לבננו: בשמלתך

כבר סיפרתי לך על גישתי לתחפושות...

כך שכשיום קייצי בהיר אחד הבעת רצון לשים את השמלה שבארגז התחפושות (שלמעשה הייתה כנראה כותונת לילה, שקצת קיצרתי לה את הכתפיות בקשירה), חייכתי לעצמי. כלפיך הייתי רצינית מאוד. ולא התנהגתי שונה מאשר אם הייתי רואה אותך לובש כל בגד אחר.

הסתובבת בשמלה כבר כמה פעמים בעבר. בתוך הבית. אני מניחה שהמפגשים היותר תכפים עם מיכל לאחרונה, הגבירו את התעניינותך בשמלות. הפעם, כשהגיע הרגע בו היינו צריכים לצאת לטייל, חיכיתי שתבקש להחליף בגדים. כשראיתי שאין כל סימן לכך באופק, התלבטתי, כהרגלי, מה לעשות. איך להגיב מבלי ליצור מבוכה או שאלה במקום בו לא אמורים להיות שאלות? החלטתי פשוט להגיב בעדינות: "אתה יכול ללכת גם בשמלה, מתוקי. פשוט חשבתי שתרצה לדעת שבדרך כלל בנות לובשות שמלות". הקשבת. חשבת. ו.. החלטת ללכת בשמלה!

וכך הסתובבנו...

אכן, חששתי מתגובות הסביבה. חששתי שתפגע או תהיה נבוך. באופן מדהים, כל התגובות היו חיוביות. והמדהים עוד יותר, שלא כהרגלינו, שתמיד חושבים שאתה בת (ואחותך בן..?!), הפעם כולם ידעו שאתה בן. מה זה אומר עלינו???

מעניינת בעיני העובדה כי אינך מתייחס לשמלה כאל תחפושת, אלא קורא לה "שמלה שלי". מה שעוד יותר מדגיש בשבילי את העדינות שבה חייבים להתייחס לכל עניין התחפושות, מבלי לכפות או לאלץ, ומבלי, כמובן, לקשרן אך לפורים...

נ.ב. ואתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...

לילדינו: לומדים לעבוד יחד-1

הרבה דברים משתנים להם לאט לאט בכל הנוגע לעבודתך עם הפעילויות, מתוק שלנו.

ואני לא בטוחה אפילו מדוע.

ברור כי לעובדה שאני פחות זמינה לעבוד איתך לבד על פעילויותיך מאז שאחותך הצטרפה אלינו, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה שמה שחשוב בעיני בסופו של דבר זה האיכות ולא הכמות, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה כי פעילויותיך פחות זמינות לך כעת, מאז שאחותך גדלה ומגלה עניין רב בכל עיסוקיך, יש השפעה על כך. ברור כי לעובדה כי אני מאמינה בכך כי לאופן התערבותי בסיטואציה סבוכה זו שבה אתה רוצה לעבוד על פעילויותיך, ואחותך מבקשת גם היא לעבוד בדיוק על אותה הפעילות, למרות שעל פניו אינה מוכנה לכך כלל וכלל, יש השפעה על כך.

בהקשר זה, הבית מאוד שונה מבית הספר, ותגובותיי, כמו גם דרך התנהגותי בכלל בכל הקשור אליכם, היא שונה בתכלית מאיך שהייתי נוהגת אם הייתם תלמידים מן המניין בבית ספר מונטסורי. אני מאמינה מאוד ביחס שוויוני כלפיכם, אלא אם החיים עצמם, במהלכם הטבעי מכתיבים אחרת. וכמובן, "שיוויוני" אין פירוש "לא מיוחד". אני מאמינה כי לאפשר לכם לעשות משהו שאתם מבקשים לעשות, אין חשוב מזה להעצמת האמון שלכם בעצמכם וביכולותיכם. כמובן, תיעשה התאמה למסוגלותכם ולשלב ההתפתחותי בו אתם נמצאים. כמובן, שלא תדרשו לעשות את מבוקשכם על הצד הטוב ביותר האפשרי, אלא איך שאתם מסוגלים לבצע אותו. כך או אחרת, "אתם יכולים!", בעיני הרבה הרבה יותר חשוב מאשר "אתם עדיין לא יכולים, אך בבוא היום לבטח תוכלו!". ולכן, אני מאמינה, שאם אחותך תגש לאחת הפעילויות המיועדות בשבילך, ונסיון עדין להסיח את דעתה, כמו למשל, "אולי תרצי לעבוד עם...?", לא יצלח, לא אוכל להגיד בקול רם: "זה לא בשבילך!". וגם לא אוכל להסביר לה בשלב ההתפתחותי בו היא נמצאת כעת, שהיא יכולה לעבוד רק על הפעילויות שהוצגו לפניה, כשעל המדפים יש את כל המבחר המסקרן. היא איננה עוד יכולה לעכב את סיפוקיה. אני מאמינה כי יחס מפלה זה ישפיע על כל הרבדים האחרים של חיינו, ומעדיפה "להקריב" במידת מה את עבודתך הטהורה עם פעילויותיך לטובת הנוהג כי במשפחה שלנו הכל מותר לכולם, במגבלות הכבוד ההדדי שאנחנו רוכשים אחד כלפי השניה לגבי אי ההתערבות במשהו שאחר מרוכז בו, מבלי הסכמתו.

ברור כי לעובדה שאני יותר ויותר מכבדת את עקרונות unschooling ומשתמשת בפעילויות מונטסורי אך כשהצורך בלימוד כלשהו עולה מבחינתך, וגם אחרי שכבר התבשלת בצורך זה זמן מה, וניסית לבד את כל הפתרונות האפשריים כדי ללמוד קונספט כלשהו, יש השפעה על אופן עבודתך עם הפעילויות. ברור כי לעובדה כי אני הופכת להיות פחות ופחות מתערבת, יותר ויותר מתבוננת ומאפשרת, לפחות, ממש ממש משתדלת לפעול בדרך זו, יש השפעה על כך.

וכך יוצא שעבודתך עם הפעילויות נראית אחרת מפעם. לעיתים עובר זמן רב עד שאתה ניגש אליהן. לעיתים אתה עובד רק עם הפעילויות החדשות. לעיתים אתה מנסה ומתנסה בדברים שלא ראיתי כתובים אותם בשום מדריך מונטסורי, אך בעיני מאוד מתאימים לרוח הדברים העומד מאחור כל הקונספט של מונטסורי. אתה חוקר, בודק, בוחן. ואני משתדלת להשאיר את האשמה העצמית בצד ולעקוב אחריך. לשמור אך על הגבולות ההכרחיים. לאתגר את עצמי בהתבוננות בלתי פוסקת. בלאפשר. בלהקשיב...

ואז, כשאחותך לפתע מתעוררת לפני הזמן, או בדיוק באמצע עיסוקיך, ואתה מזמין אותה לעבוד איתך, מאשר מתגונן על עבודתך (מה שקורה גם, כמובן), אני מחייכת לעצמי. לעיתים אני מודאגת הרבה יותר לגביך ממה שאתה מודאג בעצמך. ואתה ממשיך ללמד את אמך. לעולם תעשה כך, אני מאמינה...

ואני יודעת שיום יגיע והבלבול שאני חשה לעיתים כלפי עבודתך עם הפעילויות במצב הנוכחי יחלוף. ואני יודעת שיום יבוא ושניכם תעבדו זה לצד זה בשלווה ובהקשבה.

לבננו: בוקר של יצירה

כבר סיפרתי לך לא פעם, איך אני תמיד מתלבטת אם להראות לך איך יוצרים משהו, כדי לא להפריע למוזה יצירתית שלך להפציע מתי שתחפוץ בכך.

והנה רק אחת הדוגמאת של מה יכול להתרחש אם מאפשרים לך להפליג בקצבך לפי קריאת לבך..

אחרי שהיית עד לכל הבגדים שתפרתי לאחרונה לאחותך, יום אחד התיישבת לך ליד השולחן. מספריים בידך. גם עפרון. וטיוטת הגזרות שהנחתי במגירתך שתשמש אותך בעת הצורך..

אחותך, שלה, כמובן, חלק בלתי נפרד בכל המתרחש בין קירות ביתנו, הייתה עסוקה בשלה...

מעשה יצירה כשלעצמו - לטפס במדרגות לכיוון הכיור ולחקור את המתרחש בתוכו...

אתה עסוק ביצירתך...

אך לא מספיק עסוק, כדי להקרא, בעת הצורך, לחילוץ אחותך שהחליקה במדרגות...

רגע אחרי שווידאת שהיא בסדר, חזרת לשולחן..

תוך כדי שאתה ממלמל לעצמך דבר אחד או שניים, סובבת את הדף ימינה שמאלה, כדי להתאים אותו למה שתכננת...

קמת כדי להביא דבק...

סידרת שוב והדבקת...

מוסתרת מאחורי המצלמה, אני בקושי מתאפקת לשאול אותך על מה אתה עמל...

אופס... נתפשתי על חם בידי אחותך המתוקה.... ובדיוק ברגע בו נעניתי לבקשתה לקבל את החלק המיוחל של המצלמה, הלא הוא מכסה המצלמה, נעלמת...

וזה מה שראיתי כשנכנסתי לחדרך...

ברור... שרשרת ללואי!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושלושה שבועות...

לבתנו: מגלה את האדמה

כל גילוי חדש שלך הוא כמו קסם בעיני.

מאז שהפכתי להיות אמא, אני יותר ויותר מתחברת לדרך לימוד טבעית ובלתי אמצעית...

כזו שמאפשרת לכם לגלות את העולם מסביבכם בקצב המתאים אך לכם...

בקסם השמור רק בשבילכם...

בהקשרים המתגלים אך על ידכם...

עם כמה שפחות עזרה והכוונה מצידנו. רק בתשובה למתבקש מכם...

ובכל פעם בה אתם מאפשרים לנו לחזות בגילויכם החדש, להתבונן בכם מתמכרים להזדמנות החדשה, מתקדמים במקצב הטבעי הנקבע אך לפי פעימות ליבכם, אני נפעמת מהתרגשות ומתמלאת באסירות תודה אינסופית.

וכך את מגלה את סודות האדמה.

בדיוק כמו אחיך, את מסוגלת לשבת ולחקור אותה פרקי זמן ממושכים מאוד. כל כך הרבה חוויות חושיות במחווה קטנה זו. כל כך הרבה קסם וחיבור לעמוק ולאמיתי מכל.

מעבירה אותה ממקום למקום...

ממלאת חופן ומרוקנת על כתפיך. למעלה למטה. נעלמת בין חלקיקיה הקטנים. כמעט לא נושמת...

או עושה בה כל דבר אחר.

מרוכזת מאוד. לרוב, עם לשונך המתוקה בחוץ. לא שמה לב לדבר מסביבך. נעלמת לתוך המקצב המדיטטיבי של הלימוד, של התחושה, של ההתמסרות.

ואני מתבוננת...

נ.ב. את בת עשרה חודשים ותשעה ימים...
>

לבננו: שרשראות נייר

באחד דיונים האינסופיים שלי עם עצמי עד כמה לחשוף אותך ליצירה מכוונת או לאפשר לך לחוות וליצור בעצמך, החלטתי להראות לך איך יוצרים שרשראות נייר.

בהתחלה גזרת נייר אחרי לפי הקווים הישרים ששרטטתי לך...

אחרי שמרחת קצת דבק על אחד הקצוות, השחלת את רצועת הנייר...

הדבקת והחזקת כמה דקות...

עד שנוצרה שרשרת ארוכה, אותה החלטת לתלות בבית העץ שלך (אחרי כיוון עדין לגבי המיקום)...

כמובן, יצרנו את השרשרת יחד. ניסית עוד פעם אחד רק להכין שרשרת נייר דומה. מאז לא ניגשת לפרוייקט זה ולא נענית להזמנות שלי...

אני מאמינה מאוד כי הילדים מעוניינים בתהליך ולא בתוצאה, אך לגבי יצירה מכוונת, בשבילך הדבר הפוך. כדי ליצור משהו יעודי, אתה צריך לדעת בשביל מה זה. אני מבינה את ההגיון שלך. וזה בסדר. בחשבון הסופי שאני עורכת בליבי, חשוב לי יותר כי הדבר יבוא ממך מאשר מגוון פעילויות עשיר שתיחשף אליו. אני בוחרת להמתין לך...

לבננו: הושטת יד

בהתחלה ממש לא אהבת ללכת כך, מחזיקים ידיים. ואז, לא זוכרת מתי בדיוק, רצונך השתנה, והתחלת לחבב ללכת כך איתנו, מחזיקים ידיים...

באיזשהו שלב, חיבתך זו התפשטה גם כלפי הילדים שסובבים אותך...

אבל אפילו אני לא ציפיתי איזה שיעור חברתי סוציאלי חשוב תוכל ללמוד באמצעות מחווה ניטרלית לכאורה זו.

כמעט תמיד כשתראה ילד כלשהו בסביבה, תושיט לו יד.

התגובה תהיה כמעט בלתי צפויה לחלוטין...

יהיו ילדים, משום מה, בדרך כלל, אלה הגדולים ממך, שיתפשו את ידך בחזרה. יהיו ביניהם גם הילדים שבכלל לא מכירים אותך...

יהיו ילדים שיסרבו להושיט לך יד. וביניהם יהיו גם הילדים שמכירים אותך. יהיו כאלה שיסרבו בקביעות. יהיו כאלה שכעבור כמה רגעים יבואו אליך ויושיטו לך הם את ידם. המעניין והמדהים באותה המידה בעיני, כי אינך חדל מלהמשיך להושיט את ידך כמעט לעולם, גם לעבר הסרבנים הקבועים...

ובין לבין, יהיו כל התגובות האפשריות הקיימות במניפת ההתנהגויות החברתיות. ביניהן גם אלה, הקשות יותר לפיצוח. כמו, למשל, ילדים, שבדרך כלל מושיטים לך יד, אך בפעם הספציפית הזו, מסיבה זו או אחרת השמורה איתם, שומרים את ידם לעצמם.

כל התרחשות כזו מלמדת אותך כל כך הרבה. לקבל, להתמודד עם האכזבה, להמתין ולנסות שוב, לכבד, לאבחן, להעיז.

ואני לא יכולה להמנע מלדמות מחווה פשוטה פיזית זו להתנסויות במרחבים נפשיים מורכבים הרבה יותר...

לבננו: מערבב צבעי גועש-1

כפי שכבר סיפרתי לך, בשונה מעבודה עם עפרונות ועם פסטלים, בהם כבר כשלושה חודשים אתה משתמש ביותר מצבע אחד, בצבעי גועש ובצבעי ידיים, המשכת להשתמש בצבע אחד. משהו לא הרגיש לי שלם לגבי השימוש במספר צבעים במדיום זה, מכיוון שמשמעות הדבר היא כי הצבעים ישירות יעורבבו. ולא הרגיש לי כי אתה מוכן לזה. ולראיה, מדי פעם שאלת לגבי זה, אך לא עמדת על לשנות את הדבר.

עד שבוקר אחד, אחרי שכיסית דף שלם במדבקות של עיגולים (לצערי, לא הספקתי לשלם שלב זה), הודעת לאבא שהיה לידך, כי אתה הולך לצבוע עכשיו את המדבקות ב... כל הצבעים!!! וכך עשית!

במשך מספר ימים לאחר מכן, המשכת לצבוע בכל הצבעים דפים המכוסים במדבקות שהדבקת לפני כן. זו הייתה ההתחלה...

מאז אתה מתנסה בערבובי צבעים שונים. אנחנו, כמו תמיד, לא מתערבים. מאפשרים לך לחקור ולהתנסות ולהסיק מסקנות בכוחות עצמך, בטרם תתוודה לערבוב צבעים מכוון לשם הפקת גוון מסוים. כמעט תמיד אתה מבקש להוציא את כל הצבעים (שבינתיים עברו מקום, ומוצגים עתה, ביחד עם צבעי ידיים באחד הארונות במטבח). אנחנו מסייעים לך לארגן את כל הכוסות עם המכחולים המתאימים. ואז אתה ניגש ליצירה. אחרי שסיימת, שוטפים את המכחולים וגם את הכוסות בהן הצבע כבר לא נקי. מסקרן ומרתק...

לבננו: הירגזים הגיעו לתיבת הקינון

אני חייבת להודות, כשבנינו תיבת קינון זאת לירגזי בחצרנו, הרבה עיניים הורמו - יש שלא כל כך האמינו בסיכויי הקינון, יש שאמרו שזה נמוך מדי, יש שדיברו על כך שהתיבה קרוב מדי לפתח ביתנו...

אך אם יש משהו שלמדתי להתמחות בו הוא בסבלנות...

לפחות הייתי רוצה להאמין בכך...

וכך, יום בהיר אחד אי שם באמצע פברואר, כששמנו לב כי זוג מסוים של ירגזים מופיע בתדירות די גבוהה בקרבת תיבת הקינון, התחלנו לחשוש שמא יש התרחשות...

וכשהבחנו שבמקורם של הירגזים ענפים שונים ומוך, והסיבובים הרבים שהם עושים הם בהחלט ראויים להערכה, כבר די ידענו כי בורכנו כי נבחרנו לארח אותם...

במשך כמה ימים שלמים רק התבוננו - חששנו לפתוח את התיבה כדי לא להפחיד אותם...

כשלבסוף העזנו להציץ פנימה, זה המראה שהתגלה לעניינו...

כעבור עשרה ימים לערך, היו כבר ביצים. היינו בטוחים כי הנקבה תדגור כל הזמן עליהם, ובפועל לעיתים אף במשך שעות רבות, לא ראינו נפש ירגזית חיה ליד התיבה. כבר התחלנו לדאוג שמה הבהלנו אותם והם נטשו את הקן...

אך אז, שבועיים וקצת אחרי, שמענו קולות שאי אפשר היה לבלבל ביניהם למשהו אחר - ציוצים דקים וחדים של האפרוחים הקטנטנים...

בהתחלה בקושי הצלחתי להבחין במה בדיוק יש להם מעבר למקורות הפתוחים ורועדים מהציוצים הרבים. הם דמו יותר לזחלים קטנים מאשר לציפורים. אך כעבור תשעה ימים כבר אפשר היה לראות בוודאות את הירגזיות שבהם...

די מהר התרגלנו לנוכחותם בחצרנו (כמובן, רק התבוננו מבלי להסביר מעבר לתשובות לשאלות)...

בהתחלה עוד היינו נכנסים הביתה, ברגע שהיינו רואים את אחד הירגזים מתיישבים להם על אחד מעצי הפרי שלנו או על עצי האלה...

אך די מהר גם הם התרגלו אלינו...

והיו נכנסים לתוך התיבה, גם אם היינו נמצאים במרחק של מטר ממנה...

אפילו נהנו מפינוקים רבים בקרבת התיבה - מה שסייע רבות להשגת מזון קלילה יותר (אבא צחק שתנאיהם טובים יותר מבמלונות חמישה

היינו מחכים בסבלנות לרגעים בהם הם לא היו בקרבת המקום, כדי להציץ מדי פעם לתוך התיבה...

ואז כמובן היו משימות צילומיות רבות - המתנות ארוכות ונסיונות רבים לתפוש את השוט המושלם, כמו למשל, זה...

וכטבעם של דברים, דווקא כשכבר כל כך התרגלנו לנוכחותם, ולשירה, בה מילאו את חצרנו ואת ביתנו...

כחודש וחצי לאחר שהופיעו הוריהם לראשונה בחצרנו, וכשבועיים אחרי שבקעו, הם התעופפו להם לדרכם...

הייתה לנו תחושה שזה הולך להתרחש ביום מסוים, ואפילו היינו בבית. בבוקר עוד שמענו אותם, אך לקראת הצהרים הם כבר היו אינם. איכשהו פיספסנו את מעופם הראשון. ואולי זו עוד תזכורת קטנה עד כמה הטבע, גם כשקרוב אלינו, עדיין כל כך עצמאי ומדהים בפראותו...

לצערנו, הירגזים לא חזרו לתיבה למחזור קינון משלים נוסף...

אולי בשנה הבאה...