לבננו: מתאים קלפים של חיות פרא

אתה מתאים קלפים של חיות פרא (matching)...

רבים במונטסורי משתמשים בהמון קלפים להכרת קונספטים שונים - להתרשמות פשוט אפשר להכנס לכל חנות אינטרנטית ולבחון כמה קלפים בה מוצעים למכירה. למיטב הבנתי, אין זה רעיון של מריה מונטסורי עצמה, לפחות לא בתפוצה ובכמות שמשתמשים בהם. גם אנחנו לא מרבים להשתמש בקלפים. אינני דואגת לאוצר המילים שלך, ומעדיפה שיבנה בקצב שלך, אך מהתרשמות טבעית ובלתי אמצעית, אלא אם באמת אין ברירה אחרת. ברור כי בשלבים מאוחרים, למשל אלה של קריאה או של כתיבה, יכול להיות שנשתמש ביותר קלפים. ויהיו גם קלפים אינפורמטיביים אולי בעוד כמה שנים. וברור כי יש קונספטים שאי אפשר להכיר בהתרשמות בלתי אמצעית. ובכל זאת, אני מעדיפה בינתיים לא להשתמש קלפים רבים...

זו פעילות קשורה לחיות מאחד הפאזלים הקלאסיים, שמצאתי ביד שניה. לא הייתי רוכשת אותם לולא הייתי מוצאת אותם כמעט בחינם. הקישוטים הלא חיוניים מסביב, הצבעים השונים של כל הקלפים ועוד...

לילדינו: שפה חיובית בפי ילדים

לעיתים לא לגמרי ברור לי אם האמונה שלי לא מרוחקת יותר מדי מהמציאות... או במילים אחרונות אם אינני מגזימה...

למשל, כשהתחלתי לשמוע אותך לפני כמה חודשים אומר לאחותך: "לא! לא! לא!", שמעתי את עצמי ישירות מגיבה. מעולם לא הרבנו בשימוש ב"לא" איתך, והשתדלנו כמה שיותר להשתמש בשפה חיובית. ובכל זאת, לצערנו, השימוש ב"לא" מסביבנו הוא כל כך נפוץ, שכנראה שהוא הצליח לחדור גם אליך.

ולכן מצאתי את עצמי מסבירה לך: "צ'ופו, אם אתה אומר "לא" לצ'פוצ'יטה, אני לא בטוחה אם היא תבין מזה אתה חושב שהיא כן היא יכולה לעשות. למה אמרת לה "לא" עכשיו? מה התכוונת שהיא לא תעשה? ומה נראה לך שהיא יכולה לעשות במקום זה? אז אולי תגיד לה את זה במקום?". ולאחרונה, כשאחותך חוקרת כל דבר שידה אך יכולה להגיע אליו, אני מבקשת ממך פשוט לנקוב בשמו של החפץ.

ממממ.... לבטח לא מעט ירימו גבה...

אך אני מאמינה בכך שכל מה שהילדים זקוקים לו הוא הנחייה עדינה לעיתים.

כמה ימים אחרי כן הייתי עדה לשיחה הבאה ביניכם. את בדיוק משכת לאחיך בשיער (כמו בערך כל ילד שנמצא לידו, מהופנט ונמשך ללא כל יכולת לעמוד מנגד לשיערו). ואתה הגבת: "זה השיער שלי. הנה. את יכולה לגעת בפנים שלי".

כמובן, הפעמים שאתה משתמש ב"לא" עוד רבות. אך האמונה שלי חזקה מזה...

הימים עוד יגידו...

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ושבועיים....

לבננו: התאמת בובות של חיות לתמונות

מסתבר שהפעילות שעניינה אותך לפני כשנה, עדיין מעניינת אותך גם היום.

לבננו: מתאים קלפים של עצים

ובהמשך לאהבתך את העצים, אתה גם מתאים (matching) קלפי עצים שונים...

לבננו: אני!

לא משנה במה תאמין, לפי כמעט כל תאוריה פסיכולוגית או גישה חינוכית או פילוסופית חיים, גיל שלוש הוא גיל משמעותי מאוד. אינני יכולה להעמיק עתה בתיאורו, וגם אינני מומחית לדבר, אך אציין משהו שנכרת בזכרוני וגם די קולע למה שמתרחש איתך. באנתרופוסופיה מאמינים כי בגיל שלוש נולדת התודעה הפנימית של הילד. הילד, שעד עתה כל מה שמוטבע בו מרגע הגיעו לעולם זה הוא תוצאה חיקוי, לראשונה קורא לעצמו "אני". לראשונה אתה חווה את עצמך פיזית כנפרד מהעולם. "אני" הוא למעשה הדבר היחיד שאינו יכול להלמד דרך החיקוי.

ואכן, לאט לאט, קצת לפני שמלאו לך שלוש, התחלת לקרוא לעצמך "אני". בהתחלה עוד מעורבב עם EHH, אך היום כמעט ואינך טועה. בת בבת עם התרחשות זו, התחלת גם יותר ויותר להשתמש בגופים נכונים ובהטייות פועלים נכונות.

אומרים כי הזכרון הראשון גם הוא מתרחש בערך בסביבות גיל זה, אם כי אני זוכרת משהו מלפני גיל שנתיים. יהיה כל כך מעניין לדעת מהו הזכרון הראשון שלך. ועד כמה דפים אלה ישפיעו עליו...

נ.ב. בתמונות אלה אחותך בת חודש וארבעה ימים...

לילדינו: מבלים עם ויקה

הקשר שלכם עם ויקה מדהים פשוט.

את ישנה עליה כאילו הייתי זו אני.

ואתה משחק איתה, מבשל איתה, מתקלח איתה למרות כל הבדלי השפות האפשריים. ואפרופו, השפה. כתבתי לך כבר שלאחרונה די צמצמתי את שימושי ברוסית. כשויקה הגיעה, קצת דאגתי שמא לא תתייחס באורח רוח לכך שהיא תדבר בשפה שאינך תמיד מבין, ולא יכול להתבטא בה. להפתעתי הרבה, הסתדרת מצוין. לא רק שאתה מסביר את עצמך בסבלנות רבה, עשר פעמים לערך, בעברית, בליווי תנועות ידיים ושפת סימנים מאולתרת כדי שתבין למה אתה מתכוון, אלא גם התעניינותך ברוסית קיבלה חיים חדשים (לא מספיק פועמים כדי שתמשיך בה גם כשאנחנו לבד, אך בכל זאת). ימים שלמים דיברת רק על העובדה שחלקינו מדברים בשפות שאחרים לא מבינים אותן ("ויקה יודעת רק רוסית?", "אבא יודע רק עברית!"). ואז נכנסת לקטעי טרנס של שאלות ספונטניות ("איך קוראים לזה Po Ruski?"). וזה הכי מצחיק - לשמוע אותך מערבב את שתי השפות. ומסביר לאבא איך אומרים מה ברוסית. אך הדבר הכי הכי מתוק קרה אתמול, כשהתיישבנו לארוחת הצהרים. היינו רק אנחנו. איחלנו כהרגלינו בתיאבון, ואז הוספת Pryatnogo Apetita בחיוך נבוך מחייך, שאני כה אוהבת לאחרונה...

נ.ב. בתמונות את בת חודש ויום...

לילדינו: שירון ראש השנה

לא בטוחה אם סיפרתי לכם על היחס הבעייתי טיפה שיש לי כלפי החגים שלנו. במילה אחת, החגים, כפי שהם קיימים במסורת יהודית, כפי שהם נחגגים עתה ברוב רחבי ישראל, לא ממש מתחברים לי למה שהייתי רוצה להרגיש בחג. לרוב, או שלא ברור בכלל מדוע חוגגים חג זה או אחר; או שבכוונה לא מזכירים את הסיבה לכך; או שלא מצליחים למצוא סיבה אחת חיובית, כזו שלא קשורה למלחמות או למכות, לחגיגתו; או שכל החגיגה מתמקדת בסופו של דבר בסעודה רבת מנות, עד כדי בחילה, שלא ממש נבדלות בין חג זה או אחר, מלבד, במקרה הטוב, תבשיל זה או שונה המאפיין כל חג. ולי, שלא במפתיע, יש בעיה עמוקה עם זה.

כבר כמה שנים אני חושבת על הנושא ועוד לא לגמרי מצאתי פתרון לכל השאלות שעולות בי. אולי לכן גם עתה אני לא לגמרי נשמעת ברורה. במשפט אחד, כשתשאלו אותי מדוע חוגגים חג זה או אחר, אני רוצה פשוט לתת לכם תשובה ברורה, מספקת, פשוטה וכזו שתהיה מובנת גם לכם. ואולי גם כזו שתגרום לכם לרצות לחגוג חג זה. לא להוות מציאות, חלילה (והרי מהי מציאות?), אלא פשוט לתארה במילים שמשאירות טעם לעוד. וגם חשוב לי ליצור מסורות שמחות ופשוטות, כאלה שכולנו נוכל להתחבר אליהן. ואולי אפילו למצוא קסם משלנו בהן.

וזה פרוייקט ענק. ולרוב אני לגמרי אבודה בו. מדי פעם אבא מרגיע אותי שאכן נצליח לרקום מרקחה מיוחדת חגיגית משלנו. לא תמיד אני מאמינה לו. ובכל זאת, החלטתי פשוט לצעוד בדרך זו צעד אחר צעד, בתקווה שלבסוף כל הצעדים יתחברו להם יחד לשביל מואר אחד.

וכך, מבלי לאפשר לעצמי לרגע להזכר שילדתי בסך הכל לפני פחות מחודש, ואולי כדאי שבזמן זה פשוט אנוח, מצאנו את עצמנו, אבא ואני, לילה לפני ערב ראש השנה, יושבים עד אמצע הלילה ויוצרים שירון זה. חשוב לציין שכמובן ניסינו להכינו במשך כמה ערבים ברציפות, אך ברור שהצלחנו לעשות כן רק כשכבר לא יכולנו לדחות זאת יותר.

אספנו את שירי החג שאנחנו מתחברים אליהם. כאלה שנוכל להזדהות עם מילותיהן. לקחנו דפים קשיחים בגודל חצי עמוד A4. אני כתבתי את מילות השיר בכתב יד (כדי לעודד מאוחר יותר, כשכבר תדעו לקרוא, את כתיבתכם בכתב יד ולא באותיות דפוס שעולמנו רווי בהן). ואבא אייר. הכל בעפרונות מים. ואז עשינו למינציה (מכשיר יעיל מאוד שרכשנו לאחרונה). ניקבנו חורים. וחיברנו בטבעות שביקשתי מבעוד מועד להביא לי מארצות הברית. כך תמיד נוכל להוסיף עוד שירים.

וכמובן, במשך כמה ימים שלמים, שרנו ביחד איתכם את השירים מתוך השירון.

הכוונה היא לעשות, בסופו של דבר, שירונים לכל חג. ואולי אפילו לעונות. ולשבת. נראה...

חג אחד מאחורינו. אולי הקל שבהם. אינני מצליחה להבין איך נתמודד עם חג פסח. במיוחד, עם ההגדה (וכמובן, פתוחה לשמוע הצעות).

לבננו: מתחיל לדבר

עם כל ההתרחשויות של החודשים האחרונים, רק עכשיו מתפנה אני לספר לך על מאורע חשוב.

התחלת לדבר!

ואולי דווקא העובדה כי טרם סיפרתי לך על כך מסבירה כבר הכל. זה קרה בערך כחודש - חודש וחצי לפני שאחותך הצטרפה אלינו. בטבעיות כל כך אמיתית, שכמעט ולא שמנו לבך לכך. נשאלנו כמה פעמים בעבר אם איננו מודאגים מהעובדה כי אינך מדבר עוד. ולא, לא היינו מודאגים. כלומר, אם נקח בחשבון את העובדה כי אין כזה דבר, "הורים לא מודאגים", אז כן, היו לנו את הרגעים שלנו, בהם קצת נלחצנו. אך אז חשבנו על האלטרנטיבה היחידה שעלתה לנו בראש - לקחת אותך למומחה. וזה לא הרגיש בכלל נחוץ או הכרחי. ואז נזכרנו כי הרי זוהי דרכך בכל הצמתים. לוקח לך זמן לעשות משהו. עד שאינך בטוח במשהו, עד שאינך מתבשל בדבר טוב טוב, אינך מוכן לעשות צעדים גלויים. ידענו שכך יהיה גם עם הדיבור.

תמיד הבנו אותך. אני חושבת שכבר אמרתי לך שתמר פעם אמרה שדווקא מסיבה זו אולי לוקח לך זמן להתחיל לדבר. אולי. בכל זאת, ביום בהיר אחד, מבלי כל סימן מבשר על כך, ואינני אפילו זוכרת את אותו היום גם היום, פתאום שמנו לב כי התחלת לדבר. אפילו עכשיו אני מתקשה להסביר מה זה בדיוק אומר. כי הרי שוב... תמיד הבנו אותך. אולי ההבדל המשמעותי ביותר הוא כי גם האנשים האחרים התחילו להבין אותך יותר. במיוחד הילדים.

וזה פלא פלאים. בהתחלה היית די כועס כשמישהו לא היה מבין אותך. יותר נכון, כשאנחנו לא הבנו אותך. פתאום עכשיו, כשאני כותבת לך על כך, אני חושבת שאולי בכלל לא כעסת כשאחרים לא הבינו אותך. רק אנחנו. היית חוזר אחרי המילה פעם אחר פעם, ובאיזשהו שלב פניך היו מתחילות להתקמט, והיית מתפרץ בבכי. התקף זעם (tantrum) טיפוסי, אם כי לא מהחמורים שבהם. היה מדהים לראות שאם היינו מנחשים מהי המילה רגע לפני הבכי, בן רגע היית חוזר להיות מאושר. ואם לא היינו מספיקים, היינו מסבירים לך כי זה לבטח מתסכל מאוד, כי אנחנו מאוד רוצים להבין אותך, ואולי תנסה שוב, ולרוב פשוט היינו יושבים ביחד ומתחבקים, עד שהבכי היה נרגע. והפלא הוא כי איכשהו ההתקפים פסקו להם, מבלי ששמנו לב לכך. היום, אם מישהו לא מבין אותך, בין אם אלה אנחנו או אנשים אחרים, אתה אפילו שואל: "עוד פעם?", וחוזר לאט לאט אחרי מה שאמרת, עד שהמשוחח איתך מבין אותך. אתה גם נעזר בנו בשמחה שנחזור אחרי מה שאמרת. התמודדות עדינה זו שלך מחזקת אותי בכך שכנראה, התמודדנו נכון עם הדבר.

המשפטים שלך בנויים היטב. כאחת שהשימוש הרהוט בשפה חשוב לה (אם עוד לא שמת לב), אני מתמוגגת למשמע הגיגים היוצאים מפיך ("אבא, תקשיב"; "אמא, אני רוצה להראות לך משהו"; ועוד רבים שאינני מצליחה להזכר בהם כעת). הרי אתה המראה שלנו בשלב זה. ואני כל כך שמחה שכך אנחנו נשמעים. ולהיפך, קל מאוד לדעת היכן אנחנו זקוקים להשתפר עוד - רק מלהקשיב לך...:)

התפתחות חשובה זו אמנם העירה לי משהו נוסף. לעת עתה כמעט הפסקתי לדבר איתך ברוסית. הרגשתי כי דווקא ברגעים ראשונים אלה, בהם אתה מצליח לבטא את עצמך, עדיף שאענה לך בשפה שהינך מדבר בה כעת. והיא עברית. גם כדי לחזור אחרי מה שאמרת, מבלי לשים דגש על טעויותיך, גם כדי לאפשר לך להרחיב את אוצר המילים שלך. הרגשתי כי שימושי בשתי שפות כעת רק יקשה עליך. כנראה צדקתי. כי לפתע התחלת למרוד נגד השימוש שלי ברוסית. הנחתי לך. וראיה, לאחרונה, כשאוצר המילים שלך בעברית הולך וגדל, וגם דודה שלי כאן, חזרת להקשיב לרוסית. אינך מדבר בה. אך כן חוזר אחרי המילים שאתה שומע, ואפילו מבקש לעיתים לדעת איך אומרים משהו ברוסית. לעיתים רחוקות, אך זה מספיק בעיני לעת עתה.

לידת אחותך האטה לזמן מה את התהליך, אך די מהר חזרת לתלם. דבר נוסף ששמנו לב אליו הוא הקשר בין ההנקה לבין הדיבור. אינני מומחית לדבר. אך ראינו כי ברגע שהתחלת לינוק פחות, אתה מרייר הרבה פחות ודיבורך הרבה יותר ברור. למשל, בשבועות הראשונים אחרי הלידה, עת ינקת הרבה יותר, שוב היית ברור פחות. כך גם כשאתה עייף או רעב.

ועדיין זה פלא. לשמוע אותך מבטא פתאום את מחשבותיך, חוזר בלחש אחרי מה ששמעת אותנו אומרים, שואל פתאום באמצע השיחה ביני לבין אבא מה משמעות מילה מסוימת - כל אלה פנינים כל כך מיוחדים.

ושוב, בפעם מי יודע כמה, אני כל כך שמחה שנתנו לך את הזמן שלך. לא התערבנו שלא לצורך. הדרך עוד ארוכה מאוד. והרי זו הדרך שלך. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להתלוות אליך בהליכתך בה. כל עוד שתהיה מסכים לכך...

נ.ב. אתה לובש את החולצה האהובה עליך. על אמת! כבר קייץ שני שאתה בקושי נפרד ממנה. אם עיניך נחתו עליה בארון, אי אפשר יהיה לשכנע אותך ללבוש משהו אחר. ואנחנו גם לא ממש מנסים...

לבננו: מה אתה רואה?

לרשימת המשחקים הספונטניים שהמצאנו לעצמנו, הצטרף משחק חדש.

"מה אתה רואה?", נשאלת השאלה. והתשובות ניתנות לפי תורות. "אני רואה משאית". "מה אתה רואה, אבא?" "אני רואה ילד משחק עם ילדה". "ומה אתה רואה?". אנחנו מסגולים לשחק כך שעות. בכל נושא. בכל מקום.

משחק מעולה. המרחיב את אוצר המילים שלך. וגם כזה שניתן לשחק בו בכל מקום אפשרי. בבית. בדרך באוטו. בטיול ברחוב. במהלך ארוחת הבוקר.

אחת הווריאציות האהובות עליך, היא לדפדף בספר האומנות האהוב עליך ולענות על השאלות מתוך הציורים.

נ.ב. בתמונה אחותך בת שמונה ימים... ביום ההולדתך השלוש...

צ'ופו מצלם: שלנו...

מבלי שום הכנה או רמז לעתיד לבוא, מרגע שאחותך הפכה לחלק מאיתנו, חלו להם עוד כמה שינויים קלים...

חדר השינה של "מאמה אבא" הפך לחדר שלנו...

המיטה של "מאמה אבא" הפכה למיטה שלנו...

של כווווולנו...

וכמעט ואינך מוכן עוד לקרוא על יוני ועל נועה...

נ.ב. בתמונות אחותך בת יומיים וחצי...

לבננו: אני אח!

"אני אח!"

"זו אחות שלי!"

איזו גאווה נשמעת בקולך באמירתך משפטים אלה. איזו שלווה, בטחון, ידיעה, קשר, אהבה!

ובכל פעם שאני שומעת אותם, אני שמחה על הדרך שבה בחרנו להכיר ביניכם.

תחושות הבטן שלנו התבררו כנכונות. נכונות מאוד. ההתעקשות שלנו שלא להציג לך את אחותך כ"תינוקת בבטן", לא לדבר איתך באופן ישיר על מה שקורה לנו, אך גם לא לדחות את השאלות הבודדות שהגיעו ממך, התבררה כדרך טבעית, אמיתית וחופשייה. הבחירה שלנו כן להציג לך בכל זאת היבטים מסוימים של ההריון, של הלידה ושל הימים הראשונים בבית המברך תינוק לתוכו, התבררה כמעצימה, מנחה, אך גם מאפשרת לך חופש בחירה. הרגשתי כאילו השתמשנו במעין דמיון מודרך - מחד הפעלנו הנחייה עדינה בהושטת יד אליך, מאידך אפשרנו לך להחליט לבד באיזה שביל תבחר ללכת.

חשבתי על זה. יש משהו בהוויה המבוגרת שלנו כלפי הילדים הרכים, בו אנחנו מתיימרים לתת הגדרות ותוויות לכל המתרחש להם. הם בוכים כי.. כואב להם. הם מריירים הרבה כי... צומחות להם שיניים. הם רוצים להיות על הידיים כי... הם רגילים לדפיקות הלב של אמם עוד מהרחם. הם שובבים, מפונקים, בכיינים, "ילדים טובים", "עושים בעיות". ואני לא הצלחתי שלא לחשוב - מי שם אותנו בעמדה פטרנליסטית שכזו להחליט עבור אלה שאינם עוד מסוגלים לבטא את עצמם בביטויים שאנחנו רגילים לשמוע, מה הם מרגישים? לעיתים קרובות, אנחנו מתקשים להגדיר את מה שקורה לנו עצמנו, איך הזענו לחשוב שנוכל להגדיר זאת עבורם?

והאמת, אולי השאלה היא בסיסית עוד יותר - מדוע חייבים להשתמש במילים לתיאור משהו שעל פניו גם כך מובן וברור...?

לאורך כל הדרך, ידענו שאתה יודע שאנחנו בהריון. ידענו שאתה יודע כי בבטני יש עוברית. ידענו שאתה יודע שהיא תיוולד. לא היינו חייבים להשתמש בביטויים מילוליים כדי לתאר לך זאת. בכל הווייתך, בהתנהגותך ובדרכך המיוחדת סימנת לנו כי אתה יודע. לא ידענו מה בדיוק אתה יודע, ועד כמה ידיעתך תואמת את זו שלנו (או שמא אך עוברת אותה בכמה רמות), אך היה חשוב לנו מאוד לכבד את פרטיות ידיעתך ומחשבותייך - בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים.

כן היה חשוב לי להשתמש במילים כדי לתאר לך את ההתרחשויות העובדתיות האפשרויות שעלולות לקרות - למשל, כשאמא תרגיש צירים, היא ואבא יסעו לבית החולים; יכול להיות שיהיה לך קשה בלעדיהם, אך הם אוהבים אותך ויחזרו מאוחר יותר הביתה; תינוקות מרבים לינוק; הם עושים פיפי וקאקי בטיטולים עד שילמדו לעשות אותם בשירותים. וכך עשינו באמצעות השימוש בספרים.

גם כשנסענו לבית החולים ללדת את אחותך, ביקשתי גם מתמר וגם מאיריס, שלא יגידו לך דבר, מעבר לכך שהרגשתי צירים ונסענו לבית החולים. הערכתי מאוד שכיבדו זאת נאמנה. שמעתי בקולה של תמר, גם בשיחת טלפון מבית החולים, שהיא לא לגמרי שלמה עם זה. היא גם אמרה שלא היה לה נעים כל כך לא לספר לך את הסיפור במלואו. אך אני הרגשתי מאוד מאוד שלמה בהחלטתנו. ידעתי שאתה יודע מה משמעות הצירים, במובן זה של מה יבוא בעקבותיהם. לא היה צריך להגיד לך דבר כדי שתדע. שוב הרגשתי כי לא תמיד חייבים להשתמש במילים. יש דברים שהשתיקה יפה עליהם, במיוחד אם אינה מסתירה דבר. רק מכבדת את המרחב...

כשחזרנו הביתה, היית אצל איריס. אבא הוריד אותנו בבית. ונסע לקחת אותך. סיכמנו כי בדרך יספר לך רק כי יש מישהי מאוד מיוחדת שמחכה לפגוש אותך בביתנו. וזה היה המשפט הראשון שאמרת כשנכנסת הביתה: "אמא, יש מישהי מיוחדת מאוד שמחכה לי בבית".ואז ראית את העריסה. ובה ראית את אחותך. "מה זה?", שאלת מחייך. אתה עוד לא מבדיל בין "מה" ל"מי". "זו אחותך, מתוק שלנו. זו צ'פוצ'יטה. צ'פוצ'יטה היא אחות שלך. אתה אח שלה", עניתי בקול כמה שיותר שליו ורגוע.

וזהו...

אתה צחקת בצחוק המאושר שלך ואמרת: "זאת אחות שלי. אני אח!". את השם שלה לקח לך כמה ימים טובים לזכור...

לא היינו צריכים להוסיף עוד מאומה (רק לחזור על המשפטים האלה עוד מליון פעמים במשך ימים שלמים מאוחר יותר, כפי שאנחנו נוהגים עכשיו לספר לך המון פעמים כמעט כל סיפור שיוצא מפינו).

אתה כבר ידעת הכל.

למחרת, הגית ביוזמתך ולגמרי מעצמך: "אבא ואמא שלנו!".

היה חשוב לי לא להכיר לך את אחותך כ"תינוקת", כי הרי תינוקות זה מעין מצב צבירה. כפי שאני אשה, אבא גבר, אתה ילד. היא אחותך. ויש לה שם. וכן, זה בסדר לקרוא לה תינוקת - מאוחר יותר, לא כהגדרה למישהי שעורכים ביניכם הכרות.

היה חשוב לי באותה המידה לא להגיד לך כי אתה "אח גדול". גדול וקטן, אלה הם תיאורים לגמרי לא רלוונטיים בהקשר לאילן היוחסין שביניכם. מה גם שהתואר של "אח גדול" הוא תואר מכביד לכל החיים, בכל המישורים, ובלתי אפשרי כמעט להיפטר ממנו. מבחינתנו, היה זה לגמרי לא פייר כלפיך וכלפיה להשתמש בתואר זה.

ואולי כאן גם המקום לציין, כי זה היה גם המקום הטבעי ביותר בו היית אמור לפגוש את אחותך בפעם הראשונה. בביתנו. אני כל כך שמחה שלא התפתינו ולא הבאנו אותך לבית החולים. רק לחשוב שהחוויה הראשונה שלך של אחותך הייתה מלווה במקום מוזר וזר שכזה. כל מה שזכרת מביקורך בבית החולים יומיים מאוחר יותר, עת היינו צריכים לעשות בדיקות לאחותך, הוא "המון תינוקות בוכים", ו"המון אנשים". כל כך שמחה שהכרתם בבית!


ואולי אסיים בציון כמה עובדות נוספות, שבשבילי הן החיזוק, או האשרור, אם תרצה, לכך שבחרנו באמת בדרך היחידה הטבעית האפשרית להכיר ביניכם:

מעולם לא שאלת, לאן נעלמה הבטן שלי, בעוד שבחודשים האחרונים היא שודרגה לכדי חבר נוסף במשפחתנו...

מעולם לא הנחת שוב את ראשך על הבטן שלי כדי להקשיב למה מתרחש בתוכה...

מעולם לא שאלת, מה עשינו ביום שהעברנו את כולו בבית החולים, עת חיכינו לשחרור המיוחל הביתה, כשברגיל אתה שואל אותי כמעט על כל הרמת יד שלי: "אמא מה עושה?"...

מעולם לא שאלת, היכן היית אחותך לפני שהגיעה אלינו...

כמו שגם לא שאלת, האם היא תשאר איתנו לעד...

שאלות רטוריות בהחלט...

ואתה ידעת זאת...

נ.ב. בתמונות אחותך בת יממה וחצי...

לבננו: אתה בן שלוש שנים!

אתה בן שלוש!

ובפעם הראשונה אתה חוגג את יום הולדתך כאח!

אתה כל כך אוהב את התואר החדש שלך: "אני אח!", ואיזו גאווה בקולך. ולא פחות במשפט הבא, אותו אתה תמיד מבטא בחיוך מקסים: "זו אחות שלי!". ואנחנו מתרגשים מכך כל פעם מחדש...

עברה עליך שנה מרתקת. טסת לחו"ל בפעם ראשונה בחייך. עברת בפעם הראשונה, ומקווים היחידה, לבית שלנו. טיפחת, שיווצרת, תיקנת, שיפצת, אפית, בנית, יצרת, למדת. וגם למדת לדבר!

לנו היה הכבוד הגדול והתענוג האדיר ללוות אותך.

אנחנו אוהבים אותך כל כך!

אני אוהבת את הטבעיות שבה הכנסת את צ'פוצ'יטה לחיקך. אני אוהבת את הטבעיות שבה את מבטא: "תינוקת שלנו", "אמא ואבא שלנו", "אמא של כולם" ("של מי מתוקי?", "שלי, של צ'פוצ'יטה ושל אבא"), "מאמה אני אוהב אותך". אני אוהבת את הטבעיות שבה את המתייחס לאחותך - מלטף בעדינות, מנשק אותה. לא מפספס שום רגע שאתה יכול לבלות איתה. שותף לכל החוויות. מסייע בהכל מיוזמתך בלבד. אם היא עושה תנועות עם הפה המתוק שלה, אתה רץ לחפש אותי ברחבי הבית: "מאמה, היא רוצה לינוק". אם היא מתעוררת, אתה מזכיר: "בואי נבדוק טיטול. אולי היא עשתה פיפי". אתה שר לה. מספר לה סיפורים. שואל אותי אם אני רוצה לשתות, כשאני מניקה אותה. וכשהייתי בהריון, תמיד דאגת אם אני מרגישה טוב, אם אני יכולה ללכת מהר, אם אני רוצה לשבת לנוח. אני אוהבת לא פחות את הרגעים שבהם קשה לך. והרי זה ברור כל כך שיהיה...

אני אוהבת ללכת לבריכה איתך. לראות את הטבעיות שבה אתה נכנס למים. את החופש ואת הבטחון שאתה חש בהם. כאחת עם פחד ממים עמוק, כל כך חששתי להעביר אותו אליך. כל כך התרגשתי שבמקום זאת, אתה מעביר אלי את הבטחון שלך. אני אוהבת לראות אותך שוחה במים העמוקים לגמרי לבד. אני אוהבת את הרגעים בהם אתה מחובק איתי, במים, ואנחנו רוקדים לנו יחד ושרים. אני אוהבת את הרגעים בהם היית מגיע אלי ומבקש שאלחש לך לאוזן מה אהבת לעשות כשהיית תינוק "ממש ממש ממש ממש קטן". אני אוהבת את הבישולים שלך. את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך. את הקורנפלקס ואת היוגורט (שבינתיים גדל מ-Yo Yo ליוגורט) שאתה אוכל לפעמים 3 פעמים ביממה. אני אוהבת את המשחקים שאנחנו ממציאים. את הסיפורים שמספרים. את הרגעים של דגדוגים. את הרגעים של השקט. את הנשיקות ואת החיבוקים. את הרגעים של כווווולנו ביחד.

כל כך הרבה דברים קרו בחודש האחרון. אני גדושה מאוד בחוויות ובהתנסויות. מתקשה למצוא מילים לתאר אותן. מנסה למצוא את מקומי הישן המחודש. הזכרונות שלך בן גילה של אחותך כל כך חיים. עד כי הכל מתערבב. מרגש עוד יותר.

אני אוהבת אותך כל כך, בננו המתוק! ואני מודה לך מקרב ליבי מעומקי הוויתי על כי בחרת בנו להוריך...

נ.ב. בתמונה אחותך בת יומיים וחצי...

רוצה/ לא רוצה

ל"אני רוצה" יש כוח עצום. ל"אני לא רוצה" יש השפעה עוד יותר חזקה. במיוחד בקונטקסט של זמננו.

האמת, קשה לי אפילו להסביר למה, אך יש משהו מאוד שלילי המתלווה בהרגשת הבטן שלי ל"אני לא רוצה". אולי כי כרוך בכך היבט סובייקטיבי מסוים (ולעיתים מבחינה אובייקטיבית הדברים חייבים להתרחש, מה שמראש מגדיל את הסיכוי למשבר מסוים), אולי כי ביטוי זה אינו מסביר דבר (אי אפשר להבין ממנו מה כן אני רוצה), ואולי כי מילים אלה ישירות ממרידות, אם הן מגיעות מפי כמעט בן השלוש.

בכל מקרה, הייתי רוצה שתשתמש כמה שפחות בביטוי זה. שוב, אינני טוענת ולו לרגע, כי לא הייתי רוצה שלא תביע את דעתך או את רצונך. אך בדומה לשימוש בשפה חיובית שאינו מוציא את "לא" מגדר השימוש הכללי, אלא מעביר משקל ומעניק כוח נוסף ל"כן", מה שבפועל גם תורם להלך רוחות חיובי ושליו יותר, אני מאמינה כי גם החלפת "אני לא רוצה" במילים אחרות, מראש תכוון אותך להבעת רצון חיובית יותר, למיקוד ההתכווננות שלך, ולשיח תורם יותר בינך לבין סביבתך. גם אם תשמע ילדים אחרים צורחים בכל כוחותיהם: "אני לא רוצה", אחרי שקלטו כבר מזמן איזו השפעה כוחנית יש למילותיהם על הוריהם ועל סביבתם (ומה יקרה כשיגדלו?), סיכוי רב כי לא תאמץ גישה זו לחיקך. תכיר את הביטוי, אך תהיה רגיל כבר להביע את עצמך באמצעות ביטוים אחרים.

כבר כתבתי כי "אנחנו משתדלים מאוד להחליף את "אתה רוצה" ב"אתה מבקש", "אתה בוחר", "אתה מעדיף". למשל, אם התנגדת לכך שהתחלנו לעשות משהו, במקום לשאול אותך: "אתה רוצה ש...?", נשתדל להשתמש באחד הביטויים האחרים. יש לנו עוד דרך ארוכה באימוצנו נוהג זה, אך לפי לקחי העבר, התמריץ חשוב מדי כדי לא להשתדל להגביר את מאמצינו".

אך אין מספיק בכך. כמו תמיד, אם לא נשנה את שפתנו, לא יהיה כל סיכוי לכך כי גישה זו תשתרש בך. אין צורך להכביר שוב בחשיבות הדוגמא האישית שלנו כלפיך. והאמת, זה אך יטיב עמנו. אף על פי כי מדובר בעבודה קשה, שחורה לעיתים, דורשת מאמץ כביר להדחיק הרגל בן שנים רבות ולאמץ לליבנו ולשפתנו ביטויים חדשים. אך אין לי ספק גם כי לבסוף נהיה שמחים לשינוי זה גם מבחינת ההשפעה שנחוש על עצמנו. בדיוק כמו שקרה בזמנו עם הפיכת השפה שלנו לחיובית יותר. היום הביטויים כבר שזורים בפינו, ולעיתים אני אפילו מתקשה לתת דוגמאות לשפה שלילית, אך יותר מזה - לפחות אצלי, שימוש חיובי זה בשפה השפיע גם על ההסתכלות היותר חיובית שלי על החיים. ועוד פעם אציין עד כמה אני מאמינה בשימוש מדויק ובהיר בשפה.

אז אכן, אנחנו חייבים להמעיט את השימוש ב"אני רוצה" או ב"אני לא רוצה" להכרחי בלבד. כמה דוגמאות העולות לי בראש כרגע:
אני לא רוצה לאכול יותר את הסלט = שבעתי. תודה/ אני אוכל פרוסת לחם עם לבנה.
אני לא רוצה לשתות מיץ = אני אשתה מים/ סיימתי לשתות/ אולי אשתה מאוחר יותר.
אני לא רוצה שתשים לי סבון על מברשת השיניים = תשים (עדיף אפילו - תוכל לשים) לי בבקשה משחת שיניים על המברשת.
אני רוצה נשיקה = תוכל בבקשה לתת לי נשיקה?
אני לא רוצה שתשים את הרגליים שלך עלי = לא נעים לי. תוכל בבקשה להניח את הרגליים שלך לידי? (או פשוט לקום ולזוז קצת)
אני רוצה שנלך הביתה = עוד מעט נלך הביתה. מה תרצה לעשות לפני כן? (ולעקוב אחרי הביצוע)

אבא כותב: שיחות נפש

אוצר המילים שלך גדל. והיכולת שלך להביע את עצמך בצורה מילולית הולכת וגדלה ביחד איתו. לא פעם אני מוצא את עצמי יושב איתך ומנהל שיחה ארוכה, בה אתה מסביר לי על אירוע או על מקרה מסוים. אני לרגע שוכח, ואז נזכר כי הנה אנחנו יושבים לנו כאן ומדברים- הדבר נראה כה טריוויאלי וברור.

זה קורה לעיתים באוטו בזמן נסיעה או ליד השולחן. אתה לפעמים פשוט סתם ניגש ומתחיל להסביר לי מה עבר עליך היום ומה הולך לקרות מחר. אני מאוד אוהב את הרגעים הקסומים האלו. אני בדרך כלל יורד לגובה העיניים שלך - מה שהופך את השיחה לעוד יותר מרתקת. אז אתה משתמש באצבע המורה שלך כדי להמחיש לנו רעיון מסויים או לעזור לעצמך בספירה- זה אחד הדברים המתוקים ביותר שראיתי.

השיחה האחרונה שלנו התנהלה לפני כמה ימים, כאשר נסענו לקניות ולהביא את המזרן החדש שלנו. היה חשוב לך לספר לי מה בדיוק נעשה ומה צריך לקנות, איך אנחנו נוסעים, אם נוסעים למעלה או נוסעים למטה, אם פונים ימינה או שמאלה. היפה הוא שבשלב מסויים פשוט השתתקת - והמשכנו לנסוע כך במעין שתיקה רגועה, בשקט שכה מאפיין אותנו. לא היינו צריכים מוסיקת רקע, לא דיבורי סרק. זה ממחיש לי עוד יותר עד כמה אתה שואב מאיתנו בצורה החיובית את רגעי השתיקה המבורכים ששווים יותר ממיליון מילים, ומצד שני אתה מדבר כאשר יש לך מה להגיד.

אתה הרבה יותר סבלני ביכולת שלך להסביר לנו מילים שלך שאנו לא מצליחים להבין. מנסה שוב ושוב לחזור עליהן עד שנבין. פחות נוטה להתפרצויות תסכול בעקבות זה.

קשה לי לשמוע הורים מסביב האומרים כי הילדים שלהם עושים להם "חור בראש". נכון, לפעמים קשה להקשיב ולענות לאלפי השאלות שאתה שואל ולרצון האין סופי שלך לדעת כל פרט. אולם, שמתי לב כי ברגע שנענה במדויק, בקצרה ובתמציתיות - אתה תבין ולא תשאל יותר. אני אומר לעצמי, הרי זה הדבר הבריא ביותר שיכול להיות. הרצון לשאול ולחקור עד שמבינים (שמגיע כמובן מהצד הנשי היפה במשפחה שלנו- כאשר אנו הולכים לקנות משהו חדש, אמא שלך מסוגלת לשאול שאלות את אנשי המכירות, שמשאירים אותם תמיד בפה פעור או בחיוך רחב. אני חושב שהיא מצליחה להפתיע אנשי מכירות שעוסקים גם 10 שנים בתחום, בשאלות חדשות)

כפי שכבר הזכרתי, לאחר פרץ שאלות או הסברים יכול לבוא שקט של הפנמה, קליטה והטמעה. מה שעבורי מסמן תהליך בריא. אתה לא נמצא כל הזמן במצב של קליטה, אלא לוקח את הזמן גם לעכל את הדברים החדשים שלמדת.

נ.ב. אלה התמונות האחרונות מאוסף התמונות שצילמנו בנופש לפני כחודש.

ושוב... משתדלים

כנראה, זה הפך להיות מעין נוהג שכזה... מדי כמה זמן לעשות חשבון נפש לגבי ההשתדלויות שלנו כלפיך...

לאחרונה הרגשתי כי הגיעה העת. כנראה בגלל ההרגשה כי עוד פעם גדלת, וביחד עם תהליך ההתפתחות הטבעי שלך הגיע הרגע בשבילנו לעצור, לעשות חושבים ולהתאים את עצמנו אליך. שוב. זה קורה תמיד, באופן כמעט יומיומי, אך לעיתים יש הרגשה כאילו עומדים אנו בפתח עידן חדש (תרתי משמע). ואז מגיע הצורך לסכם ולשתף, אני מניחה.

אני חושבת שעיקר המאמצים שלנו בזמן האחרון מכוונים ללמוד לשחרר. יותר מבעבר, לאפשר לך להתנסות, לטעות, ללמוד מתוך ניסוי וטעיה, מתוך הבדיקה והבחינה העצמאיות, ומתוך הסקת מסקנות מונחית אך אישית, אם כי ברמה הבסיסית ביותר. לקחת מרחק, להתבונן, לנשום עמוק, ולתת לדברים לקרות. בקצף שלהם. שלך. אנחנו משתדלים לא לענות לך על השאלות, אלא להפנות את השאלה אליך. אם תשאל, אם חם, נשאל אותך: "האם חם?", "מה אתה מרגיש?", "מה אתה חושב?", "תנסה להגיד לי אתה" (אם כי שתי דוגמאות אחרונות הן כלליות מדי, ואנחנו משתדלים להתרגל לשאול שאלות מדויקות יותר). נכוון אותך לבדוק את זה ("תנסה לבדוק")- בין אם מדובר בלגעת בזהירות בספל חם, או בלצאת החוצה ולבחון אם חם בחוץ. אם אתה מתעקש לדעת מה אנחנו חושבים, אנחנו מציינים: "לי נראה כי..", "אני חושבת ש...", ומייד לאחר מכן שואלים שוב לעיתים: "מה אתה חושב?". גם אם מדובר במשהו מסוכן לכאורה (אם באמת, אז אין זה נושא לדיון, פשוט מסבירים לך את זה), אנחנו נשתדל לכוון אותך לבדוק בעצמך - "אולי תבדוק קודם אם הכסא יציב", "תנסה לטפס בעצמך, בזהירות, ותחזיק את עצמך", "תנסה להרים בשתי ידיים, קצת, ולראות אם זה כבד".

מדהים עד כמה אתה מסמן לנו תמיד שהגיעה העת לשינויים. כל מה שנותר לנו הוא להיות מתבוננים נבונים ויעילים. לאחרונה, בא לידי ביטוי מאד חזק נושא הנגיעה הפיסית בך. ההרגשה היא כאילו אתה הופך להיות מודע יותר לגוף שלך, לגבולותיו, ולכן גם מבקש כי ננהג כלפי הגוף שלך בכבוד הראוי לו. בתגובה, אנחנו משתדלים מאוד להפסיק לגעת בך פיזית ללא הסכמתך. למשל, אנחנו משתדלים להקפיד לבקש ממך חיבוק או נשיקה, וגם לבקש לנשק או לחבק אותך. לדוגמא זו יש גם השפעה מהותית נוספת. כך אנחנו גם מדגימים לך כי לפני שרוצים לנשק או לחבק מישהו אחר, כדאי לבקש את רשותו לכך. ולא בטוח כי הוא יסכים. לדבר קטן זה יש השלכה מאוד רצינית בתקופה זו, בה אתה מאוד מאוד רוצה לתת חיבוק ונשיקה כמעט לכל מי שאתה רואה, אך ילדים אחרים לא בהכרח שמחים לכך.

זו גם העת בה הדיבור שלך מתפתח מיום ליום. ונוסף לחוויות שיכולת להעביר מסר בעל פה מביאה איתה, יש לכך גם השלכות חיצוניות. אתה הופך להיות פעיל בשיחות שלנו. יותר נכון, אתה מבקש בתוקף את מקומך בשיחות שלנו. בין אם בחזרות שלך על המילים שלנו (מכך אנחנו מתעלמים), בין אם בשאלות על מה ששמעת (על כך אנחנו עונים בסבלנות תשובות קצרות ובהירות), בין אם בכך שאתה מתחיל פתאום לדבר ביחד איתנו או אלינו, תוך כדי שאנחנו מדברים (על כך אנחנו מגיבים בהערה קצרה: "בבקשה תחכה עד שאני אסיים לדבר, ואז תוכל לחזור על מה שרצית להגיד"). כשאתה מנסה להגיד משהו, אנחנו מקשיבים לך בסבלנות, מבלי הערות ציניות או צחוקים, מבלי לעזור לך, אלא אם אתה מבקש את עזרתנו. אנחנו מנסים להקשיב לך, כשפנינו אליך. וגם אם אתה מתחיל לדבר איתנו, אנחנו מנסים לעצור לעשות את מה שעשינו, להסתובב אליך, אם ניתן, לרדת לגובה העיניים שלך וליצור קשר עין. כשאתה מבקש מאיתנו לבוא איתך לאנשהו: "אבא, בוא רגע", אנחנו לא מתעצלים ומשתדלים להתלוות אליך (אם אנחנו עסוקים במשהו, נבקש ממך לחכות עד שנסיים, ואתה אכן ממתין לנו בסבלנות). איננו מהססים לעזור לך, אם אתה מבקש את עזרתנו: "לא מצליח" - לא נקטין אותך, לא נציין כי אתה כבר יודע איך עושים את זה, לא נסרב. מכסימום ננסה לתת לך רמז או הכוונה קלה לביצוע, אך תמיד נהיה שם כדי לעזור לך גם בעצמנו. הסיבה היא פשוטה - אם אתה יכול באמת לעשות משהו, אתה אכן עושה כן בשמחה. ברצונך הבלתי ניתן לשליטה כמעט לקבל עצמאות בכל מעשיך, אין זה הגיוני פשוט שתבקש את עזרתנו במה שתוכל לעשות בעצמך. חבל שהרבה אנשים לא מבינים את זה. בנוסף, זוהי דוגמא מצויינת גם להושטת יד למי שמבקש להעזר בה. אם אתה מבקש שנחכה לך (היינו מאוד רוצים לדעת מהיכן אימצת את התנועה הכה חביבה עלינו של הרמת כף היד בדומה ל"עצור" תוך כדי בקשתך זו), כך נעשה - נעצור הכל ונחכה עד שתחזור אלינו.

ובנוסף להתעוררות השפה אצלך, אנחנו מנסים גם מבחינתנו לעורר שימוש יותר דומיננטי בשפה. וזה דורש המון סבלנות. אם פעם היינו יותר מונעים את הפעילות הבלתי רצויה שלך באופן פיזי (במקרים קיצוניים, אחרי שניסינו דרכים אחרות), אנחנו מנסים עתה להשתמש במניעה מילולית. גם אם זה אומר לאפשר לך לבצע את המעשה הבלתי רצוי. מרגיש לי כי מרגע שניתן להשתמש בשפה, השימוש בכוח הרבה פחות ראוי וניתן ללגיטימציה. גם המסר בנוגע להתנהגות שלך כלפי ילדים אחרים עתה (ומבוגרים בהמשך) יכול להיות מוטעה - מה שלא ניתן להשיג במילים, אין זה אומר כי ניתן להשיגו בכוח. הכוונה היא לא בהכרח למשהו קיצוני, אלא גם למעשים יומיומיים פשוטים - למשל, אנחנו משתדלים לא להזיז את כסא האוכל שלך לשולחן, מבלי לשאול אותך לפני כן על כך; משתדלים לא להזיז את השרפרף שאתה עומד עליו, ביחד איתך, מבלי לבקש את רשותך; לא לנגב לך לכלוך מהפנים, מבלי לתת לך הזדמנות לעשות כן בעצמך. היינו נוהגים כך גם לפני כן. אך משהו בכך שעתה אתה יכול להשיב, לדחות או להענות, להסביר, מקנה לפעילויות אלה נוסך שונה, מדגיש עוד יותר את חשיבותן, מעודד אותנו עוד יותר לכבדן. והאמת, לא נדרש עידוד חזק יותר מזה שאתה נותן לנו בעצמך - אם לא שאלנו לפני שעשינו, אתה מתנגד לפעולה בהתרסה נעלבת עד עומק הלב.

עוד היבט אחד חשוב לשימוש שלנו בשפה הוא בדיוק שלנו בשפתנו. בין אם מדובר במתן תיאורים מדויקים אך לא מפרטים מדי; בין אם בשימוש בשפה גבוהה, מבלי לפשט אותה לרמת התינוקות ללא צורך; בין אם בלא להבטיח לך משהו שלא נקיים; בין אם במתן הסברים קצרים בהירים למדוע בקשתך מסוימת אינה יכולה לתמלא; ובין אם בחירת מושגים דידקטים חיוביים. למשל, אנחנו משתדלים מאוד להחליף את "אתה רוצה" ב"אתה מבקש", "אתה בוחר", "אתה מעדיף". למשל, אם התנגדת לכך שהתחלנו לעשות משהו, במקום לשאול אותך: "אתה רוצה ש...?", נשתדל להשתמש באחד הביטויים האחרים. יש לנו עוד דרך ארוכה באימוצנו נוהג זה, אך לפי לקחי העבר, התמריץ חשוב מדי כדי לא להשתדל להגביר את מאמצינו. דוגמא נוספת - במקום להגיד לך: "תעשה משהו", לנסות להשתמש ב"אולי תנסה לעשות..". בכלל, השימוש ב"אולי" מחמם את ליבי. במקום יהירות בידיעת פתרון לכל חידה, השמת דגש על הספק; הדגשת הדרך לעומת היעד הסופי. מה פלא שאני כל כך שמחה לשמוע כי זה גם אחד המונחים השגורים בשפתך...

ועל חשיבות של לא לתקן כבר כתבתי. אוכל רק להוסיף כי גם הפעם, אחד הצלילים האהובים עלי הוא לשמוע אותך מציין בחיוך: "אוי התבלבלתי", "שכחתי", "שבעתי. בפעם הבאה אבא תשים לי פחות אוכל בצלחת" (אחרי שלא סיימת לאכול את מה שהיה לך בצלחת). הלימוד הרבה יותר מהנה וחיובי. עצמאי וזורם. התסכול מטופל ברכות ובעדינות.

ככל שהשפה שלך מתפתחת, כך מתחיל להתברג להתנהלותנו נוהג חדש - ניהול מו"מ. איננו מאמינים ב"אני אמרתי", "לא מרשה" ודומיהם. הדרך לקיום משותף ומכבד עוברת דרך ניהול יעיל של דיאלוג, הלא הוא מו"מ. שורשיו יונח עכשיו. ולכן, אנחנו ממשיכים, למשל, לתת התראות לפני סיום פעילויות, אך גם מאפשרים מקום ל"מיקוח". למשל, אם נגיד לך שהולכים הביתה ממגרש המשחקים, אחרי שתתגלש עוד פעם אחת אחרונה (והרי מושג זה שרוי בשפת יומנו כבר די הרבה זמן), ואתה עונה: "עוד ארבע פעמים", אנחנו מקיימים דיון קצר. בדרך כלל, אם אין מדובר בבקשה מוגזמת מבחינתך, אנחנו מקבלים את ההצעה שלך - גם לצעד זה יש השלכות חינוכיות בעתיד. ובכל מקרה, עומדים מאחורי מה שהוכרע.

והאמת, שיותר מכל, אנחנו משתדלים לדבר פחות, ולעשות יותר. מדהימה ההשפעה של המעשה כלפיך. כל המילים שהן לא יוכלו לעמוד בעצמתה. ואם נוסיף לה את כוח הדוגמא האישית שניתן לך ואת רצונך לחקות את פעולותינו עד רמת הדיוק הכמעט בלתי אפשרית, נגלה כי יש בידינו כלי מצוין להעביר לך מסר כלשהו, ויהיה זה בזבוז מוחלט לא להשתמש בו. אז אם אי פעם רצינו שתהיה מנומס, כל מה שמתבקש מאיתנו הוא להיות מנומס אחד כלפי השניה וכלפי האחרים. ואז אין זה פלא, שבאחת הארוחות לפני כמה זמן (אכלנו בלינצ'סים), אתה לפתע מציין: "מאמה, מאוד טעים לי"; או אם אבא הביא לך שתיה, גם אם זה באמצע הלילה, אתה אומר לו: "תודה אבא"; או בסוף הארוחה אתה שואל אותנו: "רוצים תוספת?", "רוצה עוד לשתות?".

מותר לך לסרב. אם אתה מסרב לתת נשיקה, או לשחק עם ילד מסוים, או לכבד במאכל שלך או בצעצוע, אנחנו מכבדים את זה. לא נותנים לך להרגיש לא נעים עם זה. לא מנסים לפתות אותך להסכים. מכסימום מציינים בקלילות: "אולי אחר כך". ואין זה מפתיע, כי באמת, אחרי כמה רגעים אתה מוכן לעיתים לכבד בענבים שאכלת. וזה בסדר גמור, גם אם לא. מותר לך להיות עייף. אם אתה מבקש לנוח, אנחנו מכבדים זאת גם. כשאתה מבקש מאיתנו להפסיק לעשות משהו (אפילו אם מדובר בסך הכל בדגדוג תמים): "מאמה, די", אנחנו מכבדים את רצונך - יש לנו הרבה משחקים, אך בקשתך זו אינה בגדר משחק. ההתייחסות אליה רצינית במלוא המובן, אחרת איך נוכל לבקש ממך לכבד בקשה דומה מיישות אחרת?

עצמאות שלך גוברת מיום ליום. אפשר ממש לחוש בדחף המפעיל אותך. הוא חזק מאיתנו. הוא חזק ממך. כל מה נדרש מאיתנו, ואפילו יתרה מכך, כל מה שחכם מבחינתנו, ואפילו עוד יותר - אין לנו ברירה אלא... לכבד אותו ולהתאים את עצמנו אליו. אנחנו משתדלים לא לדחות כל בקשה שהיא מבחינתך לעשות משהו בעצמך. גם אם זה דורש פתרונות יצירתיים מבחינתנו - לערבב ביחד את התבשיל הנמצא על האש, להחזיק מיקסר ביחד כשמקציפים חלבונים, לאפשר לך לטפס על סולם גבוה כשנחזיק אותו מלמטה. גם אם זה מצריך המון, אם היה קיים מושג יותר מכיל מ"המון", אז הייתי בהחלט משתמש בו, המון סבלנות. לחכות עד שאתה מצליח לחגור את כל כולך במושב הבטיחות באוטו, גם אם זה לוקח יובלות; לאפשר לך לשאוב אבק, אולי לא כל יום, אך בהחלט פעם ב.., גם אם לא ממש מתאימה לנו עכשיו כל ההתעסקות הזו; לחכות שתתלבש בעצמך, גם כששמת את הבגדים הפוך, מה שאומר שאחרי שתגלה זאת, תרצה להוריד אותם ולהתחיל להתלבש מהתחלה.

ושוב, זה לא שחלק גדול מדברים אלה לא היה קיים לפני כן. אולי עכשיו פשוט אין יותר הנחות. חייבים לאמצם ולהשתדל עוד ועוד - לטובתנו וכמובן, ללא כל ספק בליבי, לטובתך...

גלילים עם ידיות-בלוק ראשון-1

גלילים עם ידיות (knobbed cylinders) הוא אביזר מונטסורי קלאסי ראשון שהוצג לך (כבר לפני כחודש). הגלילים נועדו לאפשר לך להתנסות בחקר המידה. מידה היא משהו שלא ניתן באמת להסבר מילולי (איך תסביר מהו גדול? מהו עבה? בדיוק עכשיו, כמעט הכל אצלך מתחלק למעט ולהרבה, וכמעט בכל מעשה שלך אתה מוודא אם מה שיש לך הוא הרבה או מעט, על מה שאנחנו בדרך כלל עונים בהחזרת השאלה אליך). באמצעות ההתנסויות הרבות עם הגלילים אתה מכיר מידות באופן עצמאי מוחשי כהכנה למחשבה מופשטת מאוחר יותר.

המדובר בארבעה בלוקים מעץ זהים, בכל אחד מהם עשרה גלילים (צילינדרים), המאורגנים לפי חוקיות מוגדרת מסוימת. כמו תמיד, במונטסורי, הקונספט הנלמד מבודד, ולכן כל הבלוקים הם באותו הצבע, כמו גם הגלילים. ההדרגתיות היא מהקל לקשה. בבלוק הראשון הגלילים נבדלים אחד מהשני בשני פרמטרים: בהיקף ובגובה. ההבדלים בין הגלילים הם זהים ופרופורציונליים. והשינוי ההדרגתי הוא מהגליל הגבוה ועבה ביותר לגליל הנמוך והצר ביותר.

אתה לוקח את הבלוק בשתי ידיים מהמדף ומניח אותו בחלק העליון של השטיח (אפשר לבצע פעילות זו גם על השולחן, רק ששם צריכים להזהר קצת יותר בשמירה על יציבות השולחן). כך שהגליל הגדול ביותר הוא הימני. כעקרון, התרגיל הראשון יכול להיות כרוך בסידור הגלילים בסדר אקראי ליד הבלוק. אבל... וזה מה שאני הכי אוהבת במונטסורי, שניה אחרי שהתחלתי להציג לך את הפעילות, אתה כמעט חטפת אותה מידי והמשכת לבד, כאילו מובל מבפינם על ידי אינסטינקט בסיסי מובנה. יודע בדיוק מה צריך לעשות. ו... סידרת את הגלילים בסדר מדורג (וכך אתה ממשיך לסדר אותם מאז). אחרי שכל הגלילים מסודרים, מחזירים אותם אחד אחד למקומם. הפלא המדהים של פעילות זו הוא המנגנון לבקרה עצמית (control of error) המובנה בתוכה. אתה חופשי במחקריך. אין כל צורך לעזור לך בגילוייך. כמות הצילינדרים ככמות החורים. אם אתה מכניס גליל כלשהו לחור שאינו מתאים, אתה ישירות מבחין בטעות. מעניין כי דווקא בפעמים הראשונות, התאמת את כל הגלילים בלא להתברבר ולו פעם אחת. ומאז, בכוונה, לעיתים אתה מכניס את הגליל לכל החורים האחרים לפני שמגיע למקום המיועד שלו.

חשוב כי אחיזת הידית תהיה באמצעות שלושת האצבעות: באגודל, באצבע ובאמה, כהכנה לכתיבה. אך אינני מתקנת אותך (הרבה פעמים אתה גם כך מחזיק את הידיות כך). כך גם אינני מוציאה הגה אחד, אלא אם אתה אומר לי כי גליל כלשהו הוא גדול או קטן. לימוד השפה במונטסורי, במהלך הפעילויות, הוא מטרה משנית, ובא לידי ביטוי רק לאחר התנסות עמוקה וארוכה של הילד בפעילות.

השפה שנלדמת באמצעות בלוק זה היא: קטן/גדול, יותר קטן/ יותר גדול, הכי קטן/ הכי גדול.

מדהים ומרגש באותה המידה לראות אותך עובד עם הגלילים. שר לעצמך. מרוכז לגמרי במעשיך.

ללימוד מעמיק יותר, אנא ראו את הרצאתה המצולמת של Margaret Homfray (וגם את הכתובה), ואת ההדרכה באתר של AMI.