחד והייחודי אך לך...

אז הנה... האינטרפרטציה שלך לקופסא וכדור (a box with a hole)... עם רכיב משוכלל... קשית בפיך!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבועיים..

לבתנו: עושות כביסה

כמובן, זה היה רק עניין של זמן, עד שתצטרפי לטקסי עשיית הכביסה המשפחתי שלנו, על כל שלביו. והרי גם לא לקח הרבה זמן עד שתקחי בו חלק פעיל...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושלושה שבועות...

לבתנו: במגרשי משחקים

אני חושבת שהפעם הראשונה שאחיך התקרב למגרש המשחקים הייתה כשהוא היה קצת למעלה משנה. עד אז, רבצנו בדשא, עם כל בני גילו המתוקים מסביבנו. לעומת זאת, את, מתוקתנו, הגעת למציאות של מגרשי משחקים, ופחות רביצה על הדשא.

בהתחלה קצת חששתי, אני מודה. תהיתי מה תעשי, במה תשחקי. לימדת את אמא שלך שוב שכל מה שאני צריכה לעשות הוא לסגת הצידה ולהתבונן בך. אני חושבת שהיית בערך בת שמונה חודשים כשלראשונה ניגשת למגלשה, ולראשונה ממש התגלשת בה. ללא כל ניצוץ של ספק בעיניך.

אך יותר מכל, איך לא, את אוהבת לשחק בחצץ, עם אחיך או בלעדיו, וכמובן, למלא את המגלשות בו.

ועוד לא הזכרנו את הנדנדות...

נ.ב. בתמונות את בת תשעה חודשים ושלושה שבועות...

לבתנו: יצאו לך עוד שתי שיניים!

ובין לבין, באי שקט שבאי שקט, במהלך החודש האחרון צמחו לך שתי שיניים נוספות - אחת למעלה ועוד אחת למטה בצד ימין...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבועיים...

לבתנו: המתופפת

חשבנו שמעגל המתופפים יעניין מאוד את אחיך. וכך אכן קרה...

אך לא ידענו כי במעגל זה תשתתף גם...

מתופפת צעירה...

אך מיומנת בחסד...

לשמחתם של כל המשתתפים...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבוע...

לבתנו: באדמתך...

כמה חיכיתי לרגע הזה...

לראות את רגלייך המתוקות...

עובדות את האדמה...

חשות אותה, לומדות אותה, חוקרות אותה, חיות אותה....

עוברות אותה בכל העוצמה שהילדות יכולה להביא...

ורק כי אינני יכולה להתעלם מהתנוחה הזו (שוב), הנה רגלי אחיך המתוק כשהיה טיפל'ה גדול יותר ממך (בן תשעה וחצי חודשים)... ושוב השאלה... האם אתם דומים?

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבוע...