לבתנו: על סוס הנדנדה

זו בהחלט המתנה האהובה ביותר, שלי לפחות, מהחתונה שלנו...

והמעבר מלהתנדנד ביחד...

ללהתנדנד לבד היה מהיר מאוד...

ואם כבר רואים את שינייך היפהפיות, אז כן, השן הטוחנת הרביעית לא אפשרה לשלושת שיניים הטוחנות האחרות לחכות יותר מדי.. ומעתה יהיו לך שתים עשרה שיניים...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושלושה שבועות...

ואת התמונה השלישית צילם אחיך...

לבתנו: יצאו לך שיניים טוחנות!!!

בסמוך לחג השבועות, התחילה לצמוח לך השן השמינית למטה בצד שמאל...

ובמקביל אליה, גם שלוש שיניים טוחנות!!!

ההתמודדות שלך פשוט מדהימה אותי. בשונה מאחיך, אינך מריירת כמעט בכלל. הסימנים הכי בולטים לשיניים שבדרך הם בהתעוררויות תכפות של כמעט כל 20 דקות בלילה, וגם נעיצת שיניים בכל דבר אפשרי, מלבדינו. כל פעם שואלים אותנו על השרשרת שלך. ואני מאמינה כי היא מסייעת לך.

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

לבתנו: יצאו לך עוד שתי שיניים!

ובין לבין, באי שקט שבאי שקט, במהלך החודש האחרון צמחו לך שתי שיניים נוספות - אחת למעלה ועוד אחת למטה בצד ימין...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבועיים...

לבתנו: יצאו לך עוד שלוש שיניים!

אז חיכיתי חיכיתי וחיכיתי... והייתי יכולה לחכות עוד הרבה זמן...

למרות הקצב המסחרר שבו צומחות לך שינייך, הן אינן מראות את עצמן לעולם לעיתים קרובות. כלומר, כשאת מחייכת או פותחת את פיך המתוק, אי אפשר כמעט להבחין בהן. ועוד יותר קשה לצלם אותן.

ולכן, יהיו אלה דיווחים יבשים משהו...

שלושת השיניים העליונות יצאו לך לא פחות ולא יותר - בליל הסדר ובימים שלאחר מכן. וזה היה לפני כחודש, כשהיית בת שמונה חודשים...

ובתמונות את בת תשעה חודשים ויום.. מארחת את מאיה המתוקונת כל כך...

לבתנו: את בת תשעה חודשים!

את בת חודשים!

ואנחנו אוהבים אותך כל כך!

אני אוהבת את העובדה שלמרות שהיום את מחוץ לרחמי כמעט כמו הזמן שהיית בתוכי, אני מרגישה כאילו מאז ומעולם היית כאן איתנו. היית כאן איתי. אני אוהבת את כל השינויים הקטנים והגדולים שקרו בך החודש. אני אוהבת את זקיפות קומתך. את המבט המתבונן בך. את החיוך חסר השיניים, למרות כל השיניים שגדלו בפיך בן רגע. את העיניים המדהימות, הכה עמוקות, עם כל הצבעים המשתנים שבהן. לעיתים הן כחולות, לעיתים אפורות, לעיתים ירוקות, ולעיתים מלאות בכל הצבעים האלה ואחרים יחד. אני אוהבת לראות אותך זוחלת בזחילה האלגנטית שלך. אני אוהבת לראות אותך מגלה פינה פינה את ביתנו. אני אוהבת את זה שאת שותפה בהכל. אפילו בעשיית קאקי על ידיך אחיך. שלושתנו סגורים בחדר שירותים עד שהוא מסיים. אני אוהבת את הblabla שלך. אני אוהבת את הקריאות הצוהלות שלך כשאת רואה את אחיך ואת אביך. אני אוהבת את האצבעות הקטנטנות שלך. אני אוהבת את איך שהתחלת להחזיק ברגלים ולהרים אותן כשאת יונקת בזרועותי. אני אוהבת את ההליכות הבלתי פוסקות שלך ליד הספה. אני אוהבת את הצלילים שאת מפיקה ליד המטבח. אני אוהבת את הבילויים שלך עם אחיך. אני אוהבת את המטב שיש לאביך בעיניים כשהוא רואה אותך. כשהוא מדבר עליך. אני אוהבת את הטיולים של שלושנו יחד, מאובזרים בכל מה שאפשר, ובמיוחד את חציית הכביש המאורגנת שלנו - איך שמתקרבים לכביש, אחיך הופך את מה שבידו, עגלה או אופניים, ביד אחת. את השניה מושיט לי. אם את בעגלה, הדברים פשוטים יותר. אם את עלי, אז באותה היד שאני מחזיקה את העגלה לפני, אני גם תופשת את יד אחיך על ידית העגלה. ויוצאים לדרך. רכבת שכזו - עגלה, אנחנו, אחיך ומטענו.

אך יותר מכל, יותר מכל דבר ביקום, אני פשוט אוהבת אותך!

לבתנו: הפינה האהובה עליך

תמיד מרתק אותי להתבונן באיך אפילו בחודשים הראשונים לחייכם יש לכם כבר העדפות ברורות. איך נוצר הטעם...? תעלומה בעיני.

הנה למשל, ללא כל ספק בעניין, את מצאת את הפינה האהובה עליך בסלון לעת עתה - ליד הספה לבין ארון הספרים, בדיוק במקום שבו ממוקמת סלסלת עבודות היד של אחיך. וכמובן, לוח השחלה מעץ של אחיך (בצורת חיפושית) הפך לנשכן מעולה בשבילך.

ובהזדמנות זו אינני יכולה שלא להביא כאן את תמונת אחיך שקטן ממך בשבועיים. ובכן, האם אתם דומים?

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים...

לבתנו: הציפור שבמובייל פרפרים

כבר כמה זמן את מגיעה לפרפרים שבמובייל שלך.

ומדי פעם גם מצליחה לתפוש את אחד מהם בידך, וגם בידיך...

אני אשת מוביילים.

כמעט בכל מקום בביתנו שאפשר היה לשים מובייל מבלי לחרוג מגבול הטעם הטוב, אפשר בהחלט למצוא אחד כזה - משהו שעשינו, או קיבלנו, או רכשנו, או שילוב של כמה מאלה.

כולם מחומרים טבעיים, כמעט כולם מעשי יד.

ואם אני אוהבת מוביילים בכלל, בקרבת מקום השינה אני אוהבת אותם עוד יותר.

משהו שיהפנט את הנפש העייפה לקראת המנוחה, ירגיע את המחשבות התוהות, יתנדנד בקצב הנשימות, יברך את היישות השבה מעולם החלומות...

והפעם הייתה גם מטרה נוספת - מובייל שיכיל משהו מספיק קרוב ליד...

שתוכלי לתפוש בו...

לתמרן אותו בידייך הקטנות ללא חשש...

וכמובן, איך לא, משהו שתוכלי לנעוץ בו את שינייך ואת חניכייך המגורות...

הייתי חייבת לחשוב על משהו מתאים קצת יותר מפרפר מחוספס למטרה עדינה שכזו (מה גם שפרפר אחד כבר כמעט התפרק ממפגש אקראי מאושר שכזה איתך)...

די מהר נזכרתי בגזרת הציפור, בה כבר השתמשתי בעבר לטבעת יום ההולדת שלך...

והתוצאה יותר ממניחה את הדעת ומבורכת על בעלת המובייל...

איך אוכל לתאר את הפטפוטים המשכרים שלך במשך גם רבע שעה לעיתים, אחרי שאת מתעורר, ומתדיינת עם הפרפרים ועם הציפור, בטרם קוראת למי מאיתנו להצטרף אליך לחדר השינה...

לבתנו: עם המפתחות

ושוב אני נדהמת לתיאום שביניכם...

כמה שאת אוהבת מפתחות - מכל סוג, מכל צורה, בכל גודל...

לבתנו: ילדת חמצוצים בשמלה ראשונה

זו הייתה השנה הראשונה בה הכרנו לאחיך את התכונה הנפלאה של פרחי הבר הרבים - היותם אכילים...

עד עתה לא הרגיש לי נכון לספר לו על כך, כי לא רציתי לבלבל אותו מבחינת מה מותר לקטוף מהפרחים ומה לא, וגם כי התפתחותית הוא לא היה עוד מסוגל ליצור הבחנה חשובה שכזו.

כבר סיפרתי על דעתי בעניין זה - אני אישית לא קוטפת פרחי בר גם מאלה שאפשר לקטוף, כי אינני מרגישה שהדבר יאה לי. קשה לי להסביר את הסיבה מעבר לכך. במובן מסוים, עם כל פרח בר שנקטף, אני מרגישה כאילו נקטף גם חלק מסוים מנפש הטבע.

אך זו הבחירה שתשאר לכם לעשות בבוא המועד.

ובטרם תעשו כן, נחשף לפני אחיך כל עושר הפרחים האכילים למיניהם. המועדפים שבהם מבחינתו עירית, כובע הנזיר, חסה קוצנית, וכמובן, החמציץ.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון גם מבחינתך. במשך החודשים האחרונים אי אפשר היה כמעט להפריד בינך לבין החמצוצים. מצצת אותם, נעצת את חניכייך בהם, אכלת אותם. אני מניחה שלכן גם דחית את הטעימות מבחינתך - לא הרגשת כל צורך לאכול יותר ממה שבטנך הייתה מלאה בו גם כך. ואחיך דאג לאספקה שוטפת ללא אפילו תקלה אחת. כל כמה זמן הוא היה נעלם: "אני הולך לחפש חמצוץ לצ'פוצ'יטה". וחוזר עם זר קטן...

אז כן, בהתחלה היו לי ספקות. וגם העיניים המורמות מסביבתנו קצת השפיעו עלי. אך היית חד משמעית בנידון. ובסופו של דבר, הסכמתי איתך. רק ביקשתי ממך להסתפק לעת עתה בגבעולים בלבד. היה לך קל להסכים - העיקר שיהיה לך משהו חמציצי בפה. לעיתים כך היית מסתובבת, כאילו סיגר ארוך בפיך, מבלי להחזיק בו בידייך, רק עם השפתיים.

ואם חשבת של התמונות האלה הובאו כאן כדי ללוות את סיפור אהבתך לחמציצים, צדקת. בשביל זה... וגם כדי להראות את שמלתך המקסימה. אפשר לומר, השמלה האמיתית הראשונה. אכן, במידה של 18 חודשים, אך הכל שלנו...

ואנחנו בדרך לחגוג את יום ההולדת לקרן, סיבה מספקת לכבד אותה בתלבושת מהודרת. אם כי אכן מוזר היה לנו לראות אותך כך...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים...

לבתנו: יצאה לך השן השניה!

אכן, השן השניה יצאה לך כבר לפני חודש (כלומר, כשהיית בת חמישה חודשים ושלושה שבועות), למטה מצד ימין...

אך כמסורת משכבר הימים, חיכיתי לתמונות שיעידו על כך. ולשיניים לוקח זמן לצמוח....

אי אפשר להגיד כי שיניים מטריפות אותך הרבה יותר ביום בקיעתן. לנו מרגיש כי מאז ומתמיד צומח לך משהו ומטלטל אותך ללא הפסקה...

נ.ב. ואת בת שישה חודשים ושלושה שבועות...

לבתנו: בתפקיד הראשי - הנשכן, בתקפיד המשני - תליון

והנה הגיע השלב, בו כל התכשיטים שלי מוצאים את מקומם לקופסת התכשיטים עד שיהיה להם בטוח שוב להסתובב בעולם התינוקות...

ואם היה לי ספק כלשהו בנידון, תמיד מגיעה, כך נראה, תזכורת עדינה אך ממשית שמזכירה לאמא זו להערך מחדש...

עם צ'ופו היו אלה העגילים שלי, שלמרות הסוגר המאוד חזק שלהם, אחד מהם איכשהו הגיע לפה שלו...

איתך, הוקרבה אחת השרשראות שלי, שלמרות שעל פניו נראתה חזקה מאוד גם היא, הצלחת בהינף יד, לקרוע אותה ברגע..

אבל....

גם למפתיעים לעיתים צפויה הפתעה...

והרי אינני יכולה שלא לשים על עצמי דבר...

וכך הגיע הרגע ההולם להכיר את התליון האהוב עלי...

וגם עליכם....

יש לו סיפור מיוחד מאוד. מצאתי אותו בשוק אומנים בזכרון בדרכי לחפש שמלת כלה, למרות שברגיל אינני מצליחה כמעט אף פעם למצוא משהו בשווקים אלה. פשוט לא יכולתי להתעלם ממנו. נדמה לי כי הוא עשוי מאבן ירח, ואולי הוא פשוט עשוי כל כולו מקסם. ברגע שראיתי אותו, לא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. ואין אדם שרואה אותו עלי ומתאפק שלא לנעוץ בו מבטים מתמשכים. בשל גודלו, בשל צבעו המשתנה תמיד, ואולי פשוט בשל הקסם שאי אפשר לעמוד בפניו.

מה שבטוח, זה הדבר היחיד שעומד בעצמת משיכת התינוקות שלי. ומעבר לכך, זה גם הנשכן האהוב עליהם. הקמע שלהם. הדבר היחיד שמרגיע אותם לעיתים. משהו שהם אוהבים להחזיק בו עד שהם נרדמים. משהו שתקופת הינקות שלהם לא תזכר כשלמה, אם לא נעצור להקדיש לו כמה מילים של הוקרה...

נ.ב. ואת בת חצי שנה ושבוע....