לילדינו: שפה חיובית בפי ילדים

לעיתים לא לגמרי ברור לי אם האמונה שלי לא מרוחקת יותר מדי מהמציאות... או במילים אחרונות אם אינני מגזימה...

למשל, כשהתחלתי לשמוע אותך לפני כמה חודשים אומר לאחותך: "לא! לא! לא!", שמעתי את עצמי ישירות מגיבה. מעולם לא הרבנו בשימוש ב"לא" איתך, והשתדלנו כמה שיותר להשתמש בשפה חיובית. ובכל זאת, לצערנו, השימוש ב"לא" מסביבנו הוא כל כך נפוץ, שכנראה שהוא הצליח לחדור גם אליך.

ולכן מצאתי את עצמי מסבירה לך: "צ'ופו, אם אתה אומר "לא" לצ'פוצ'יטה, אני לא בטוחה אם היא תבין מזה אתה חושב שהיא כן היא יכולה לעשות. למה אמרת לה "לא" עכשיו? מה התכוונת שהיא לא תעשה? ומה נראה לך שהיא יכולה לעשות במקום זה? אז אולי תגיד לה את זה במקום?". ולאחרונה, כשאחותך חוקרת כל דבר שידה אך יכולה להגיע אליו, אני מבקשת ממך פשוט לנקוב בשמו של החפץ.

ממממ.... לבטח לא מעט ירימו גבה...

אך אני מאמינה בכך שכל מה שהילדים זקוקים לו הוא הנחייה עדינה לעיתים.

כמה ימים אחרי כן הייתי עדה לשיחה הבאה ביניכם. את בדיוק משכת לאחיך בשיער (כמו בערך כל ילד שנמצא לידו, מהופנט ונמשך ללא כל יכולת לעמוד מנגד לשיערו). ואתה הגבת: "זה השיער שלי. הנה. את יכולה לגעת בפנים שלי".

כמובן, הפעמים שאתה משתמש ב"לא" עוד רבות. אך האמונה שלי חזקה מזה...

הימים עוד יגידו...

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ושבועיים....

לבתנו: בכי תינוקות

בכי תינוקות הוא אחד הדברים היותר קשים בשבילי...

בכי תינוקות שלי הוא עוד יותר קשה...

בחיים, אבל בחיים, לא עברה בי מחשבה לתאר את בכי תינוקות כמשהו חיובי או כמשהו שאין צורך להתייחס אליו. מעולם לא אמרתי לאחיך, כשבכית: "היא לא ממש בוכה. כך התינוקות מדברים פשוט". איזו מחשבה יומרנית זו! לא פחות מהשאלות ששואלים את אחיך, לא אזכיר את השמות כאן: "נו... אחותך כבר לא בוכה?".

לפני כמה זמן, היינו בביקור אצל רופא המשפחה שלנו. היה לך יום פחות נחמד, והיה זה בתקופה בה היית נבהלת מכל זר שלידך ( מה שהשתנה לאחרונה). התחלת לבכות. הוא שאל את אחיך: "אתה יודע למה היא בוכה?" צ'ופו חשב רגע וענה ברוב חוכמתו: "יכול להיות שמשהו לא נעים לה". אני כמעט התחלתי לבכות בעצמי...

כשתינוק בוכה, סימן שמשהו לא נוח לו, לא נעים לו, לא מסתדר אצלו. בכי תינוקות למעשה אינו שונה מבכי מבוגרים. בשינוי אחד קטן, בעיני - המבוגרים יכולים להסביר לנו מדוע הם בוכים, או לפחות לנסות לעשות זאת.

ובמשך החודשים הראשונים לחייכם, ילדינו בוכים לא מעט. בדיוק לפני כמה ימים מישהי אמרה משהו חיובי על תקופת הינקות. חייכתי בליבי. אצלנו, אצל אבא ואצלי, תקופת הינקות משתווה לתקופת סבל, שבה המחשבה "מדוע אתם צריכים לסבול כל כך" עוברת בראשנו לעיתים גם כמה פעמים ביום. מה הייתי נותנת כדי להעביר קצת מסבלכם זה אלי...

לעיתים, נדמה לי כי אני שומעת אותך בוכה גם כשאינך בוכה. הרבה פעמים אני שומעת את עצמי שואלת את אבא או את צ'ופו אם את אכן בוכה. ואינני לא יכולה, פשוט לא מסוגלת, להתקלח מבלי להיות בטוחה בכך שאת בוכה. משהו שאני גוררת עם עצמי נראה לי מהימים הראשונים עם צ'ופו בבית החולים. משהו בצליל מים זורמים מזוהה אצלי עם בכי תינוקות. ואם יש תינוקת בבית, אני פשוט בטוחה לגמרי שהיא בוכה.

בשונה מאחיך, כמעט בלתי אפשרי לעשות שום דבר מוחשי כדי להרגיע אותך. את אינך זקוקה להנקה כדי להרגע. להיפך, את צריכה להיות רגועה לגמרי, גם עדיף מתוך שינה, או בחדר שינה שלנו, כשהוא חשוך, והדלת סגורה, כדי לינוק. את אינך רוצה מוצץ. לעיתים אפשר לנסות להסיח את דעתך. אך לרוב, פשוט לחבק אותך, ולהיות שם עד שזה יעבור לך. אולי זה השיעור הכי טוב לעתיד שלבטח יגיע, כשלא אוכל בנקל להעביר את כל צרותיך, אלא רק להיות שם פשוטו כמשמעו... בשבילך..

וזה קשה....

נ.ב. ואת בת ארבעה חודשים ושלושה שבועות...

לבננו: משתדלים...

אתה כל הזמן גדל ומשתנה, ואנחנו משתדלים להתאים את עצמנו אליך...

בערך מאז שמלאו לך שלוש שנים, ובמקרה שלא במקרה נולדה לך גם אחות, החל לו התהליך שהגיע לשיאו לפני כחודשיים. מרחב העצמאות שלך הלך וגדל, ביחד עם הרחבת מרחב חופש הפעולה, ההחלטה ושיקול הדעת. וכל זה במקביל להגברת קצב החיקוי הלא מודע שלך, בתוספת חדשה - התחלת התערבות מודעת לגבי אימוץ ההתנהגות שבחיקוי. ואנחנו נאלצנו לעשות החלטות שישפיעו על ההורות שלנו גם בעוד שנים רבות - אם יורשה לי להיות בוטה לרגע אך לצורך הנסיון להסביר, היינו חייבים להחליט אם אנחנו בוחרים לשתף פעולה איתך או לרמוס את אישיותך בהכפפתה למה שנראה נוח לנו...

כמעט כל התנהגות שאתה נחשף אליה, אתה מאמץ אותה לזמן הסמוך לזה בו חווית אותה (absorbent mind). אין כאן בררנות כלשהי - כל התנהגות פשיטא. והרי זה אך תהליך טבעי. וכך גם קרה בעבר. הפעם אמנם מרגיש לי כי הקצב התגבר מאוד. שום דבר אינו פוסע לידך מבלי שתשים לב. כך גם עוצמת החיקוי שלך. והשינוי הכי גדול של העת האחרונה - אני ממש מרגישה איך תוך כדי ההתנסות אתה גם מבצע החלטה, בין אם מודעת או לא, אם התנהגות זו שייכת אליך או זרה לך. אתה לומד כל הזמן - אך לראשונה אינה לומד רק על הסביבה, אלא גם על עצמך.

טווח ההתנהגויות רחב מאוד. בין אם היה זה ילד שזרק לעיניך התפרצות זעם קיצונית, בין אם הרים יד, בין אם צרח בקול צווחני, לבין אם כל הזמן ביקש בהגזמה את אמו, בין אם התגרה באחותו התינוקת, לבין אם ביקש שלא לשתף את חבריו בדבריו שלו. לשון הזכר היא רק לשם הכתיבה. אתה סופג התנהגויות נשיות באותה מידה כמו אלה הגבריות, כמו גם אלה של המבוגרים, ולא דווקא של ילדים שבסביבתך. וכמובן, אתה מאמץ כך גם התנהגויות חיוביות, אך זה לבטח נושא פחות מעניין, הלא כך?

עד כדי כך חזק ומשמעותי דחף החיקוי שלך, שאתה אף מחקה את אחותך. וכך, שלא בפלא, אתה פתאום בוכה כשאתה רעב או עייף, או דוחף ברגליך ואפילו מסביר במקביל, שכך דוחפים גם תינוקות, והחלק הכי קשה לעיתים עבורנו הוא כי בחודשים האחרונים הפסקת כמעט לגמרי לבצע בעצמך את כל פעילויות היומיומיות שמזמן, אבל מזמן, כבר עשית בעצמך - הפעם אתה עושה אותן רק איתנו יחד.

וכמו תמיד, מה שהכי חשוב ברגעים אלה, כמו אולי בכל הרגעים בכלל, הוא התגובה שלנו כלפיך וכלפי מה שאתה מתנסה בו באותה העת. אני בטוחה כי ההחלטה שלך לגבי אימוץ ההתנהגות לאחר ההתנסות בה תלויה מאוד במה שאנחנו משדרים לך. וכמו טווח ההתנהגויות כך גם טווח תגובותינו. לרוב, כמה שלא בא לנו באותו הרגע למשוך בשערותינו ולזעוק: "איפה בננו?" או "מי אתה שהשתלטת עליו? קישטה!", מה שעובד מעולה הוא לעצום עיניים על מה שעובר עליך, אך באותה המידה גם להתייחס ברצינות לכל מה שאתה משמיע ולכל בקשה מוזרה ככל שלא תהיה שתצא ממך. ברגעים אלה אני נזכרת לעיתים בלהקת ציפורים הנודדת לה לארצות חמות - גם אם ציפור כלשהי סטתה לרגע מהמסלול, מתעניינת במתרחש בזווית זו או אחרת, היא תמיד תוכל לשוב ולהצטרף ללהקת הציפורים הממשיכה לנדוד, ולעיתים עצם היות הלהקה בהמשך דרכה תסייע לה שלא למסור את נפשה ולהשאר במקום מרתק אך קר, מה שעלול להיות אף מסוכן בשבילה.

והרבה פעמים אנחנו נזקקים לבחון את יצירתיותנו בבחירת התגובה האיתנה אך המכבדת כלפיך. כך, למשל, מצא את דרכו אלינו הסלוגן: "אם אתה זקוק לעזרתנו, אנחנו יכולים לסייע לך עכשיו. מאוחר יותר יתכן ונהיה עסוקים". במקור, הצעה זו הגיעה בתגובה לנסיונות הנואשים שלנו לשכנע אותך להתלבש. זה הפך להיות די סיוט למען האמת. רצף אינסופי של הבטחותיך להתלבש, תזכורותינו לך על כך, דחיותיך לעולם בנימוק הגיוני למדי, שוב התזכורות, שוב דחיות, וכך עוד ועוד ועוד, עד שלבסוף מגיע הרגע בו אתה מכריז: "בואי נלך להתלבש. אני צריך עזרה!". וזה מעולה, רק שאנחנו כבר מחוץ לבית, בדרך החוצה, ואחותך ממש ממש ממש לא שמחה לשוב להכנס הביתה.

שמתי לב למצפן הפנימי שלי בכל הנוגע לפשר ההורות שלי - אם אני מתחילה להרגיש כמו שוטרת, סימן שמשהו בהתנהגות שלי כלפיכם חייב להשתנות. רמזור אדום. המשך תנועה אך בשינוי נתיב. השאלה רק מהו..?

אז שברתי קצת את הראש - מה לעשות? הרגשתי כי אין מדובר בתשובה פשוטה, אלא כי מתווים אנחנו כאן דרך חשובה. אני מאמינה בחיי שיתוף, בקבלת אחריות על מעשים, בהתחשבות בזולת, אך גם במתן הזדמנות שניה, שלישית, רביעית ועוד. ולכן שמעתי את עצמי יום אחד עונה לך: "צ'ופו, אני הצעתי לך כמה פעמים לפני כן לעזור לך, אך היית עסוק בדברים אחרים. צ'פוצ'יטה רוצה עכשיו מאוד לטייל. ובכל זאת, אני אשמח לעזור לך עכשיו. אך בפעם הבאה, בבקשה, אם תצטרך את עזרתי בלהתלבש, בבקשה תלך להתלבש כשאני אומרת לך שאני יכולה לעזור לך". "למה?", השאלה המפורסמת לא איחרה להגיע. "כי יכול להיות שמאוחר יותר אני אהיה עסוקה ולא אוכל לעזור לך. כפי שקרה עכשיו, כשהייתי כבר בחוץ עם אחותך. אם אתה רוצה להתלבש לבד, אתה יכול לעשות זאת מתי שמתאים לך. אך אם אתה זקוק לעזרתי, בבקשה תענה להצעתי בזמן שמתאים לי". ואללה! עלינו פה על שביל הזהב. כמובן, יש מורדות. כמובן, אתה שוכח זאת מדי פעם, וההתכווננות שלנו לאפשר לך הזדמנויות לימוד נוספות עומדת במבחן אמיתי. כל פעם מחדש אנחנו מזכירים לעצמנו כי לוקח שבועות להטמיע הרגל. אך בסך הכל, הפך הדבר למנהג. עד כדי כך, שאם אני מדי פעם אינני נענית לקריאותיך המאוחרות בהסבר כי אני עסוקה, וכי הצעתי לך את עזרתי לפני כן, אתה מקבל זאת בהבנה. אני מקווה מאוד כי מנהג זה יהיה שגור בביתנו בכל מיני סיטואציות אפשריות אחרות.

ואולי במאמר מוסגר אציין כאן במסגרת מתן דוגמא מסוימת זו, שאם אי פעם הדבר יגיע לכדי כך שתצטרך לצאת מהבית בפיג'מה, אין לי כל בעיה עם כך, כל עוד אינך ערום.

אתגר נוסף, שחי ובועט באותה עוצמה בדיוק, אם לא חזקה יותר מזו של לפני כחצי שנה אז כתבתי עליו לראשונה, הוא המנעות מוחלטת משימוש בכוח כלפיך. בכל מובן שהוא. ובמיוחד, כשאתה עושה פעילות בלתי רצויה מבחינתנו. רק השימוש בשפה הוא לגיטימי. וזה עדיין מאוד מאוד קשה ליישום. אך הכרחי עוד יותר...

לבתנו: מתחילים להתאים את עצמנו גם אליך

כבר מימיך הראשונים איתנו אנחנו משתדלים לדבר איתך, לספר לך על המתרחש, על מה שאנחנו מתכוונים לעשות: "אני הולכת להחליף לך טיטול", "עשית קאקי", "בואי נחליף בגדים", "עוד מעט נצא לטייל". וכמובן, יוצרים קשר עין כשמדברים איתך. הפעם הדבר כבר בדמנו, לגמרי טבעי לנו. אם את עסוקה במשהו, מסתכלת על משהו מסוים, למשל, אנחנו משתדלים לחכות עד שתעבירי את מבטך לפני שנקח אותך.

ולמרות כל הדברים המוכרים, גילינו היבט נוסף של מאמצי ההשתדלות שלנו. אחיך לוקח חלק ניכר בהם - לא רק פעיל, בהקשבתו לפנייתנו אליך, ולקיחת דוגמא לתקשורת בינאישית מנומסת ומתחשבת גם עם בני ימים ספורים; אך גם סביל, במסקנותיו האפשריות מהשיחות בינינו עליך. איננו אומרים שכואב לך משהו, כשאת בוכה, למשל, אלא כי משהו מפריע לך. אחרת, מבחינתו את רוב רובו של היום תעבירי בכאבים. אנחנו גם משתדלים לפנות אליך תמיד בשם, במיוחד אם נדבר עליך בגוף שלישי. יש משהו הרבה יותר סימפטי ומיודד בנקיבת שם, מאשר באזכור מנוכר "היא". אם אחיך מבקש לחבק אותך, או להושיט לך משהו, אנחנו מזכירים לו לבדוק אם את מסכימה.

נ.ב. בתמונה את בת חודשיים וחמישה ימים.

לבננו: אני!

לא משנה במה תאמין, לפי כמעט כל תאוריה פסיכולוגית או גישה חינוכית או פילוסופית חיים, גיל שלוש הוא גיל משמעותי מאוד. אינני יכולה להעמיק עתה בתיאורו, וגם אינני מומחית לדבר, אך אציין משהו שנכרת בזכרוני וגם די קולע למה שמתרחש איתך. באנתרופוסופיה מאמינים כי בגיל שלוש נולדת התודעה הפנימית של הילד. הילד, שעד עתה כל מה שמוטבע בו מרגע הגיעו לעולם זה הוא תוצאה חיקוי, לראשונה קורא לעצמו "אני". לראשונה אתה חווה את עצמך פיזית כנפרד מהעולם. "אני" הוא למעשה הדבר היחיד שאינו יכול להלמד דרך החיקוי.

ואכן, לאט לאט, קצת לפני שמלאו לך שלוש, התחלת לקרוא לעצמך "אני". בהתחלה עוד מעורבב עם EHH, אך היום כמעט ואינך טועה. בת בבת עם התרחשות זו, התחלת גם יותר ויותר להשתמש בגופים נכונים ובהטייות פועלים נכונות.

אומרים כי הזכרון הראשון גם הוא מתרחש בערך בסביבות גיל זה, אם כי אני זוכרת משהו מלפני גיל שנתיים. יהיה כל כך מעניין לדעת מהו הזכרון הראשון שלך. ועד כמה דפים אלה ישפיעו עליו...

נ.ב. בתמונות אלה אחותך בת חודש וארבעה ימים...

לבננו: מתחיל לדבר

עם כל ההתרחשויות של החודשים האחרונים, רק עכשיו מתפנה אני לספר לך על מאורע חשוב.

התחלת לדבר!

ואולי דווקא העובדה כי טרם סיפרתי לך על כך מסבירה כבר הכל. זה קרה בערך כחודש - חודש וחצי לפני שאחותך הצטרפה אלינו. בטבעיות כל כך אמיתית, שכמעט ולא שמנו לבך לכך. נשאלנו כמה פעמים בעבר אם איננו מודאגים מהעובדה כי אינך מדבר עוד. ולא, לא היינו מודאגים. כלומר, אם נקח בחשבון את העובדה כי אין כזה דבר, "הורים לא מודאגים", אז כן, היו לנו את הרגעים שלנו, בהם קצת נלחצנו. אך אז חשבנו על האלטרנטיבה היחידה שעלתה לנו בראש - לקחת אותך למומחה. וזה לא הרגיש בכלל נחוץ או הכרחי. ואז נזכרנו כי הרי זוהי דרכך בכל הצמתים. לוקח לך זמן לעשות משהו. עד שאינך בטוח במשהו, עד שאינך מתבשל בדבר טוב טוב, אינך מוכן לעשות צעדים גלויים. ידענו שכך יהיה גם עם הדיבור.

תמיד הבנו אותך. אני חושבת שכבר אמרתי לך שתמר פעם אמרה שדווקא מסיבה זו אולי לוקח לך זמן להתחיל לדבר. אולי. בכל זאת, ביום בהיר אחד, מבלי כל סימן מבשר על כך, ואינני אפילו זוכרת את אותו היום גם היום, פתאום שמנו לב כי התחלת לדבר. אפילו עכשיו אני מתקשה להסביר מה זה בדיוק אומר. כי הרי שוב... תמיד הבנו אותך. אולי ההבדל המשמעותי ביותר הוא כי גם האנשים האחרים התחילו להבין אותך יותר. במיוחד הילדים.

וזה פלא פלאים. בהתחלה היית די כועס כשמישהו לא היה מבין אותך. יותר נכון, כשאנחנו לא הבנו אותך. פתאום עכשיו, כשאני כותבת לך על כך, אני חושבת שאולי בכלל לא כעסת כשאחרים לא הבינו אותך. רק אנחנו. היית חוזר אחרי המילה פעם אחר פעם, ובאיזשהו שלב פניך היו מתחילות להתקמט, והיית מתפרץ בבכי. התקף זעם (tantrum) טיפוסי, אם כי לא מהחמורים שבהם. היה מדהים לראות שאם היינו מנחשים מהי המילה רגע לפני הבכי, בן רגע היית חוזר להיות מאושר. ואם לא היינו מספיקים, היינו מסבירים לך כי זה לבטח מתסכל מאוד, כי אנחנו מאוד רוצים להבין אותך, ואולי תנסה שוב, ולרוב פשוט היינו יושבים ביחד ומתחבקים, עד שהבכי היה נרגע. והפלא הוא כי איכשהו ההתקפים פסקו להם, מבלי ששמנו לב לכך. היום, אם מישהו לא מבין אותך, בין אם אלה אנחנו או אנשים אחרים, אתה אפילו שואל: "עוד פעם?", וחוזר לאט לאט אחרי מה שאמרת, עד שהמשוחח איתך מבין אותך. אתה גם נעזר בנו בשמחה שנחזור אחרי מה שאמרת. התמודדות עדינה זו שלך מחזקת אותי בכך שכנראה, התמודדנו נכון עם הדבר.

המשפטים שלך בנויים היטב. כאחת שהשימוש הרהוט בשפה חשוב לה (אם עוד לא שמת לב), אני מתמוגגת למשמע הגיגים היוצאים מפיך ("אבא, תקשיב"; "אמא, אני רוצה להראות לך משהו"; ועוד רבים שאינני מצליחה להזכר בהם כעת). הרי אתה המראה שלנו בשלב זה. ואני כל כך שמחה שכך אנחנו נשמעים. ולהיפך, קל מאוד לדעת היכן אנחנו זקוקים להשתפר עוד - רק מלהקשיב לך...:)

התפתחות חשובה זו אמנם העירה לי משהו נוסף. לעת עתה כמעט הפסקתי לדבר איתך ברוסית. הרגשתי כי דווקא ברגעים ראשונים אלה, בהם אתה מצליח לבטא את עצמך, עדיף שאענה לך בשפה שהינך מדבר בה כעת. והיא עברית. גם כדי לחזור אחרי מה שאמרת, מבלי לשים דגש על טעויותיך, גם כדי לאפשר לך להרחיב את אוצר המילים שלך. הרגשתי כי שימושי בשתי שפות כעת רק יקשה עליך. כנראה צדקתי. כי לפתע התחלת למרוד נגד השימוש שלי ברוסית. הנחתי לך. וראיה, לאחרונה, כשאוצר המילים שלך בעברית הולך וגדל, וגם דודה שלי כאן, חזרת להקשיב לרוסית. אינך מדבר בה. אך כן חוזר אחרי המילים שאתה שומע, ואפילו מבקש לעיתים לדעת איך אומרים משהו ברוסית. לעיתים רחוקות, אך זה מספיק בעיני לעת עתה.

לידת אחותך האטה לזמן מה את התהליך, אך די מהר חזרת לתלם. דבר נוסף ששמנו לב אליו הוא הקשר בין ההנקה לבין הדיבור. אינני מומחית לדבר. אך ראינו כי ברגע שהתחלת לינוק פחות, אתה מרייר הרבה פחות ודיבורך הרבה יותר ברור. למשל, בשבועות הראשונים אחרי הלידה, עת ינקת הרבה יותר, שוב היית ברור פחות. כך גם כשאתה עייף או רעב.

ועדיין זה פלא. לשמוע אותך מבטא פתאום את מחשבותיך, חוזר בלחש אחרי מה ששמעת אותנו אומרים, שואל פתאום באמצע השיחה ביני לבין אבא מה משמעות מילה מסוימת - כל אלה פנינים כל כך מיוחדים.

ושוב, בפעם מי יודע כמה, אני כל כך שמחה שנתנו לך את הזמן שלך. לא התערבנו שלא לצורך. הדרך עוד ארוכה מאוד. והרי זו הדרך שלך. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להתלוות אליך בהליכתך בה. כל עוד שתהיה מסכים לכך...

נ.ב. אתה לובש את החולצה האהובה עליך. על אמת! כבר קייץ שני שאתה בקושי נפרד ממנה. אם עיניך נחתו עליה בארון, אי אפשר יהיה לשכנע אותך ללבוש משהו אחר. ואנחנו גם לא ממש מנסים...

לבננו: מה אתה רואה?

לרשימת המשחקים הספונטניים שהמצאנו לעצמנו, הצטרף משחק חדש.

"מה אתה רואה?", נשאלת השאלה. והתשובות ניתנות לפי תורות. "אני רואה משאית". "מה אתה רואה, אבא?" "אני רואה ילד משחק עם ילדה". "ומה אתה רואה?". אנחנו מסגולים לשחק כך שעות. בכל נושא. בכל מקום.

משחק מעולה. המרחיב את אוצר המילים שלך. וגם כזה שניתן לשחק בו בכל מקום אפשרי. בבית. בדרך באוטו. בטיול ברחוב. במהלך ארוחת הבוקר.

אחת הווריאציות האהובות עליך, היא לדפדף בספר האומנות האהוב עליך ולענות על השאלות מתוך הציורים.

נ.ב. בתמונה אחותך בת שמונה ימים... ביום ההולדתך השלוש...

צ'ופו מצלם: שלנו...

מבלי שום הכנה או רמז לעתיד לבוא, מרגע שאחותך הפכה לחלק מאיתנו, חלו להם עוד כמה שינויים קלים...

חדר השינה של "מאמה אבא" הפך לחדר שלנו...

המיטה של "מאמה אבא" הפכה למיטה שלנו...

של כווווולנו...

וכמעט ואינך מוכן עוד לקרוא על יוני ועל נועה...

נ.ב. בתמונות אחותך בת יומיים וחצי...

לבננו: אני אח!

"אני אח!"

"זו אחות שלי!"

איזו גאווה נשמעת בקולך באמירתך משפטים אלה. איזו שלווה, בטחון, ידיעה, קשר, אהבה!

ובכל פעם שאני שומעת אותם, אני שמחה על הדרך שבה בחרנו להכיר ביניכם.

תחושות הבטן שלנו התבררו כנכונות. נכונות מאוד. ההתעקשות שלנו שלא להציג לך את אחותך כ"תינוקת בבטן", לא לדבר איתך באופן ישיר על מה שקורה לנו, אך גם לא לדחות את השאלות הבודדות שהגיעו ממך, התבררה כדרך טבעית, אמיתית וחופשייה. הבחירה שלנו כן להציג לך בכל זאת היבטים מסוימים של ההריון, של הלידה ושל הימים הראשונים בבית המברך תינוק לתוכו, התבררה כמעצימה, מנחה, אך גם מאפשרת לך חופש בחירה. הרגשתי כאילו השתמשנו במעין דמיון מודרך - מחד הפעלנו הנחייה עדינה בהושטת יד אליך, מאידך אפשרנו לך להחליט לבד באיזה שביל תבחר ללכת.

חשבתי על זה. יש משהו בהוויה המבוגרת שלנו כלפי הילדים הרכים, בו אנחנו מתיימרים לתת הגדרות ותוויות לכל המתרחש להם. הם בוכים כי.. כואב להם. הם מריירים הרבה כי... צומחות להם שיניים. הם רוצים להיות על הידיים כי... הם רגילים לדפיקות הלב של אמם עוד מהרחם. הם שובבים, מפונקים, בכיינים, "ילדים טובים", "עושים בעיות". ואני לא הצלחתי שלא לחשוב - מי שם אותנו בעמדה פטרנליסטית שכזו להחליט עבור אלה שאינם עוד מסוגלים לבטא את עצמם בביטויים שאנחנו רגילים לשמוע, מה הם מרגישים? לעיתים קרובות, אנחנו מתקשים להגדיר את מה שקורה לנו עצמנו, איך הזענו לחשוב שנוכל להגדיר זאת עבורם?

והאמת, אולי השאלה היא בסיסית עוד יותר - מדוע חייבים להשתמש במילים לתיאור משהו שעל פניו גם כך מובן וברור...?

לאורך כל הדרך, ידענו שאתה יודע שאנחנו בהריון. ידענו שאתה יודע כי בבטני יש עוברית. ידענו שאתה יודע שהיא תיוולד. לא היינו חייבים להשתמש בביטויים מילוליים כדי לתאר לך זאת. בכל הווייתך, בהתנהגותך ובדרכך המיוחדת סימנת לנו כי אתה יודע. לא ידענו מה בדיוק אתה יודע, ועד כמה ידיעתך תואמת את זו שלנו (או שמא אך עוברת אותה בכמה רמות), אך היה חשוב לנו מאוד לכבד את פרטיות ידיעתך ומחשבותייך - בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים.

כן היה חשוב לי להשתמש במילים כדי לתאר לך את ההתרחשויות העובדתיות האפשרויות שעלולות לקרות - למשל, כשאמא תרגיש צירים, היא ואבא יסעו לבית החולים; יכול להיות שיהיה לך קשה בלעדיהם, אך הם אוהבים אותך ויחזרו מאוחר יותר הביתה; תינוקות מרבים לינוק; הם עושים פיפי וקאקי בטיטולים עד שילמדו לעשות אותם בשירותים. וכך עשינו באמצעות השימוש בספרים.

גם כשנסענו לבית החולים ללדת את אחותך, ביקשתי גם מתמר וגם מאיריס, שלא יגידו לך דבר, מעבר לכך שהרגשתי צירים ונסענו לבית החולים. הערכתי מאוד שכיבדו זאת נאמנה. שמעתי בקולה של תמר, גם בשיחת טלפון מבית החולים, שהיא לא לגמרי שלמה עם זה. היא גם אמרה שלא היה לה נעים כל כך לא לספר לך את הסיפור במלואו. אך אני הרגשתי מאוד מאוד שלמה בהחלטתנו. ידעתי שאתה יודע מה משמעות הצירים, במובן זה של מה יבוא בעקבותיהם. לא היה צריך להגיד לך דבר כדי שתדע. שוב הרגשתי כי לא תמיד חייבים להשתמש במילים. יש דברים שהשתיקה יפה עליהם, במיוחד אם אינה מסתירה דבר. רק מכבדת את המרחב...

כשחזרנו הביתה, היית אצל איריס. אבא הוריד אותנו בבית. ונסע לקחת אותך. סיכמנו כי בדרך יספר לך רק כי יש מישהי מאוד מיוחדת שמחכה לפגוש אותך בביתנו. וזה היה המשפט הראשון שאמרת כשנכנסת הביתה: "אמא, יש מישהי מיוחדת מאוד שמחכה לי בבית".ואז ראית את העריסה. ובה ראית את אחותך. "מה זה?", שאלת מחייך. אתה עוד לא מבדיל בין "מה" ל"מי". "זו אחותך, מתוק שלנו. זו צ'פוצ'יטה. צ'פוצ'יטה היא אחות שלך. אתה אח שלה", עניתי בקול כמה שיותר שליו ורגוע.

וזהו...

אתה צחקת בצחוק המאושר שלך ואמרת: "זאת אחות שלי. אני אח!". את השם שלה לקח לך כמה ימים טובים לזכור...

לא היינו צריכים להוסיף עוד מאומה (רק לחזור על המשפטים האלה עוד מליון פעמים במשך ימים שלמים מאוחר יותר, כפי שאנחנו נוהגים עכשיו לספר לך המון פעמים כמעט כל סיפור שיוצא מפינו).

אתה כבר ידעת הכל.

למחרת, הגית ביוזמתך ולגמרי מעצמך: "אבא ואמא שלנו!".

היה חשוב לי לא להכיר לך את אחותך כ"תינוקת", כי הרי תינוקות זה מעין מצב צבירה. כפי שאני אשה, אבא גבר, אתה ילד. היא אחותך. ויש לה שם. וכן, זה בסדר לקרוא לה תינוקת - מאוחר יותר, לא כהגדרה למישהי שעורכים ביניכם הכרות.

היה חשוב לי באותה המידה לא להגיד לך כי אתה "אח גדול". גדול וקטן, אלה הם תיאורים לגמרי לא רלוונטיים בהקשר לאילן היוחסין שביניכם. מה גם שהתואר של "אח גדול" הוא תואר מכביד לכל החיים, בכל המישורים, ובלתי אפשרי כמעט להיפטר ממנו. מבחינתנו, היה זה לגמרי לא פייר כלפיך וכלפיה להשתמש בתואר זה.

ואולי כאן גם המקום לציין, כי זה היה גם המקום הטבעי ביותר בו היית אמור לפגוש את אחותך בפעם הראשונה. בביתנו. אני כל כך שמחה שלא התפתינו ולא הבאנו אותך לבית החולים. רק לחשוב שהחוויה הראשונה שלך של אחותך הייתה מלווה במקום מוזר וזר שכזה. כל מה שזכרת מביקורך בבית החולים יומיים מאוחר יותר, עת היינו צריכים לעשות בדיקות לאחותך, הוא "המון תינוקות בוכים", ו"המון אנשים". כל כך שמחה שהכרתם בבית!


ואולי אסיים בציון כמה עובדות נוספות, שבשבילי הן החיזוק, או האשרור, אם תרצה, לכך שבחרנו באמת בדרך היחידה הטבעית האפשרית להכיר ביניכם:

מעולם לא שאלת, לאן נעלמה הבטן שלי, בעוד שבחודשים האחרונים היא שודרגה לכדי חבר נוסף במשפחתנו...

מעולם לא הנחת שוב את ראשך על הבטן שלי כדי להקשיב למה מתרחש בתוכה...

מעולם לא שאלת, מה עשינו ביום שהעברנו את כולו בבית החולים, עת חיכינו לשחרור המיוחל הביתה, כשברגיל אתה שואל אותי כמעט על כל הרמת יד שלי: "אמא מה עושה?"...

מעולם לא שאלת, היכן היית אחותך לפני שהגיעה אלינו...

כמו שגם לא שאלת, האם היא תשאר איתנו לעד...

שאלות רטוריות בהחלט...

ואתה ידעת זאת...

נ.ב. בתמונות אחותך בת יממה וחצי...

לבננו: אתה בן שלוש שנים!

אתה בן שלוש!

ובפעם הראשונה אתה חוגג את יום הולדתך כאח!

אתה כל כך אוהב את התואר החדש שלך: "אני אח!", ואיזו גאווה בקולך. ולא פחות במשפט הבא, אותו אתה תמיד מבטא בחיוך מקסים: "זו אחות שלי!". ואנחנו מתרגשים מכך כל פעם מחדש...

עברה עליך שנה מרתקת. טסת לחו"ל בפעם ראשונה בחייך. עברת בפעם הראשונה, ומקווים היחידה, לבית שלנו. טיפחת, שיווצרת, תיקנת, שיפצת, אפית, בנית, יצרת, למדת. וגם למדת לדבר!

לנו היה הכבוד הגדול והתענוג האדיר ללוות אותך.

אנחנו אוהבים אותך כל כך!

אני אוהבת את הטבעיות שבה הכנסת את צ'פוצ'יטה לחיקך. אני אוהבת את הטבעיות שבה את מבטא: "תינוקת שלנו", "אמא ואבא שלנו", "אמא של כולם" ("של מי מתוקי?", "שלי, של צ'פוצ'יטה ושל אבא"), "מאמה אני אוהב אותך". אני אוהבת את הטבעיות שבה את המתייחס לאחותך - מלטף בעדינות, מנשק אותה. לא מפספס שום רגע שאתה יכול לבלות איתה. שותף לכל החוויות. מסייע בהכל מיוזמתך בלבד. אם היא עושה תנועות עם הפה המתוק שלה, אתה רץ לחפש אותי ברחבי הבית: "מאמה, היא רוצה לינוק". אם היא מתעוררת, אתה מזכיר: "בואי נבדוק טיטול. אולי היא עשתה פיפי". אתה שר לה. מספר לה סיפורים. שואל אותי אם אני רוצה לשתות, כשאני מניקה אותה. וכשהייתי בהריון, תמיד דאגת אם אני מרגישה טוב, אם אני יכולה ללכת מהר, אם אני רוצה לשבת לנוח. אני אוהבת לא פחות את הרגעים שבהם קשה לך. והרי זה ברור כל כך שיהיה...

אני אוהבת ללכת לבריכה איתך. לראות את הטבעיות שבה אתה נכנס למים. את החופש ואת הבטחון שאתה חש בהם. כאחת עם פחד ממים עמוק, כל כך חששתי להעביר אותו אליך. כל כך התרגשתי שבמקום זאת, אתה מעביר אלי את הבטחון שלך. אני אוהבת לראות אותך שוחה במים העמוקים לגמרי לבד. אני אוהבת את הרגעים בהם אתה מחובק איתי, במים, ואנחנו רוקדים לנו יחד ושרים. אני אוהבת את הרגעים בהם היית מגיע אלי ומבקש שאלחש לך לאוזן מה אהבת לעשות כשהיית תינוק "ממש ממש ממש ממש קטן". אני אוהבת את הבישולים שלך. את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך. את הקורנפלקס ואת היוגורט (שבינתיים גדל מ-Yo Yo ליוגורט) שאתה אוכל לפעמים 3 פעמים ביממה. אני אוהבת את המשחקים שאנחנו ממציאים. את הסיפורים שמספרים. את הרגעים של דגדוגים. את הרגעים של השקט. את הנשיקות ואת החיבוקים. את הרגעים של כווווולנו ביחד.

כל כך הרבה דברים קרו בחודש האחרון. אני גדושה מאוד בחוויות ובהתנסויות. מתקשה למצוא מילים לתאר אותן. מנסה למצוא את מקומי הישן המחודש. הזכרונות שלך בן גילה של אחותך כל כך חיים. עד כי הכל מתערבב. מרגש עוד יותר.

אני אוהבת אותך כל כך, בננו המתוק! ואני מודה לך מקרב ליבי מעומקי הוויתי על כי בחרת בנו להוריך...

נ.ב. בתמונה אחותך בת יומיים וחצי...

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

ואני אוהבת אותך עוד יותר ממה שאהבתי לפני. האם זה אפשרי? כנראה שכן. אני בקושי מפנימה שעוד רגע אתה בן שלוש, ואולי זו הסיבה לכך שדחיתי כתיבת שורות אלה הפעם יותר מהרגיל. אני מושכת קצת את הזמן עד שזה מרגיש נכון להמשיך הלאה. אפילו עכשיו, כשקצת קשה לי, אינני יכולה שלא להתמוגג מהתבוננות בך. איך יצא לנו מזל כל כך גדול להיות הורים לילד כל כך מיוחד כמוך..?

הימים האחרונים, שהם כל כך קרבים לתחילת מסע חדש, מעוררים בי נוסטלגיה מסוימת. אני מוצאת את עצמי נזכרת בימים הראשונים שלך איתנו. בהרגשות הראשונים של אהבה בלתי אפשרית במימדיה, ולכן גם אפשרית כל כך בטבעיותה, שעוררת בנו. בריחות. בתנועות. בליטופים. ואני מריחה אותך עתה. מלטפת. מחבקת. מרגישה כאילו כלום לא השתנה. ועם זאת, ניצב מולי איש קטן, עצמאי, מרתק, מסוקרן, בעל רעיונות ועיסוקים מגוונים, עדין, מתחשב, שותף. הרגשות מציפים אותי. ולעיתים, כל מה שאני רוצה, הוא פשוט להחזיק אותך - קרוב קרוב לליבי, בחיקי, להרגיש את הנשימות החמות שלך עלי. להרגיש את גופך נצמד לשלי. והחוויה הזו הופכת להיות עוד יותר אינטנסיבית לנוכח התנועות העדינות של אחותך ברחמי.

אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת את התקופה האחרונה, בה התחלה לפתע לדבר, והדלת לעולמך נפתחה עוד יותר לרווחה. אני אוהבת את צורת ההתבטאות שלך: "מאמה החגיקי אותי" ("תחזיקי"), "גוג" ("זוז"). מאמה, אמא, קוקי. "פיפס" ("צ'יפס"). "מאמה, רוצה תוספת (של אוכל?)". "מה עושה?". "שבעת?". "רוצה מסאג'?" (ואתה לוחץ לי על השכמות, תוך כדי שאתה שואל: "בפנים?", "חגג?"). "מאמה, יש לנו המון עבודה". "מה נעשה אחרי השינה?". "קודם נאכל, ואז נקרא ספרים, טוב?". "המוווון ספרים". "מה נאכל אבא?". "אבא חכה לאמא (כדי שנתחיל לאכול ביחד כולנו)". "לא נוח לי". "הרעש הזה לא נעים לי" (על השמן הקופץ במחבט התיגון). ועוד הרבה הגיגים כאלה.

אני אוהבת לראות עד כמה אתה לא אוהב לבוש. כל מגבלה חיצונית שהיא מפריעה לך, בדיוק כמו שהיא מפריעה לנו. אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי כל המילים שלנו. ולוקח לנו זמן להתרגל לכך שיש לנו שותף פעיל בשיחתינו כרגע. אני אוהבת את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך בארוחת ערב - מורח קצת חמאה על פרוסת לחם, מוסיף קצת גבינת זיתים למריחה, קצת לבנה, חציל מטוגן. ואז בתנועות אלגנטיות טועם ביס ביס, ומתענג על כל אחד מהם. ואם אתה לא מסיים משהו ממה שיש לך בצלחת, אחרי שהיית זה שהגשת לעצמך, אתה גם מוסיף, כמעט כבר לגמרי ביוזמתך: "פעם הבאה אשים פחות". אני אוהבת את איך שאתה חוטף אוכל כשמכינים אותו - מעין הסכם לא כתוב בינינו: "ביס קטן, מאמה". "אני יודעת מתוקי שאתה רעב, גם אנחנו רעבים. תתאפק בבקשה עוד קצת אחרי הביס. ארוחת צהרים עוד מעט מוכנה", עונה אני לך בחיוך. אני אוהבת את איך שאתה מציע לי לשתות. אני אוהבת את איך שאתה מכבד אותי ביוגורטים הקטנים שלך עד שהם נגמרים, ואז אנחנו עוברים ליוגורט שלי.

אני אוהבת את איך שנושא התינוקות מרתק אותך עתה. פעם, אם היית עוצר באמצע עיסוקיך, מביט מרותק לעבר האופק, מוקסם על ידי משהו שלא יכולת לעמוד בו, בשקט האופייני כל כך שלך, כמו עץ עתיק יומין, מושרש היטב עמוק באדמה, אך עדיין מתרגש מכל רחש עלים קטן - בוודאות אפשר היה להבחין בטרקטור, או במערבל בטון, אי שם ברקע. היום - באותה תגובה מיוחדת אתה מגיב כלפי התינוקות. "מאמה, יש שם תינוק קטן קטן קטן קטן קטן... ממש קטן". וזה מדהים - הרי היו תינוקות בסביבתך מאז ומתמיד. אך רק עתה, אתה מוקסם מהם בכזו עוצמה!

אני אוהבת את כל ההמצאות הספונטניות ולא מונחות שלך. אתמול לפתע שילבת בין שתי פעילויות. את הגולות התחלת להכניס למשטח של לוח הצורות. לפני כן עצרת לרגע. כאילו חשבת משהו. הסתכלת על שתי הפעילויות האלה. ואז פעלת! ובערב, כשהכנת לנו ארוחת ערב מדומה במטבח שלך, ולא הספיק לך מקום על שולחן הקפה שבסלון, הבאת את כל השולחנות הקטנים שהיו בבית, ויצרת מהם שולחן גדול. לפחות בשנה האחרונה לא עשינו משהו כזה אנחנו. אני אוהבת את איך שדווקא בעת שאתה עובד עם הפעילויות שלך, פתאום אתה בא אלי, מנשק ומחבק אותי. בשקט בשקט. רגע אינטימי מיוחד שכזה! אני אוהבת את כושר הקליטה שלך, את הפעלתך את המוח הקולט שלך. אתמול בבריכה, כשראית אבא אחד מנסה ללמד את בנותיו לשחות, התחלת תוך רגע לעשות תנועות עם הידיים גם אתה. אני אוהבת את הרצינות שלך - במיוחד כשהיא מופנית כלפי הציניות המיותרת שלצערנו, כל כך רוויה בעולם מסביבנו. על שאלות תינוקיות, אתה עונה ברצינות גמורה. ולא מתבלבל מהצחוק המעושה שבצד השואל. לעומת זאת, כשאתה שומע את אבא ואותי מדברים וצוחקים, גם אתה מתחיל לצחוק איתנו.

אני אוהבת את כל המשחקים שלנו. הזה, בו מדביקים בדבק מדומה חלקים מסוימים בגופינו (למרבה ההפתעה, החלק הכי פופולרי כרגע הוא בטן לבטן). וגם את זה, בו עוצמים את עינינו ומנסים לנחש איפה נישקנו אחד את השניה (ניסיתי לחשוב על דרך עדינה להרגיל אותך להרגיש בנוח בחושך). וגם את זה, בו אני מנסה לתפוש את כל הנשיקות שאתה מפריח לעברי, ולאחסן אותן בליבי (וכן, אני חייבת לעמוד כאן בקצב גבוה). וגם את זה, בו מחפשים משהו שברור לכולנו איפה הוא נמצא (נגיד, הסתרת מתחת לשמיכה ספר, ואנחנו מציעים, אולי הספר בים, אולי במטבח, אולי בחדר שלך, ואתה עונה בשלילה בצחוק על כל ההצעות, עד שאנחנו מציעים את זו המצביעה על המקום האמיתי של הספר, אז אתה מתמוגג: "כן!").

אני אוהבת את המנהג המיוחד רק לך ולי. אני שואלת אותך, אם אני יכולה ללחוש לך משהו באוזן. ואתה נהנה בחיוב. מחייך כבר עתה. יודע מראש מה אני הולכת ללחוש לך. תמיד אותו דבר (אליו, לעיתים מתווספים גם אמרות נוספות). מתקרב אלי. כמעט לא נושם. ואני לוחשת. כמעט לא נושמת גם אני מהתרגשות הרבה. "אבא ואני אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!". יודעת כי ברגע שאתנתק ממך, אראה עיניים מאושרות, צוחקות, נאנחות. ואכן כך! וכמובן: "עוד פעם!".

אז הפעם, אני אומר לך זאת בקול רם. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד, מתוק שלנו! תודה עמוקה לך על כי בחרת בנו להורים שלך....

רוצה/ לא רוצה

ל"אני רוצה" יש כוח עצום. ל"אני לא רוצה" יש השפעה עוד יותר חזקה. במיוחד בקונטקסט של זמננו.

האמת, קשה לי אפילו להסביר למה, אך יש משהו מאוד שלילי המתלווה בהרגשת הבטן שלי ל"אני לא רוצה". אולי כי כרוך בכך היבט סובייקטיבי מסוים (ולעיתים מבחינה אובייקטיבית הדברים חייבים להתרחש, מה שמראש מגדיל את הסיכוי למשבר מסוים), אולי כי ביטוי זה אינו מסביר דבר (אי אפשר להבין ממנו מה כן אני רוצה), ואולי כי מילים אלה ישירות ממרידות, אם הן מגיעות מפי כמעט בן השלוש.

בכל מקרה, הייתי רוצה שתשתמש כמה שפחות בביטוי זה. שוב, אינני טוענת ולו לרגע, כי לא הייתי רוצה שלא תביע את דעתך או את רצונך. אך בדומה לשימוש בשפה חיובית שאינו מוציא את "לא" מגדר השימוש הכללי, אלא מעביר משקל ומעניק כוח נוסף ל"כן", מה שבפועל גם תורם להלך רוחות חיובי ושליו יותר, אני מאמינה כי גם החלפת "אני לא רוצה" במילים אחרות, מראש תכוון אותך להבעת רצון חיובית יותר, למיקוד ההתכווננות שלך, ולשיח תורם יותר בינך לבין סביבתך. גם אם תשמע ילדים אחרים צורחים בכל כוחותיהם: "אני לא רוצה", אחרי שקלטו כבר מזמן איזו השפעה כוחנית יש למילותיהם על הוריהם ועל סביבתם (ומה יקרה כשיגדלו?), סיכוי רב כי לא תאמץ גישה זו לחיקך. תכיר את הביטוי, אך תהיה רגיל כבר להביע את עצמך באמצעות ביטוים אחרים.

כבר כתבתי כי "אנחנו משתדלים מאוד להחליף את "אתה רוצה" ב"אתה מבקש", "אתה בוחר", "אתה מעדיף". למשל, אם התנגדת לכך שהתחלנו לעשות משהו, במקום לשאול אותך: "אתה רוצה ש...?", נשתדל להשתמש באחד הביטויים האחרים. יש לנו עוד דרך ארוכה באימוצנו נוהג זה, אך לפי לקחי העבר, התמריץ חשוב מדי כדי לא להשתדל להגביר את מאמצינו".

אך אין מספיק בכך. כמו תמיד, אם לא נשנה את שפתנו, לא יהיה כל סיכוי לכך כי גישה זו תשתרש בך. אין צורך להכביר שוב בחשיבות הדוגמא האישית שלנו כלפיך. והאמת, זה אך יטיב עמנו. אף על פי כי מדובר בעבודה קשה, שחורה לעיתים, דורשת מאמץ כביר להדחיק הרגל בן שנים רבות ולאמץ לליבנו ולשפתנו ביטויים חדשים. אך אין לי ספק גם כי לבסוף נהיה שמחים לשינוי זה גם מבחינת ההשפעה שנחוש על עצמנו. בדיוק כמו שקרה בזמנו עם הפיכת השפה שלנו לחיובית יותר. היום הביטויים כבר שזורים בפינו, ולעיתים אני אפילו מתקשה לתת דוגמאות לשפה שלילית, אך יותר מזה - לפחות אצלי, שימוש חיובי זה בשפה השפיע גם על ההסתכלות היותר חיובית שלי על החיים. ועוד פעם אציין עד כמה אני מאמינה בשימוש מדויק ובהיר בשפה.

אז אכן, אנחנו חייבים להמעיט את השימוש ב"אני רוצה" או ב"אני לא רוצה" להכרחי בלבד. כמה דוגמאות העולות לי בראש כרגע:
אני לא רוצה לאכול יותר את הסלט = שבעתי. תודה/ אני אוכל פרוסת לחם עם לבנה.
אני לא רוצה לשתות מיץ = אני אשתה מים/ סיימתי לשתות/ אולי אשתה מאוחר יותר.
אני לא רוצה שתשים לי סבון על מברשת השיניים = תשים (עדיף אפילו - תוכל לשים) לי בבקשה משחת שיניים על המברשת.
אני רוצה נשיקה = תוכל בבקשה לתת לי נשיקה?
אני לא רוצה שתשים את הרגליים שלך עלי = לא נעים לי. תוכל בבקשה להניח את הרגליים שלך לידי? (או פשוט לקום ולזוז קצת)
אני רוצה שנלך הביתה = עוד מעט נלך הביתה. מה תרצה לעשות לפני כן? (ולעקוב אחרי הביצוע)

אבא כותב: שיחות נפש

אוצר המילים שלך גדל. והיכולת שלך להביע את עצמך בצורה מילולית הולכת וגדלה ביחד איתו. לא פעם אני מוצא את עצמי יושב איתך ומנהל שיחה ארוכה, בה אתה מסביר לי על אירוע או על מקרה מסוים. אני לרגע שוכח, ואז נזכר כי הנה אנחנו יושבים לנו כאן ומדברים- הדבר נראה כה טריוויאלי וברור.

זה קורה לעיתים באוטו בזמן נסיעה או ליד השולחן. אתה לפעמים פשוט סתם ניגש ומתחיל להסביר לי מה עבר עליך היום ומה הולך לקרות מחר. אני מאוד אוהב את הרגעים הקסומים האלו. אני בדרך כלל יורד לגובה העיניים שלך - מה שהופך את השיחה לעוד יותר מרתקת. אז אתה משתמש באצבע המורה שלך כדי להמחיש לנו רעיון מסויים או לעזור לעצמך בספירה- זה אחד הדברים המתוקים ביותר שראיתי.

השיחה האחרונה שלנו התנהלה לפני כמה ימים, כאשר נסענו לקניות ולהביא את המזרן החדש שלנו. היה חשוב לך לספר לי מה בדיוק נעשה ומה צריך לקנות, איך אנחנו נוסעים, אם נוסעים למעלה או נוסעים למטה, אם פונים ימינה או שמאלה. היפה הוא שבשלב מסויים פשוט השתתקת - והמשכנו לנסוע כך במעין שתיקה רגועה, בשקט שכה מאפיין אותנו. לא היינו צריכים מוסיקת רקע, לא דיבורי סרק. זה ממחיש לי עוד יותר עד כמה אתה שואב מאיתנו בצורה החיובית את רגעי השתיקה המבורכים ששווים יותר ממיליון מילים, ומצד שני אתה מדבר כאשר יש לך מה להגיד.

אתה הרבה יותר סבלני ביכולת שלך להסביר לנו מילים שלך שאנו לא מצליחים להבין. מנסה שוב ושוב לחזור עליהן עד שנבין. פחות נוטה להתפרצויות תסכול בעקבות זה.

קשה לי לשמוע הורים מסביב האומרים כי הילדים שלהם עושים להם "חור בראש". נכון, לפעמים קשה להקשיב ולענות לאלפי השאלות שאתה שואל ולרצון האין סופי שלך לדעת כל פרט. אולם, שמתי לב כי ברגע שנענה במדויק, בקצרה ובתמציתיות - אתה תבין ולא תשאל יותר. אני אומר לעצמי, הרי זה הדבר הבריא ביותר שיכול להיות. הרצון לשאול ולחקור עד שמבינים (שמגיע כמובן מהצד הנשי היפה במשפחה שלנו- כאשר אנו הולכים לקנות משהו חדש, אמא שלך מסוגלת לשאול שאלות את אנשי המכירות, שמשאירים אותם תמיד בפה פעור או בחיוך רחב. אני חושב שהיא מצליחה להפתיע אנשי מכירות שעוסקים גם 10 שנים בתחום, בשאלות חדשות)

כפי שכבר הזכרתי, לאחר פרץ שאלות או הסברים יכול לבוא שקט של הפנמה, קליטה והטמעה. מה שעבורי מסמן תהליך בריא. אתה לא נמצא כל הזמן במצב של קליטה, אלא לוקח את הזמן גם לעכל את הדברים החדשים שלמדת.

נ.ב. אלה התמונות האחרונות מאוסף התמונות שצילמנו בנופש לפני כחודש.

ושוב... משתדלים

כנראה, זה הפך להיות מעין נוהג שכזה... מדי כמה זמן לעשות חשבון נפש לגבי ההשתדלויות שלנו כלפיך...

לאחרונה הרגשתי כי הגיעה העת. כנראה בגלל ההרגשה כי עוד פעם גדלת, וביחד עם תהליך ההתפתחות הטבעי שלך הגיע הרגע בשבילנו לעצור, לעשות חושבים ולהתאים את עצמנו אליך. שוב. זה קורה תמיד, באופן כמעט יומיומי, אך לעיתים יש הרגשה כאילו עומדים אנו בפתח עידן חדש (תרתי משמע). ואז מגיע הצורך לסכם ולשתף, אני מניחה.

אני חושבת שעיקר המאמצים שלנו בזמן האחרון מכוונים ללמוד לשחרר. יותר מבעבר, לאפשר לך להתנסות, לטעות, ללמוד מתוך ניסוי וטעיה, מתוך הבדיקה והבחינה העצמאיות, ומתוך הסקת מסקנות מונחית אך אישית, אם כי ברמה הבסיסית ביותר. לקחת מרחק, להתבונן, לנשום עמוק, ולתת לדברים לקרות. בקצף שלהם. שלך. אנחנו משתדלים לא לענות לך על השאלות, אלא להפנות את השאלה אליך. אם תשאל, אם חם, נשאל אותך: "האם חם?", "מה אתה מרגיש?", "מה אתה חושב?", "תנסה להגיד לי אתה" (אם כי שתי דוגמאות אחרונות הן כלליות מדי, ואנחנו משתדלים להתרגל לשאול שאלות מדויקות יותר). נכוון אותך לבדוק את זה ("תנסה לבדוק")- בין אם מדובר בלגעת בזהירות בספל חם, או בלצאת החוצה ולבחון אם חם בחוץ. אם אתה מתעקש לדעת מה אנחנו חושבים, אנחנו מציינים: "לי נראה כי..", "אני חושבת ש...", ומייד לאחר מכן שואלים שוב לעיתים: "מה אתה חושב?". גם אם מדובר במשהו מסוכן לכאורה (אם באמת, אז אין זה נושא לדיון, פשוט מסבירים לך את זה), אנחנו נשתדל לכוון אותך לבדוק בעצמך - "אולי תבדוק קודם אם הכסא יציב", "תנסה לטפס בעצמך, בזהירות, ותחזיק את עצמך", "תנסה להרים בשתי ידיים, קצת, ולראות אם זה כבד".

מדהים עד כמה אתה מסמן לנו תמיד שהגיעה העת לשינויים. כל מה שנותר לנו הוא להיות מתבוננים נבונים ויעילים. לאחרונה, בא לידי ביטוי מאד חזק נושא הנגיעה הפיסית בך. ההרגשה היא כאילו אתה הופך להיות מודע יותר לגוף שלך, לגבולותיו, ולכן גם מבקש כי ננהג כלפי הגוף שלך בכבוד הראוי לו. בתגובה, אנחנו משתדלים מאוד להפסיק לגעת בך פיזית ללא הסכמתך. למשל, אנחנו משתדלים להקפיד לבקש ממך חיבוק או נשיקה, וגם לבקש לנשק או לחבק אותך. לדוגמא זו יש גם השפעה מהותית נוספת. כך אנחנו גם מדגימים לך כי לפני שרוצים לנשק או לחבק מישהו אחר, כדאי לבקש את רשותו לכך. ולא בטוח כי הוא יסכים. לדבר קטן זה יש השלכה מאוד רצינית בתקופה זו, בה אתה מאוד מאוד רוצה לתת חיבוק ונשיקה כמעט לכל מי שאתה רואה, אך ילדים אחרים לא בהכרח שמחים לכך.

זו גם העת בה הדיבור שלך מתפתח מיום ליום. ונוסף לחוויות שיכולת להעביר מסר בעל פה מביאה איתה, יש לכך גם השלכות חיצוניות. אתה הופך להיות פעיל בשיחות שלנו. יותר נכון, אתה מבקש בתוקף את מקומך בשיחות שלנו. בין אם בחזרות שלך על המילים שלנו (מכך אנחנו מתעלמים), בין אם בשאלות על מה ששמעת (על כך אנחנו עונים בסבלנות תשובות קצרות ובהירות), בין אם בכך שאתה מתחיל פתאום לדבר ביחד איתנו או אלינו, תוך כדי שאנחנו מדברים (על כך אנחנו מגיבים בהערה קצרה: "בבקשה תחכה עד שאני אסיים לדבר, ואז תוכל לחזור על מה שרצית להגיד"). כשאתה מנסה להגיד משהו, אנחנו מקשיבים לך בסבלנות, מבלי הערות ציניות או צחוקים, מבלי לעזור לך, אלא אם אתה מבקש את עזרתנו. אנחנו מנסים להקשיב לך, כשפנינו אליך. וגם אם אתה מתחיל לדבר איתנו, אנחנו מנסים לעצור לעשות את מה שעשינו, להסתובב אליך, אם ניתן, לרדת לגובה העיניים שלך וליצור קשר עין. כשאתה מבקש מאיתנו לבוא איתך לאנשהו: "אבא, בוא רגע", אנחנו לא מתעצלים ומשתדלים להתלוות אליך (אם אנחנו עסוקים במשהו, נבקש ממך לחכות עד שנסיים, ואתה אכן ממתין לנו בסבלנות). איננו מהססים לעזור לך, אם אתה מבקש את עזרתנו: "לא מצליח" - לא נקטין אותך, לא נציין כי אתה כבר יודע איך עושים את זה, לא נסרב. מכסימום ננסה לתת לך רמז או הכוונה קלה לביצוע, אך תמיד נהיה שם כדי לעזור לך גם בעצמנו. הסיבה היא פשוטה - אם אתה יכול באמת לעשות משהו, אתה אכן עושה כן בשמחה. ברצונך הבלתי ניתן לשליטה כמעט לקבל עצמאות בכל מעשיך, אין זה הגיוני פשוט שתבקש את עזרתנו במה שתוכל לעשות בעצמך. חבל שהרבה אנשים לא מבינים את זה. בנוסף, זוהי דוגמא מצויינת גם להושטת יד למי שמבקש להעזר בה. אם אתה מבקש שנחכה לך (היינו מאוד רוצים לדעת מהיכן אימצת את התנועה הכה חביבה עלינו של הרמת כף היד בדומה ל"עצור" תוך כדי בקשתך זו), כך נעשה - נעצור הכל ונחכה עד שתחזור אלינו.

ובנוסף להתעוררות השפה אצלך, אנחנו מנסים גם מבחינתנו לעורר שימוש יותר דומיננטי בשפה. וזה דורש המון סבלנות. אם פעם היינו יותר מונעים את הפעילות הבלתי רצויה שלך באופן פיזי (במקרים קיצוניים, אחרי שניסינו דרכים אחרות), אנחנו מנסים עתה להשתמש במניעה מילולית. גם אם זה אומר לאפשר לך לבצע את המעשה הבלתי רצוי. מרגיש לי כי מרגע שניתן להשתמש בשפה, השימוש בכוח הרבה פחות ראוי וניתן ללגיטימציה. גם המסר בנוגע להתנהגות שלך כלפי ילדים אחרים עתה (ומבוגרים בהמשך) יכול להיות מוטעה - מה שלא ניתן להשיג במילים, אין זה אומר כי ניתן להשיגו בכוח. הכוונה היא לא בהכרח למשהו קיצוני, אלא גם למעשים יומיומיים פשוטים - למשל, אנחנו משתדלים לא להזיז את כסא האוכל שלך לשולחן, מבלי לשאול אותך לפני כן על כך; משתדלים לא להזיז את השרפרף שאתה עומד עליו, ביחד איתך, מבלי לבקש את רשותך; לא לנגב לך לכלוך מהפנים, מבלי לתת לך הזדמנות לעשות כן בעצמך. היינו נוהגים כך גם לפני כן. אך משהו בכך שעתה אתה יכול להשיב, לדחות או להענות, להסביר, מקנה לפעילויות אלה נוסך שונה, מדגיש עוד יותר את חשיבותן, מעודד אותנו עוד יותר לכבדן. והאמת, לא נדרש עידוד חזק יותר מזה שאתה נותן לנו בעצמך - אם לא שאלנו לפני שעשינו, אתה מתנגד לפעולה בהתרסה נעלבת עד עומק הלב.

עוד היבט אחד חשוב לשימוש שלנו בשפה הוא בדיוק שלנו בשפתנו. בין אם מדובר במתן תיאורים מדויקים אך לא מפרטים מדי; בין אם בשימוש בשפה גבוהה, מבלי לפשט אותה לרמת התינוקות ללא צורך; בין אם בלא להבטיח לך משהו שלא נקיים; בין אם במתן הסברים קצרים בהירים למדוע בקשתך מסוימת אינה יכולה לתמלא; ובין אם בחירת מושגים דידקטים חיוביים. למשל, אנחנו משתדלים מאוד להחליף את "אתה רוצה" ב"אתה מבקש", "אתה בוחר", "אתה מעדיף". למשל, אם התנגדת לכך שהתחלנו לעשות משהו, במקום לשאול אותך: "אתה רוצה ש...?", נשתדל להשתמש באחד הביטויים האחרים. יש לנו עוד דרך ארוכה באימוצנו נוהג זה, אך לפי לקחי העבר, התמריץ חשוב מדי כדי לא להשתדל להגביר את מאמצינו. דוגמא נוספת - במקום להגיד לך: "תעשה משהו", לנסות להשתמש ב"אולי תנסה לעשות..". בכלל, השימוש ב"אולי" מחמם את ליבי. במקום יהירות בידיעת פתרון לכל חידה, השמת דגש על הספק; הדגשת הדרך לעומת היעד הסופי. מה פלא שאני כל כך שמחה לשמוע כי זה גם אחד המונחים השגורים בשפתך...

ועל חשיבות של לא לתקן כבר כתבתי. אוכל רק להוסיף כי גם הפעם, אחד הצלילים האהובים עלי הוא לשמוע אותך מציין בחיוך: "אוי התבלבלתי", "שכחתי", "שבעתי. בפעם הבאה אבא תשים לי פחות אוכל בצלחת" (אחרי שלא סיימת לאכול את מה שהיה לך בצלחת). הלימוד הרבה יותר מהנה וחיובי. עצמאי וזורם. התסכול מטופל ברכות ובעדינות.

ככל שהשפה שלך מתפתחת, כך מתחיל להתברג להתנהלותנו נוהג חדש - ניהול מו"מ. איננו מאמינים ב"אני אמרתי", "לא מרשה" ודומיהם. הדרך לקיום משותף ומכבד עוברת דרך ניהול יעיל של דיאלוג, הלא הוא מו"מ. שורשיו יונח עכשיו. ולכן, אנחנו ממשיכים, למשל, לתת התראות לפני סיום פעילויות, אך גם מאפשרים מקום ל"מיקוח". למשל, אם נגיד לך שהולכים הביתה ממגרש המשחקים, אחרי שתתגלש עוד פעם אחת אחרונה (והרי מושג זה שרוי בשפת יומנו כבר די הרבה זמן), ואתה עונה: "עוד ארבע פעמים", אנחנו מקיימים דיון קצר. בדרך כלל, אם אין מדובר בבקשה מוגזמת מבחינתך, אנחנו מקבלים את ההצעה שלך - גם לצעד זה יש השלכות חינוכיות בעתיד. ובכל מקרה, עומדים מאחורי מה שהוכרע.

והאמת, שיותר מכל, אנחנו משתדלים לדבר פחות, ולעשות יותר. מדהימה ההשפעה של המעשה כלפיך. כל המילים שהן לא יוכלו לעמוד בעצמתה. ואם נוסיף לה את כוח הדוגמא האישית שניתן לך ואת רצונך לחקות את פעולותינו עד רמת הדיוק הכמעט בלתי אפשרית, נגלה כי יש בידינו כלי מצוין להעביר לך מסר כלשהו, ויהיה זה בזבוז מוחלט לא להשתמש בו. אז אם אי פעם רצינו שתהיה מנומס, כל מה שמתבקש מאיתנו הוא להיות מנומס אחד כלפי השניה וכלפי האחרים. ואז אין זה פלא, שבאחת הארוחות לפני כמה זמן (אכלנו בלינצ'סים), אתה לפתע מציין: "מאמה, מאוד טעים לי"; או אם אבא הביא לך שתיה, גם אם זה באמצע הלילה, אתה אומר לו: "תודה אבא"; או בסוף הארוחה אתה שואל אותנו: "רוצים תוספת?", "רוצה עוד לשתות?".

מותר לך לסרב. אם אתה מסרב לתת נשיקה, או לשחק עם ילד מסוים, או לכבד במאכל שלך או בצעצוע, אנחנו מכבדים את זה. לא נותנים לך להרגיש לא נעים עם זה. לא מנסים לפתות אותך להסכים. מכסימום מציינים בקלילות: "אולי אחר כך". ואין זה מפתיע, כי באמת, אחרי כמה רגעים אתה מוכן לעיתים לכבד בענבים שאכלת. וזה בסדר גמור, גם אם לא. מותר לך להיות עייף. אם אתה מבקש לנוח, אנחנו מכבדים זאת גם. כשאתה מבקש מאיתנו להפסיק לעשות משהו (אפילו אם מדובר בסך הכל בדגדוג תמים): "מאמה, די", אנחנו מכבדים את רצונך - יש לנו הרבה משחקים, אך בקשתך זו אינה בגדר משחק. ההתייחסות אליה רצינית במלוא המובן, אחרת איך נוכל לבקש ממך לכבד בקשה דומה מיישות אחרת?

עצמאות שלך גוברת מיום ליום. אפשר ממש לחוש בדחף המפעיל אותך. הוא חזק מאיתנו. הוא חזק ממך. כל מה נדרש מאיתנו, ואפילו יתרה מכך, כל מה שחכם מבחינתנו, ואפילו עוד יותר - אין לנו ברירה אלא... לכבד אותו ולהתאים את עצמנו אליו. אנחנו משתדלים לא לדחות כל בקשה שהיא מבחינתך לעשות משהו בעצמך. גם אם זה דורש פתרונות יצירתיים מבחינתנו - לערבב ביחד את התבשיל הנמצא על האש, להחזיק מיקסר ביחד כשמקציפים חלבונים, לאפשר לך לטפס על סולם גבוה כשנחזיק אותו מלמטה. גם אם זה מצריך המון, אם היה קיים מושג יותר מכיל מ"המון", אז הייתי בהחלט משתמש בו, המון סבלנות. לחכות עד שאתה מצליח לחגור את כל כולך במושב הבטיחות באוטו, גם אם זה לוקח יובלות; לאפשר לך לשאוב אבק, אולי לא כל יום, אך בהחלט פעם ב.., גם אם לא ממש מתאימה לנו עכשיו כל ההתעסקות הזו; לחכות שתתלבש בעצמך, גם כששמת את הבגדים הפוך, מה שאומר שאחרי שתגלה זאת, תרצה להוריד אותם ולהתחיל להתלבש מהתחלה.

ושוב, זה לא שחלק גדול מדברים אלה לא היה קיים לפני כן. אולי עכשיו פשוט אין יותר הנחות. חייבים לאמצם ולהשתדל עוד ועוד - לטובתנו וכמובן, ללא כל ספק בליבי, לטובתך...

שוב חזרנו לים

אתה לבטח שומע את זה ממני די הרבה, אבל אני כל כך שמחה לימים החמים שפוקדים אותנו. פעם הייתי באמת ובתמים אשת חורף. שמחתי לגשם, לקור, לאפרוריות של החורף! והיום, כל מה שאני רוצה הוא שתזרח השמש ויהיה חמים (לא חם חם, או במילותיך AM AM, אבל חמים:).

מרגע שהבנו כי צפוי להיות סוף שבוע אביבי, הדרך למה שמתברר להיות הבילוי האולטימטיבי שלנו (שזו הפתעה כשלעצמה) הייתה קצרה. כבר אתמול בערב, כשסיפרנו לך שבבוקר נסע לים, זרחת מאושר. והיום בבוקר, על אף העובדה כי בדרך כלל אנחנו מתכרבלים לנו במיטה, אפילו במשך שעה לעיתים, אחרי שאתה מתעורר, כל מה שהיית זקוק לו הוא תזכורת קצרה כי פנינו לים. מרגע זה הכל עבר בהילוך מהיר. בשניות כל האוכל היה מוכן בתוך הצידנית. ושקית הזבל חיכתה בקוצר סבלנות ליד דלת הכניסה. עוד לא הפסקנו אבא ואני להחליף פיג'מות, אתה כבר היית ערוך ומוכן מחוץ לבית. ממתין לנו. ומזרז אותנו. MAMA BO YAM! "ומה ניקח איתנו, צ'ופו?" "GAS, MISHMISH, MITZ, BUKBUK, GURGUR, TUTUM, PAK, BIBI". וכמובן, נסע בOTO. וכך בדיוק זה קרה...

ובים בילינו ארבע שעות מאושרות. BUSENKA באה איתנו. וגם בן וירדן קפצו לבקר. איזה כייף היה!

אתה בן שנתיים וחמישה חודשים!

אתה בן שנתיים וחמישה חודשים!

אני אוהבת את איך שאתה קורא לנו לרקוד איתך יחד - אנחנו מחזיקים ידיים ומסתובבים במעגל. אבא ואני שרים את השיר שלנו מ-"A woman and a man". ואתה שר את השיר האהוב עליך LALALALA. וכל העולם שר איתנו.

אני אוהבת את איך שאתה לא רוצה לעזוב את מיטתנו בבוקר, אחרי שאתה מתעורר משנת הלילה. אני שואלת: "רוצה לקום מתוקי?". אתה מהנהן בשלילה. "רוצה לשכב במיטה איתי עוד קצת?" חיוך רחב על פניך: "DA!". אני אוהבת את איך שלעיתים אני מתעוררת לגלות את הפנים המתוקות שלך ואת היד החמה על פניי: "MAMA TZITZI". אני אוהבת להציץ מבעד העיניים העצומות ולראות את כל מה שאני אוהבת ביקום בהישג ידי - אותך ישן בין אבא שלך וביני. שניכם נושמים כמעט בסימולטניות. ואני נוצרת נשימה. אני אוהבת להרגיש את הגוף שלך צמוד לשלי בלילה. אני אוהבת לישון איתך.

אני אוהבת לטייל איתך. אני אוהבת את איך שאתה מבקש שאני ארים אותך לידיים, אם אתה עייף: "MAMA NUNU", ושם ראש על כתפיי לנוח. כמה צעדים אחרי זה אתה יורד ומוכן להמשיך בעצמך. אני אוהבת את איך שלאחרונה את מפנה את ראשך לאחור, בבקשתך שאקח אותך על ידיים במאוזן, כאילו היית תינוק, ואז אתה מחייך בחיוך מאושר לעבר העצים. אני אוהבת את איך שאתה מתרחק מהכביש, וגם מזכיר לנו להתרחק. אני אוהבת את איך שאתה תמיד לוקח משהו איתך לדרך - תיק, מיטריה, משאית. אני אוהבת את איך שאתה רץ לתיק להוציא את המטעמים השונים כשאתה רעב. האהוב מכולם, כמובן, "DAS" (אגס).

אני אוהבת לראות את איך שההבנה שלך גדלה מיום ליום. הסברים פשוטים כבר אינם מספיקים לך. לא מספיק להגיד לך שמשהו חם. מה שמתבקש הוא לבקש ממך לבדוק אם זה חם באמת. לא מספיק להגיד לך כי הרדיאטור ישאר כבוי עכשיו. מה שאתה מחכה לו הוא ההסבר כי את הרדיאטור נדליק כשיהיה קר. הסברים קצרים ובהירים, כמובן, אך גם הכרחיים וחיוניים לקבלת הסכמתך.

אני אוהבת את איך שכל הזמן, כל הזמן, אתה משמיע קולות חדשים. "DURDUR" (כדור), "KAKOM" (טרקטור), "PAF" (כף), "PIT" (כפית), "ASH" (ראש וגם אש), "BAF" (דף).

אני אוהבת את איך שלגמרי בעצמך הבנת כמה זה 2. וכל פעם שאתה רואה שני חפצים לפניך, אתה דואג לציין: "MAMA SHTAIN".

אני אוהבת את איך שאתה מתלבש לבד לגמרי. ותוך כדי משמיע, כמובן, את הקולות של הדייסה המבעבעת. אני אוהבת את איך שאתה מחכה בכיליון עיניים לברכה שלפני ארוחת הערב, ושר אותה ביחד איתנו. אני אוהבת את איך שאתה עורך הכל לקראת קבלת שבת -מסדר נרות, מוציא כיפות, מגיש לי את המטפחת, מכין גפרורים. אני אוהבת את איך שאתה צועד בבית בנעליים שלנו. אני אוהבת את איך שאתה מבקש ללבוש כובע כי קר לך בראש. אני אוהבת את איך שאתה אוהב להיות בביתנו. אוהב לעשות כל דבר שקשור בבית. אוהבת לעשות כל דבר שקשור בלעשות.

אני אוהבת את איך שאתה משחק עם אבא. צחוק שיוצא לך כשאתה עם אבא הוא צחוק מיוחד במינו. מעין אושר אינסופי. "ABA BAYYY", "ABA DAY", "BOY ABA". בונים מגדל מקוביות, מבשלים במטבח בכאילו וגם במטבח אמיתי, בונים כל מיני דברים, מתקנים. אני אוהבת את איך שאתה, כשמשהו נשבר, ישירות רץ להביא סלוטייפ, כי הרי הכל ניתן לתיקון.

אני אוהבת את כל הרגעים של שלושתינו יחד. אני כל כך קנאית לזמן שלנו יחד. אני אוהבת מאוד לבלות עם חברינו. אך יותר מכל אני אוהבת את הזמן שלנו לבד. ואני אוהבת, או כל כך אוהבת את העובדה, כי אתה הולך להיות אח גדול!

נקודה למחשבה

שמתי לב לתופעה מעניינת. הרבה פעמים דווקא כשמגיעים אלינו אורחים, או כשאנחנו נמצאים במקום זר, ההרגלים האמיתיים שלך, שבדרך כלל לא ממש אוהבים להראות את פניהם באופן סדיר, יוצאים לאוויר העולם בהתמדה ראויה לציון.

למשל, כשטוני ואתה סיימתם לאכול, פינית את כל הכלים מהשולחן. בדרך כלל, הכלים נשארים, ומי שמפנה אותם זה אנחנו. כשאלמה באה לבקר, הגשת לה פרי באחת הקערות שלך. בדרך כלל, אנחנו כמעט תמיד מזכירים לך להוציא את הכלים שלך מהארון שלך לקראת הארוחה. בכל פעם שאנחנו נכנסים לבית זר, דבר ראשון שאתה עושה הוא חולץ נעלים ונועל נעלי בית. כשאנחנו מגיעים הביתה, לעומת זאת, שוב, הדבר כרוך הרבה פעמים בתזכורות.

מממ מעניין....

האם זה אומר כי אנחנו פשוט צריכים עוד יותר לסגת לאחור? ולא להזכיר? לתת לך אולי יותר זמן להגיב בעצמך???

האמת שאנחנו לא ממש מזכירים, כמו גם לא אומרים לך להגיד "ביי", "תודה", לתת נשיקה, או כל דבר דומה אחר. אנחנו משתדלים להדגים ולהשאיר את הבחירה בידיך. הרי בסופו של דבר, רק כשהרצון שלך יבוא מבפנים, אתה תנהג בהתאם. כל התנהגות אחרת תהיה מלאכותית ומכנית. וככזו לא תשרוד הרבה זמן. ואולי בכל זאת, אנחנו צריכים לסגת עוד יותר. הרי יוצא כי דווקא במצבים, עליהם אתה חש בעלות מוחלטת, או במילים אחרות, אחריות אישית, ההרגל האמיתי שלך יוצא לאור.