לילדינו: יומיום

אנחנו במרכז. בדרך מטיול ספונטני בין הגשמים בוואדי.

מחליטים לאכול פלפל לצהרים.

הולכים כולנו יחד לחנות. אתה ואבא נכנסים פנימה. אני וצ'פוצ'יטה מחכות בחוץ.

לפתע אני מרגישה כי הרגע המיוחל תמיד הגיע. הגברת עשתה קאקי.

הגיע זמן ההחלפה.

שוברת ראש איך אסתדר בסביבה הרטובה כולה, וגם קרירה משהו, אני והגברת מפליגות לכיוון הספסל הקרוב שמעבר לפינה.

מתחילות בביצוע המשימה.

לפתע, ברגע קריטי של ממש, בו יוכרע אם הכל יהיה בסדר, או תדרש החלפה כוללת של כל הגרדרובה (לא ברור איך בדיוק), כאילו הרגיש משהו, מופיע המלאך:

"אמא, את מסתדרת???"

משפט כזה יכול לגמרי להוציא אותי מהריכוז. בתזמון שלו, בנדיבות שבו, ברגישות שלו.

איך ידעת כי בדיוק ברגע זה הייתי צריכה לשמוע את המילים האלה...?

וגם הייתי זקוקה למישהו נוסף שיוכל להביא לי טישו מהתיק...?

לבננו: בנעלי עבודה

אבא היה זקוק לנעלי ספורט חדשות. אחרי חיפושים מספר, הוא רכש אותן...

והביאן בקופסא החדשה הביתה...

אחרי רגעים מספר אתה החלטת כי אלה נעלי העבודה החדשות שלך. והקופסא יכולה להיות גם במה וגם תוף לסירוגין. וכיאה לך, פצחת בהופעה חדשה. אחריה הגיעו עוד ועוד הופעות. כבר במשך ימים מספר...

לילדינו: יומיום

אנחנו בחדר שינה. אני מנסה לסייע לך ללכת לישון, מתוקונת. לפתע אני שומעת בום, בום... שקט של כמה רגעים.. ושוב בום בום...

אני משתדלת להמשיך לנשום רגוע כדי שקצב הנשימות שלי ישתלב בזה שלך וילווה אותך לשינתך. מרגיעה את עצמי במחשבה שהרי הבית בטיחותי ובטוח, ומכיוון שלא נשמעות צעקות כלשהן בצמוד לבומים, כנראה שאין נפגעים לכוחותינו.

לאט לאט הסקרנות מתגברת על הדאגה. מה זה יכול להיות??? במה עסוק אחיך?

אחרי שנרדמת, אני יוצאת מהחדר...

וזה המראה שמתגלה לעיניי.

אחיך עומד ליד המטבח שלו, כשבידיו אחד הציורים של אביכם. הוא מספר לי כי הוא סידר מחדש את הציורים. גם בחדר שלו. אין לי כל מושג איך הוא הצליח להוריד את הציורים, ויותר מזה - איך הוא הצליח לתלות אותם מחדש. כמעט כולם גבוהים יותר ממנו. אני אוהבת תעלומות כאלה...

ואולי בהערת שוליים קטנה אציין כי היה זה יום אחרי שאבא הביא ציור חדש הביתה (זה של הארובות), וכדי להציב אותו במקום הראוי לו ונעים לעיניו, סידר את הציורים הקיימים קצת אחרת ממה שהיו...

נ.ב. את בת ארבעה חודשים וארבעה שבועות...

לילדינו: יומיום

אתה ואני עושים משהו בסלון. את ישנה. לפתע נשמעים קולות מצחקקים מחדר השינה. צ'ופו ואני מחליפים מבטים. "היא תקרא לנו", הוא מבשר לי בחיוך מבין. ואנחנו ממשיכים בשלנו...

כעבור כחמש דקות באה הקריאה. אני פונה לכיוון החדר. אתה עוצר אותי: "היא רוצה אותי, אמא. תחכי כאן". הוא צועד לחדר. הדלת נפתחת ונסגרת מאחוריו.

"שלום, מתוקונת שלנו!", אני שומעת אותו: "התעוררת?"

אני מדמיינת לעצמי את תנועות וויברציות הקופצות שלך, צוחקת ומאושרת לקראתו.

כעבור כמה רגעים הדלת נפתחת שוב: "אמא, אנחנו רוצים להיות קצת לבד. אנחנו נקרא לך, טוב?"

הדלת נסגרת...

אני עוברת בראשי על כל מה שכדאי לי לסיים ברגעים אלה לפני שתקומי.

הזמן עובר...

מוסיקת הקולות מהחדר היא מהנפלאות ששמעתי אי פעם...

והנה הדלת נפתחת שוב...

"אמא, את רוצה גם להיות איתנו?"

"בוודאי, מתוקים שלנו"...

בוודאי...

נ.ב. את בת ארבעה חודשים ועשרה ימים....

לילדינו: יומיום

אבא קורא לזה "שכונת תקווה"...

ואני קוראת לזה "הפרוזה של חיינו"...

יש משהו במצעים הצבעוניים האלה התלויים בדיוק מול חלוננו במקום שבו הם לא ממש אמורים להיות. משהו חי, תוסס, רבגוני, כובש. משהו שגורם לפרוזה לשיר לא פחות מלשירה....

לילדינו: יומיום

יום שני בערב.

אבא מלמד.

אחרי שעשינו סיבוב רגלי ענק, שכמובן גם התארך מעבר למתוכנן, אנחנו מתקרבים עייפים למרכז. כהרגלינו כבר כמה שבועות, אני שואלת אותך מה אתה בוחר לאכול לארוחת ערב, פיצה או צ'יפס. "פיפס!", אתה עונה לי לשמחתי.

אנחנו בפתח הפלפליה. העובדים כבר מזהים אותך. חיוך עולה על שפתיהם. הם אוהבים אותך כל כך! הלקוח הצעיר ביותר שלהם, המדייק ביותר בהזמנה ("בבקשה, רק שתי שקיות של קטשופ. אם ישאר עוד צ'יפס, נקח עוד קטשופ"), וגם כזה שדואג לעצמו. אנחנו לעולם לא עוזבים את המקום מבלי שפינית את כל השולחן - מה שאמור להגיע לפח, הגיע לשם, וכל הכלים החזרת למטבח. וגם ביקשת מהם שיבואו לנגב את השולחן: "תבואו עכשיו. השולחן דביק. אם אנשים אחרים יבואו, הם צריכים לאכול ליד שולחן נקי".

לפתע, אני נזכרת כי אנחנו צריכים להגיע גם לחנות האורגנית, לקנות שיבולת שועל. אני מנסה להסביר לך שאם נשאר לאכול קודם, החנות האורגנית תסגר. ולכן עדיף שנלך מהר לחנות הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים, ממש מעבר לפינה, נקנה את מה שצריך לקנות, ונחזור לאכול.

אתה מסתכל עלי: "אמא. אני מאוד רעב. את וצ'פוצ'יטה תלכו לחנות האורגנית. ואני אזמין לנו צ'יפס בינתיים"...

Fair enough!

אני חושבת וחושבת ולא מוצאת כל נימוק הגיוני לדחות את הצעתך. נכון, אתה רק בן שלוש שנים ושלושה חודשים. אז מה? זה בדיוק הרגע הזה, מבין אלפי רגעים אחרים, בהם אני יכולה לשדר לך כי אני סומכת עליך, או לנפץ בשניה את כל פרץ היצירתיות שלך. הרי ברור לי לגמרי מהיכן הצעה זו מגיעה. אם היה זה אבא במקומך, כך היינו נוהגים. ואתה צפית בנו מליון פעמים עושים כן. וכן, אני מחליטה להענות לך. בלב אני משכנעת את עצמי - זו שעת ערב, אין הרבה לקוחות כאן, העובדים מכירים אותך, אתה תרגיש את כובד האחריות שעליך, ואכן תחכה לי, ובסופו של דבר, אני רק מעבר לפינה, וכן הכביש קרוב, אך אתה כבר לא רץ אליו. דוחה את כל התסריטים הנוראים הדופקים על פתח ליבי. בקול, אני עונה לך בחיוך: "אנחנו נלך מהר ונחזור. תזמין לנו בינתיים צ'יפס. תוכל לעלות על הכיסא הגבוה (שליד הבר), ולחכות עד שיכינו אותו. בבקשה תחכה לי בפנים עד שאני אחזור".

לפני שאני הולכת, אני אומרת לאחד העובדים: "הוא יחכה לי כאן".

"כמה את משלמת על הבייבי סיטר?", הוא שואל אותי בחיוך.

"נראה לי שהוא זה שיכול לעשות בייבי סיטר לך", אני צוחקת בתגובה.

הוא מהנן בהסכמה...

לילדינו: יומיום

את בערך בת חודשיים. אנחנו בקופת חולים. אבא וצ'ופו מחכים לנו במרכז. באנו לעשות לך חיסון (אם יש נושא אחד שנוי במחלוקת אך ההתדיינות עליו בגדר טאבו, הוא ביצוע החיסונים - אתם מחוסנים). מחכים בתור. כמו כולם. את גורפת אינספור מחמאות, ולו הצעה אחת להכנס בטרם תורנו, המגיע סופסוף.

רק כמה דקות של חיסון. את עומדת בו נפלא. כרגיל, הרבה יותר טוב מאמך המתהפכת בקרבה בכל פעם שילדיה מחוסנים. בדרך החוצה, עם עגלה, ועם כל התיקים שעליה, מחדר האחות, היא מציעה באדיבותה: "בואי אני אעזור לך לצאת".

חה! היא לא יודעת כמה פנויה יכולה להרגיש מישהי שרגילה להיות כל הזמן עם שני ילדיה, יד לכל אחת, ואחת מהן גם לעגלה, שלא נזכיר תיק, כשמתפנה לה היד....

כמה שיד אחת פנויה יכולה לגרום לך להרגיש חופשייה....

ובאותו הזמן...

כמה שיד אחת פנויה יכולה לגרום לך להרגיש שמשהו מהותי חסר...

נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים

לילדינו: בחופשת לידה

הילדה הגדולה שלה בערך בגיל שלך, מתוקי. את הילדה השניה היא ילדה בערך כשאת נולדת, מתוקתנו. כמעט תמיד, כשאני רואה אותה, היא נראית כאילו רק לפני רגע יצאה מהמקלחת. הריחות שהיא מפיקה הם פשוט משכרים. תמיד לבושה היטב. מאורגנת. רגועה. נינוחה. והתינוקת.. כמובן, תמיד בעגלה, אלא אם יונקת מבקבוק בזרועותיה.

הפעם לא התאפקתי. החמאתי לה מכל הלב: "את נראית פשוט נהדר".

היא לא היססה: "תודה! מדוע שלא אראה נהדר? אני מאושרת. אני בחופש".

"בחופש?", לא הבנתי.

"כן, בחופשת לידה", היא ענתה לי מופתעת.

אה... ברור... איך לא הבחנתי... בחופשת לידה...

סליחה... מה זה???

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות..

לילדינו: יומיום

אחרי שסופסוף ארזנו את עצמנו, את כל כולנו, על כל בגדי החלפה, עגלות, כדורים, מאכלים, לא חלילה לנסיעה ארוכת ימין, אלא לנסיעה שגרתית של גג שעה, אולי שעה וחצי, והצלחנו להתרחק אולי כמה מאות מטרים מהבית, לפתע אבא נזכר: "אוי, שכחתי בקבוק מים קרים בבית. שמתי אותו בפריזר, כדי שהמים יתקררו, וברח לי לגמרי מהראש"...

אני קורצת לו בשקט: "תספור.. אחד, שתיים, של.."

מהספסל האחורי נשמעת טרוניה: "אמא... אני רוצה מים קרים".

מיותר לציין כי בקשותיך למים מגיעות בתדירות נמוכה ביותר.

מיותר לציין עוד יותר כי מייד עצרנו ליד המכולת הקרובה ורכשנו מים קרים... מהם שתית אולי לגימה אחת שתיים...

לילדינו: יומיום

כבר די הרבה זמן ידעתי שאני צריכה לעשות משהו. כל פעם שנזכרתי במה בדיוק רציתי לעשות, צץ משהו שמנע ממני לגשת לביצוע.

הגיעה שעת הצהרים.

אבא בא הביתה.

שמחתי שסופסוף אצליח לעשות את מבוקשי.

הבעיה הייתה ששוב שכחתי מה התכוונתי לעשות.

רק אחרי כמה זמן נזכרתי שכל מה שאיחלתי לו היה... לעשות פיפי...

לילדינו: יומיום

לא מיועד למישהו ששוקל לפרוץ לביתנו...

Take 1...
מוצאי שבת. ידעתי כי עלי להשאר ערה. אמא שלי ודודה שלי היו אמורות להגיע באוטובוס מאוחר. הן היו אמורות להתקשר מהצומת כדי שאבא יסע לקחת אותן. הערב עבר כרגיל. בסופו, אני נשארתי איתך שתרדם, ואבא הלך לארח חברה לך, המתוקה שלנו. נשבעת לכם שהייתי ערנית מאוד. החזקתי את עיניי פקוחות תחת השגחה צמודה.

Take 2...
אני בטוחה שאני עדיין ערה. ומתוך הערנות הכל כך ברורה שלי אני מבינה שמישהו מעיר אותי. כאילו מתוך חלום. ומישהו הזה הוא אבא. לפי עיניו הרדומות אני מבינה כי לא מזמן חולץ ממצב דומה לשלי. ברקע אני שומעת את הלחשושים של אמי ושל דודה שלי.

מאחורי הקלעים...
הן התקשרו והתקשרו והתקשרו... עד שהתייאשו... ולקחו אטובוס... מזל, כי הבית לא היה נעול...

נ.ב. בתמונות שצילמת אחותך בת חודשיים פחות יומיים...

לילדינו: יומיום

לפתע שמעתי: "זו המשפחה שלך שם?"

אוף, חשבתי. עוד הערה אחת בדרך להגיע. והרי אתה לא לבד שם על הצוק. אבא ממש צמוד אליך. ואני, למרות שמצלמת, צמודה לעגלה. כך שאין כאן ילדים נטושים ללא מבוגר אחראי לידם.

"כן", עניתי בהיסוס.

"אז לכי אליהם. תגידי לי מה לעשות, ואני אצלם. רגעים כאלה חייבים להנציח", הפציר בי איש זקן אחד מרבבות המטיילים בטיילת. אשתו מחכה לו בסבלנות. והוא בעצמו לא מפסיק לצעוד במקום עד אשר יסיים לצלם אותנו.

חייכתי לעצמי. והלכתי....

הרי הוא צודק כל כך. רגעים כאלה אי אפשר שלא להנציח...

לילדינו: הפסקה שגרתית

"אמא, אני רוצה להראות לך את הבריכות!", צהלת, עוד ישן, אך כבר על שתי רגליים, משפשף את העיניים, בדרכך החוצה מהחדר שלך אחרי שנת צהרים.

איזה בריכות?

בריכות ביוב, כמובן...

כמו כמעט כל דבר לאחרונה ההופך למנהג, לפני כחודש אחזה בך סערת בריכות ביוב. כל יום היינו עושים סבב בדיקה של כל שלושת הבריכות שלנו...

לנוכח ידיעה זו והכרותנו אותך, לא היה שום דבר יוצא דופן בבקשה זו.

אם היא לא הייתה מתרחשת שתי דקות בלבד אחרי שאבא ואני סופסוף הצלחנו לשבת קצת עם עצמנו. עם צ'פוצ'יטה ישנה בידי, כמובן, אך בכל זאת. ביחד.

כל מה שיכולנו הוא רק לצחוק... לפחות בפעם הזאת שזה קרה...

אני חושבת שאחד הדברים שקשים לנו יותר מכל הוא חוסר היכולת לרוב לבלות ביחד...

אני מניחה שסביר להניח שבעתיד עוד נתגעגע לרגעים אלה ואף נצחק עליהם...

בינתיים הייתי חייבת לתעד את אחד מן האלפים...