לבתנו: הארוחות אינן שקטות

הקצב המסחרר בו את אוכלת, בעקבות ללחצים המגיעים מכיוון קיבתך (לפחות, כך אני מאמינה), גורם לכך שאינך מסוגלת לשבת ברוגע ליד השולחן יותר מכמה דקות בודדות. לבטח לא עד סוף הארוחה. את מתרוממת, זזה, מבקשת לצאת מהכיסא, מסתובבת, עד שכנראה הפנים שלך נרגע, ואז חוזרת שוב ומבקשת להתיישב, בכיסא שלך או של מי מאיתנו, וחלילה.

כל נסיון לשכנע אותך לשבת עד סוף הארוחה, נכשל. ניסינו גם להוריד את המעקה מהכיסא, אך הדבר תמרץ אותך עוד יותר לקום מהשולחן. אני כל פעם מוצאת את עצמי מנהלת את אותו הדיון עם עצמי - זו לא את, זה מה שבתוכך, ובמובן הזה, זה לא חלק ממך. זה משהו שיעבור.

אך בינתיים, זה לא פשוט. הסעודות הרגועות בדרך כלל שלנו, כבר מזמן לא נראות כך. גם אחיך, בעקבותיך, ממהר לקום מהשולחן, וזקוק לתזכורות מספר שהרי הוא עוד לא סיים לאכול.

אני יודעת שזה זמני, ועדיין... לא פשוט...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים וארבעה שבועות...

צ'ופו מצלם: אחותי אוכלת

אחד המאכלים האהובים עליך הוא פירות יבשים, ובמיוחד צימוקים, חמוציות ותאנים...

לבתנו: יושבת ב-Tripp Trapp

אנחנו כל כך אוהבים את כסא האוכל של אחיך, שלא היה לנו צל של ספק שברגע שיתאפשר, כלומר ברגע שתשבי יציב, נוציא מהאריזות את ה-Tripp Trapp שחיכה לך...

התברר כי מאז שרכשנו את הכסא המבריק הזה לאחיך, חלו שינויים בהבאתו לארץ, ומעתה ניתן למצוא אותו רק במקום אחד בארץ.

מאז התחליפים הזולים יותר תפשו את קדמת הבמה, אך אנחנו נאמנים למקור. ובשמך ביקשנו מההורים שלי שהביאו לך אותו במתנה ליום הולדתך הראשון. ביקשנו לרכוש לך רק את הכסא, והשתמשנו באביזרים של אחיך המתאימים להתאמתו לגילך.

כמובן, החלק המעניין יותר עבור אחיך היה הרכבת הכסא בהתאם להוראות הפשוטות שבאריזה.

הוא שמח לכל הזדמנות לעבוד על משהו עם אביכם...

ממשימה למשימה, שביניהן תקופות שינון וביצועיים עצמאים ויצירתיים רבים, הוא משתפר. למשל, עתה שלט כבר לגמרי בהברגה באמצעות מפתח אלן.

וכך, כארבעה שבועות לאחר שהתיישבת בכוחות עצמך, כשהרגשנו כי ישיבתך יציבה מספיק, זכית במקום כבוד ליד שולחן האוכל. התרגשתי מאוד. הארוחות המשפחתיות שלנו אינן פשוטות. שוב ושוב אני מזכירה לעצמי, כי בשלב זה אחיך עוד לא היה חלק בכלל מהארוחות המשפחתיות שלנו, ואת משתתפת בהן השתתפות פעילה מאז שנולדת. זה מורכב. לעיתים קשה. סבלנות רבה נדרשת מכולנו. ולא מעט לוליינות. אך מה שיפה מכל הוא כי מעולם לא עלתה לנו, או לאחיך, המחשבה להפריד את הארוחות. מלבד ארוחות ערב בודדות פה ושם. להיפך, הוא זה שמתעקש לרוב שנאכל כולנו יחד. וזה מרגש אותי מאוד...

והרי אי אפשר לסיים לספר סיפור זה מבלי להזכר באחיך היושב בכסא Tripp Trapp שלו. בתמונה זו הוא בן עשרה חודשים ושלושה שבועות...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ויממה...

לבתנו: מקומך בסעודות משפחתיות

שמור לך מקום מיוחד במינו בסעודות המשפחתיות שלנו. כמובן, יש לך כיסא אוכל משלך. אבל... את מבלה עליו דקות בודדות בלבד. אחרי רגעים ספורים מתחילת הסעודה, את עומדת על כך שנסייע לך לרדת על הרצפה. ואז... נכנסת למקום האהוב עליך - מתחת לשולחן. עיסוקים רבים מחכים לך שם - איסוף פירורי אוכל מהרצפה (אכן, לעיתים כמות האוכל שאת אוכלת בדרך מיוחדת זו מהרצפה גדולה מזו שאת סועדת ליד השולחן), מעבר בין רגלי כולנו, עם עצירה ממושכת במיוחד ליד רגלי אחיך, וחילוץ הנעליים שלי (משום מה, משימה מיוחדת זו שמורה אך לי).

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ויממה...

לבתנו: אוכלת תירס

כן כן אני יודעת שאין כמעט כל ערך תזונתי בתירס...

ועדיין....

את כל כך מתוקה כשאת מכרסמת אותו...

גם אם לאחר כמה גרעינים בודדים נמאס לך....

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים...

לבתנו: מכרסמת את האוכל שלך

בבחירתך עם מי את אוכלת, את נוהגת בנו בכבוד שווה - לעיתים בוחרת באבא...

ולעיתים בוחרת בי...

עדיין אינך מכירה באוכל מרוסק, ובכלל בכזה שאוכלים אותו בכפית. את אוכלת רק את מה שאת מסוגלת להחזיק באצבעותייך המתוקות...

את אוכלת בצורה מיוחדת במינה - מכרסמת לחתיכות קטנות קטנות, קצת מוצצת ויורקת החוצה. אולי מכניסה שוב את מה שירקת. ובין לבין מחלקת נשיקות כאלה של מציצות. לא הייתי חושבת לרגע שמשהו מהאוכל באמת נכנס לקיבתך, לולא עדות הקאקי. אך עובדה, על אף ערימת חתיכות אוכל קטנטנות שמתחתיך בזמן שאת אוכלת, תמיד יש גם משהו שנכנס בכל זאת פנימה.

הבטן שלך עדיין מטרידה אותך לא מעט. כמעט כל ארוחה נגמרת בטונים קצת עצובים - בדרך כלל בזעקת כאב שלך ובזינוק למטה לרצפה. מעין יישור גוף מיידי שכזה. אני מניחה כי הדבר קורה בשל האוויר שאיכשהו מצליח למצוא את דרכו לתוכך, וסחרור הגרפסים (יותר נכון, הדרך הארוכה שבה את צועדת עד שמוציאה אותם החוצה) מתחיל מחדש. ולכן גם הארוחות שלך מזעריות בכמויותיהן.

האוכל תמיד מוגש לך בצלחת. די מהר קלטת כי האוכל שלך נמצא בצלחת שלך. ולכן תמיד כשאת מסיימת לכרסם את מה שאכלת באותו הרגע, את מזנקת לעבר הצלחת שלך כדי לקחת עוד. לא מתבלבלת לרגע - מושיטה יד רק לכיוון הצלחת שלך, ולא זו של אבא או שלי. וגם כשאת זועקת לציון סיום הארוחה, ואני מושיטה לך את הצלחת שלך ומבקשת ממך שתשימי בה את מה שנשאר עוד בידך, ודי הרבה את אכן עושה כן.

את שתיית המים מהכוס הקטנה קצת דחינו לעת עתה. מרוב סקרנות שאוחזת בידייך, את כמעט קופצת מידיי כדי לקחת את הכוס לידייך, מבלי כמובן, שידיי יתלוו אליך. נחכה לזמנים רגועים קצת יותר...

נ.ב. בתמונה הראשונה את בת חצי שנה ושבועיים, וביתר התמונות את בת שבעה חודשים ושבועיים

צ'ופו מצלם: אחותי אוכלת

לבתנו: הטעימות הראשונות

מאז שהיינו בשלב זה עם אחיך, חל לו שינוי רציני בגישת הממסד לכל הקשור לטעימות מוצקים. מעתה המלצת משרד הבריאות היא להתחיל בטעימות החל בגיל ארבעה חודשים.

אני והממסד מעולם לא היינו בקשרים קרובים מדי, כך שלקחתי המלצה זו די בסקפטיות. עד שביקרנו, לצערנו, אצל גסטרואנטרולוגית איתך, שם למדנו כי המחקרים האחרונים הראו כי בגיל שבין ארבעה עד שישה חודשים נפתח חלון הזדמנויות, שרק בו אפשר לטפל באלרגיות מספר. ולכן ההמלצה עכשיו להתחיל בטעימות כבר בגיל של ארבעה חודשים.

אבל אני לא אוהבת בכלל את המושג "המחקרים האחרונים", כי הרי לכל מחקר אחרון יהיה אחרון נוסף שיצא אחריו. מה גם שכמעט כל מה שאמרה הרופאה, שאני דווקא מאוד מחבבת אותה, היה כמעט מנוגד למה שנאמר בזמן אחיך.

למזלנו, הקלת מאוד על התלבטויותינו. בגלל מצבך העדין גם כך עם הקיבה, בין תרופה לתרופה, ובדיקות, ונסיונות, ודיקור, עם חשש של רפלוקס כל הזמן מעלינו, לא הרגשנו כי מה שאת זקוקה לו באותו הרגע הוא לטעום בפעם הראשונה מהאוכל. מה גם שסקרנותך לאוכל, מה שבעיני הרבה יותר נצחי מהמחקרים, עוד לא הייתה בשיאה.

אז חיכינו לכמה ימים של רוגע, כדי שתוכלי להנות מהטעימות, לפחות לפי הערכתנו. או לכל הפחות, לא לסבול יותר מהרגיל.

הרוגע לא ממש הגיע. בסופו של דבר, בחרנו ביום יחסית רגוע והצענו לך את התפוח (באמת שאי אפשר היה לבחור במשהו אחר לטעימתך הראשונה, לפחות אמא זו שלך לא הייתה מסוגלת לאקט שכזה), למרות ההצעות החמות להתחיל בכתומים (מה שדרך אגב לא השפיע על תאבונך בכלל עת נגענו גם בהם)...

כבר כתבתי באריכות על הפרשנות שנתנו לכל הקשור בטעימות ובאכילה בכלל (feeding), בהתאם לאמונתנו מונטסורית. אך הפעם נכנסו למשוואה כמה נעלמים נוספים. מאז שנולדת, את שותפה לכל הארוחות שלנו המתרחשות בזמן ערותך, שהן הרוב המכריע של הארוחות (צ'ופו, למשל, הצטרף לארוחות ערב משפחתיות אך בגיל שנה וחודש). הסקרנות הטבעית שלך היא כל כך גבוהה, שאת רוצה לקחת חלק בכל שמתרחש לידך, מבלי לפספס מאומה. לכן לא הצעתי לך עוד לשתות מהכוס הקטנה, מכיוון שאין לי כל ספק שלא תאפשרי לי להחזיק את הכוס מבלי לעשות בה כל העולה ברוחך, ואינני רוצה להלחם בך. הרגשתי שעדיף שנחכה. כך גם, אם יש כפית נוספת לידך, את כל כך מרוכזת בהפעלתה, שלגמרי אינך מתפנה לטעימה. הגירוי חזק מדי. ואם אנחנו עוצרים לאכול במהלך הטיול בחוץ, כמובן, גם את רוצה לטעום מהאוכל (עם צ'ופו, במהלך החודשים הראשונים ממש השתדלתי שהארוחות יתבצעו בבית, שהרגשתי שהנוהג השתרש לו). המקצב היומי שלנו הוא כזה שלא תמיד מאפשר להתחשב במועדי הנקתך. והארוחות תמיד משותפות (שלא נשכח לציין כי במהלכן אחיך גם אוכל בדיוק את מה שאת אוכלת, באותה התצורה בדיוק). כך שיוצא שאחיך אוכל דווקא כשאת כבר שביעה, או יותר מותאם למציאות, עסוקה בהוצאת אוויר פנימי החוצה, תעסוקה שבאה בהתנגשות חזיתית עם מה שאת מנסה להכניס עוד לגופך הקטן. מה גם שהנקתך היא מיוחדת מאוד, ואינה מאפשרת, לפחות לא עכשיו, תחזית כלשהי לגבי מועדיה, ומכאן, גם לגבי תכנון כלשהו של ארוחות נוספות. כל אלה הופכים את נושא הטעימות לכזה שעוד לא הצלחתי להגדיר אותו ללגמרי ולהתאימו אלינו. לרוב, אני מרגישה די אבודה. הטקסיות, השגרה, הקצב האיטי הרבה פעמים נסוגים לאחור. אך מאידך, תמיד יש לך חברה, והרצון לטעום לדעתי מחדש את עצמו כל הזמן.

ובכל זאת, כנראה אצלנו הדברים עדיין לא שונים בהרבה בין אח לאחות.

בארוחה הראשונה די שיתפת פעולה. בשניה כבר פחות. ואז ה"לא" היה פשוט מוחלט. היית מסובבת את ראשך הצידה. לא נלחצנו. בזכות אחיך, שלמעשה, התחיל לאכול בערך בגיל שנתיים וחצי, והיום, אם יורשה לי, אני כל כך גאה בהרגלי התזונה שלו (למרות שבזמן האחרון הוא שוב חזר לאוכל בסיסי של פתיתים, של קורנפלקס ויוגורט, של דייסת סולת, של פסטה ושל שניצלי עוף - אוכל ילדים של ממש, אך מה שחשוב לי הרבה יותר הוא ההרגל שישאר לו לכל החיים מאשר תוכן הארוחה שישתנה עוד די הרבה). אז אנחנו פשוט זורמים בקצב שלך. יש ימים בהם את בכלל לא טועמת דבר - או שאת יורקת אותו במיידי, או שהוא מביא איתו גלים של גרפסים תקועים הנוספים על אלה, או שמלכתחילה אינו מעיזים להעמיס עליך עוד משהו.

אך החלק הבאמת קשה הוא להראות אדישים לכל הפרצופים המצחיקים שאת מראה תוך כדי הטעימות. צ'ופו הוא שותף פעיל בכל ארוחותיך, והחושים הכל כך חדים שלו כעת תופשים כל חיוך כמה שלא יהיה אפסי, על פנינו, ואז הארוחה בקלילות הופכת למשחק...

הדבר החיובי בכתיבה של מה שהתרחש לפני קצת למעלה מחודשיים (אינני מסוגלת להדביק את הפער) היא בסיכומי ביניים ספונטניים תוך כדי הכתיבה, וההארות המתקבלות על הדרך. כמה שבועות אחרי הטעימות הראשונות היינו במגרש משחקים עם אחיך. כהרגלו, הוא הוציא קופסת פירות. כהרגלך, את ביקשת את המכסה. אך הדבר לא סיפק אותך. ביקשת משהו נוסף. ביקשת לטעום מחתיכות התפוחים שהיו בתוך הקופסא. לא הייתי מעיזה להציע לך חתיכות גדולות שכאלה, אלא בעוד כמה חודשים טובים. אך יצא שאת אוהבת דווקא את האוכל הלא מרוסק, אלא להחזיק משהו בידך ולכרסם אותו. לעיתים אני טיפל'ה נלחצת, שתי שינייך (כן כן) דואגות לכך, אך אין לי כל ברירה אלא לסמוך עליך. ובכל כולך את מעידה כי זה מה שמעניין אותך עתה. וכך את אוכלת לרוב - טיפות טיפות של תפוחים, אגסים, בננות, ובימים האחרונים גם אורז מלא, טחינה ומלפפון. גזר ובטטה מתקבלות בפחות נעימות. ודלעת כמעט ואינה משמחת אותך. מחזיקה את החתיכות בידיים, מתפעלת אותן תוך כדי, וקצת אוכלת. אך האוכל המועדף עליך, הוא ללא הספק, חמצוצים...:)

נ.ב. ובתמונות את בת חמישה חודשים...

וכמובן, את הסינר תפרתי לך אני. כמתנה לסילבסטר....

לבננו: על איך אתה אוכל

אני חייבת להודות שאני פשוט אוהבת את איך שאתה אוכל. אני יודעת שזה משפט מאוד פולני להגיד, ולא, אני לא אומרת לך שום דבר בנידון, אך בכל זאת, לא יכולה שלא לכתוב לך על כך.



הנה להן כמה סיבות לכך שהיה בהחלט שווה לחכות עד שתתחיל לאכול:

* אתה אוכל בעיקר ליד השולחן. אם אתה רעב בין הארוחות, אתה מוציא לך משהו קטן, שם אותו בצלחת, ומתיישב לאכול. לעיתים רחוקות אני צריכה להזכיר לך כי אנחנו אוכלים בישיבה ליד השולחן. לרוב, הדבר כבר טמון בך.

* אתה חולה פשוט על קורנפלקס עם יוגורט (בזכותך, אני כבר ממש מאמינה כי אכן, יש דברים שעברו אליך עם חלב האם:). כמעט בכל ארוחה אתה יכול לבקש לאכול אותו. אנחנו לא מסרבים לבחירות האוכל שלך. מלבד ארוחה אחת. בארוחת צהרים הכלל הוא כי אוכלים אוכל חם, כלומר, את הארוחה שהוכנה.

* "אבא, אתה הולך לאכול את כל מה שבצלחת שלך? אולי תשים קצת ותאכל. ואם תרצה עוד, תוסיף". כך בדרך כלל מתנהלות הארוחות שלנו. עוד מנהג אחד שאימצנו. שמים כל פעם קצת בצלחת. ומבקשים תוספת אם רוצים. תמיד עדיף להוסיף מאשר לזרוק לפח את מה נשאר.

* "צ'ופו, סיימת לאכול?"; "אמא, בפעם הבאה תשימי לי פחות אוכל. שמת לי קצת יותר מדי"; "ומה לעשות עם מה שנשאר בצלחת?"; "שימי במקרר, אני אוכל אחר כך". עוד שיחה אחת שגורה בפינו במקרים, בהם נשאר בכל זאת קצת אוכל בצלחת. "בפעם הבאה", הוא בהחלט הביטוי האהוב על כולנו. וכן, לרוב אתה אוכל את מה שנשאר אחר כך.

* "אמא, אני רעב מאוד. אני מתחיל לאכול", אתה יכול להגיד זאת לעיתים בתחילת הארוחה. כשהאוכל כבר על השולחן, אך אנחנו עוד מתארגנים. לפני הרבה הרבה זמן הנהגנו ארוחות משותפות. בתקופה מסוימת גם הדלקנו נר ושרנו ברכה. עם הזמן, ועד היום, משום מה, התחלת לבקש בהתמדה שלא להדליק נר או לשיר ברכה. אנחנו מכבדים זאת, אם כי שואלים שוב מדי כמה זמן. אך התחלת הארוחה המשותפת נשארה בעינה. נפוצות הפעמים בהן אתה יושב עם אבא ליד השולחן וממתין לי בסבלנות, מיוזמתך, בזמן שאני עסוקה עם אחותך. אך לעיתים אתה רעב מאוד וקשה לך להמתין. הפשרה שהגענו אליה היא כי אתה אוכל קצת ואז ממשיך לחכות לנו.

* "אני אוכל רק קצת. עוד מעט אוכלים ארוחת צהרים". הנהגנו משהו דומה גם אם אתה מאוד רעב סמוך לארוחה. אז אתה כבר מודיע בעצמך כי תאכל רק פרוסה קטנה של תפוח או ביסקוויט אחד.

* תקופה קצרה היית אוכל משהו קטן לפני שנת הלילה. אך די מהר ביטלנו תופעה זו. לטובה. אני מאוד מאוד לא מחבבת ארוחות לילה. ועובדה, אין הן חסרות לך.

* אתה עדיין מעדיף מיץ על פני מים. בטיול תמיד מלווה אותך בקבוק מים קטן, אך מעבר לכך, לרוב אתה שותה סיידר תפוחים קר. אנחנו מקפידים כי לפני השינות לא תשתה הרבה, כדי שפיפי לא יעיר אותך. כבר כמה חודשים המנה האהובה עליך היא "חצי כוס". גם בלילה מחכה לך חצי כוס מיץ ליד המיטה. ואם אתה מתעורר, אתה יכול לבקש לשתות חצי כוס בהגיעך אלינו. בפועל, אתה לוגם רק קצת ומבקש להניח את הכוס על שולחן העבודה שלי..?

* "התבשיל הזה מאוד טעים לי, אמא", אתה מוסיף, מבלי שנשאלת. יש משפט נפלא יותר לסיים פוסט זה?

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

אתה בן שנתיים ואחד עשר חודשים!

ואני אוהבת אותך עוד יותר ממה שאהבתי לפני. האם זה אפשרי? כנראה שכן. אני בקושי מפנימה שעוד רגע אתה בן שלוש, ואולי זו הסיבה לכך שדחיתי כתיבת שורות אלה הפעם יותר מהרגיל. אני מושכת קצת את הזמן עד שזה מרגיש נכון להמשיך הלאה. אפילו עכשיו, כשקצת קשה לי, אינני יכולה שלא להתמוגג מהתבוננות בך. איך יצא לנו מזל כל כך גדול להיות הורים לילד כל כך מיוחד כמוך..?

הימים האחרונים, שהם כל כך קרבים לתחילת מסע חדש, מעוררים בי נוסטלגיה מסוימת. אני מוצאת את עצמי נזכרת בימים הראשונים שלך איתנו. בהרגשות הראשונים של אהבה בלתי אפשרית במימדיה, ולכן גם אפשרית כל כך בטבעיותה, שעוררת בנו. בריחות. בתנועות. בליטופים. ואני מריחה אותך עתה. מלטפת. מחבקת. מרגישה כאילו כלום לא השתנה. ועם זאת, ניצב מולי איש קטן, עצמאי, מרתק, מסוקרן, בעל רעיונות ועיסוקים מגוונים, עדין, מתחשב, שותף. הרגשות מציפים אותי. ולעיתים, כל מה שאני רוצה, הוא פשוט להחזיק אותך - קרוב קרוב לליבי, בחיקי, להרגיש את הנשימות החמות שלך עלי. להרגיש את גופך נצמד לשלי. והחוויה הזו הופכת להיות עוד יותר אינטנסיבית לנוכח התנועות העדינות של אחותך ברחמי.

אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת את התקופה האחרונה, בה התחלה לפתע לדבר, והדלת לעולמך נפתחה עוד יותר לרווחה. אני אוהבת את צורת ההתבטאות שלך: "מאמה החגיקי אותי" ("תחזיקי"), "גוג" ("זוז"). מאמה, אמא, קוקי. "פיפס" ("צ'יפס"). "מאמה, רוצה תוספת (של אוכל?)". "מה עושה?". "שבעת?". "רוצה מסאג'?" (ואתה לוחץ לי על השכמות, תוך כדי שאתה שואל: "בפנים?", "חגג?"). "מאמה, יש לנו המון עבודה". "מה נעשה אחרי השינה?". "קודם נאכל, ואז נקרא ספרים, טוב?". "המוווון ספרים". "מה נאכל אבא?". "אבא חכה לאמא (כדי שנתחיל לאכול ביחד כולנו)". "לא נוח לי". "הרעש הזה לא נעים לי" (על השמן הקופץ במחבט התיגון). ועוד הרבה הגיגים כאלה.

אני אוהבת לראות עד כמה אתה לא אוהב לבוש. כל מגבלה חיצונית שהיא מפריעה לך, בדיוק כמו שהיא מפריעה לנו. אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי כל המילים שלנו. ולוקח לנו זמן להתרגל לכך שיש לנו שותף פעיל בשיחתינו כרגע. אני אוהבת את הסנדוויצ'ים שאתה מכין לעצמך בארוחת ערב - מורח קצת חמאה על פרוסת לחם, מוסיף קצת גבינת זיתים למריחה, קצת לבנה, חציל מטוגן. ואז בתנועות אלגנטיות טועם ביס ביס, ומתענג על כל אחד מהם. ואם אתה לא מסיים משהו ממה שיש לך בצלחת, אחרי שהיית זה שהגשת לעצמך, אתה גם מוסיף, כמעט כבר לגמרי ביוזמתך: "פעם הבאה אשים פחות". אני אוהבת את איך שאתה חוטף אוכל כשמכינים אותו - מעין הסכם לא כתוב בינינו: "ביס קטן, מאמה". "אני יודעת מתוקי שאתה רעב, גם אנחנו רעבים. תתאפק בבקשה עוד קצת אחרי הביס. ארוחת צהרים עוד מעט מוכנה", עונה אני לך בחיוך. אני אוהבת את איך שאתה מציע לי לשתות. אני אוהבת את איך שאתה מכבד אותי ביוגורטים הקטנים שלך עד שהם נגמרים, ואז אנחנו עוברים ליוגורט שלי.

אני אוהבת את איך שנושא התינוקות מרתק אותך עתה. פעם, אם היית עוצר באמצע עיסוקיך, מביט מרותק לעבר האופק, מוקסם על ידי משהו שלא יכולת לעמוד בו, בשקט האופייני כל כך שלך, כמו עץ עתיק יומין, מושרש היטב עמוק באדמה, אך עדיין מתרגש מכל רחש עלים קטן - בוודאות אפשר היה להבחין בטרקטור, או במערבל בטון, אי שם ברקע. היום - באותה תגובה מיוחדת אתה מגיב כלפי התינוקות. "מאמה, יש שם תינוק קטן קטן קטן קטן קטן... ממש קטן". וזה מדהים - הרי היו תינוקות בסביבתך מאז ומתמיד. אך רק עתה, אתה מוקסם מהם בכזו עוצמה!

אני אוהבת את כל ההמצאות הספונטניות ולא מונחות שלך. אתמול לפתע שילבת בין שתי פעילויות. את הגולות התחלת להכניס למשטח של לוח הצורות. לפני כן עצרת לרגע. כאילו חשבת משהו. הסתכלת על שתי הפעילויות האלה. ואז פעלת! ובערב, כשהכנת לנו ארוחת ערב מדומה במטבח שלך, ולא הספיק לך מקום על שולחן הקפה שבסלון, הבאת את כל השולחנות הקטנים שהיו בבית, ויצרת מהם שולחן גדול. לפחות בשנה האחרונה לא עשינו משהו כזה אנחנו. אני אוהבת את איך שדווקא בעת שאתה עובד עם הפעילויות שלך, פתאום אתה בא אלי, מנשק ומחבק אותי. בשקט בשקט. רגע אינטימי מיוחד שכזה! אני אוהבת את כושר הקליטה שלך, את הפעלתך את המוח הקולט שלך. אתמול בבריכה, כשראית אבא אחד מנסה ללמד את בנותיו לשחות, התחלת תוך רגע לעשות תנועות עם הידיים גם אתה. אני אוהבת את הרצינות שלך - במיוחד כשהיא מופנית כלפי הציניות המיותרת שלצערנו, כל כך רוויה בעולם מסביבנו. על שאלות תינוקיות, אתה עונה ברצינות גמורה. ולא מתבלבל מהצחוק המעושה שבצד השואל. לעומת זאת, כשאתה שומע את אבא ואותי מדברים וצוחקים, גם אתה מתחיל לצחוק איתנו.

אני אוהבת את כל המשחקים שלנו. הזה, בו מדביקים בדבק מדומה חלקים מסוימים בגופינו (למרבה ההפתעה, החלק הכי פופולרי כרגע הוא בטן לבטן). וגם את זה, בו עוצמים את עינינו ומנסים לנחש איפה נישקנו אחד את השניה (ניסיתי לחשוב על דרך עדינה להרגיל אותך להרגיש בנוח בחושך). וגם את זה, בו אני מנסה לתפוש את כל הנשיקות שאתה מפריח לעברי, ולאחסן אותן בליבי (וכן, אני חייבת לעמוד כאן בקצב גבוה). וגם את זה, בו מחפשים משהו שברור לכולנו איפה הוא נמצא (נגיד, הסתרת מתחת לשמיכה ספר, ואנחנו מציעים, אולי הספר בים, אולי במטבח, אולי בחדר שלך, ואתה עונה בשלילה בצחוק על כל ההצעות, עד שאנחנו מציעים את זו המצביעה על המקום האמיתי של הספר, אז אתה מתמוגג: "כן!").

אני אוהבת את המנהג המיוחד רק לך ולי. אני שואלת אותך, אם אני יכולה ללחוש לך משהו באוזן. ואתה נהנה בחיוב. מחייך כבר עתה. יודע מראש מה אני הולכת ללחוש לך. תמיד אותו דבר (אליו, לעיתים מתווספים גם אמרות נוספות). מתקרב אלי. כמעט לא נושם. ואני לוחשת. כמעט לא נושמת גם אני מהתרגשות הרבה. "אבא ואני אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד!". יודעת כי ברגע שאתנתק ממך, אראה עיניים מאושרות, צוחקות, נאנחות. ואכן כך! וכמובן: "עוד פעם!".

אז הפעם, אני אומר לך זאת בקול רם. אנחנו אוהבים אותך מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד, מתוק שלנו! תודה עמוקה לך על כי בחרת בנו להורים שלך....

השתתפות המבוגרים במשחקי הדמיון הפתוח

בוקר רגיל. בזמן האחרון אנחנו מתעוררים לנו בניחותא (יותר מהרגיל), מתישהו בין שמונה לתשע. החום כנראה משפיע על שנינו. הפעם שנת הצהרים שלך אינה מושפעת מההתעוררות המאוחרת, כך שגם אין מקום לדאגה מיותרת. מה גם שעוד מעט הכל הולך להשתנות, אז מודה, אני מתפנקת על השעות (אם כי אתה עדיין הולך לישון בין 11 ל-12 בלילה - מקווה שגם זה ישתנה בהתאם:). קמנו. כהרגלנו, התפנקנו קצת במיטה. בזמן האחרון משהו נוסף גם חוזר על עצמו - אם פעם היינו אוכלים ארוחת בוקר מייד, או כמה שיותר קרוב, להתעוררות, בתקופה האחרונה אנחנו יכולים לאכול אפילו ב-10. עד אז, לא ממש יכולה להגדיר בבירור מה אנחנו עושים. כל יום משהו אחר. אז כשהגיע הרגע בו רצת לסלון והודעת כי אתה הולך להכין ארוחה בכאילו, לא התפלאתי. סיכמנו כי נאכל באמת לאחר הארוחה המדומה. בשלב כלשהו שינית את תכניתך וקראת לי לשבת לידך על הרצפה. מסתבר כי עמדנו להכין מדורה. לא זוכרת ממתי התחיל המשחק הזה - המשחקים שלך די קבועים, או יותר נכון, ברגע שהם נולדים, הם מלווים אותך תקופת מה. נגיד את הארוחות במטבח מעץ שלך אתה מכין כבר כמעט שנה. ניגשנו לריטואל הקבוע. הוצאת את צעיפי המשי מהסלסלה. אספת אותם על הרצפה. ואז משהו קרה. ביקשת שאני אדליק מדורה. מה שעשיתי, לא תאם את ציפיותיך, מסתבר. אחרי שביקשת שוב ושוב, ואני חזרתי על מה שעשיתי, התחלת ליילל: "אבא...". הבנתי כי כנראה ציפית שאני אעשה משהו לגבי הדלקת המדורה, כפי שאבא עושה, ואני פעלתי שונה. תגובתך החריפה. ההסברים שלי כי אבא בעבודה, לא סייעו. ניסיתי להסביר כי כל אחד יכול להדליק מדורה אחרת, ואני מדליקה שונה מאבא - לא תרם. לרגע קצר חשבתי שאולי יצאנו מהמשבר - אמרת כי נשים במדורה תפוחי אדמה. אך גם הפעם לא עמדתי בציפיותיך. שוב עשיתי משהו שונה. התחלת לבכות. עשית כמה תנועות מעל המדורה, אך לא הבנתי את כוונתך. כשהצעתי שוב שתדליק מדורה ותשים בה תפוחי אדמה, באופן שתבחר לעשות זאת אתה, בייסורים שיתפת אותי: "אני לא מצליח. אני לא יודע... אבא...".

לא יודעת מהיכן פעלתי. לבטח מתוך יאוש. אך כנראה גם מתוך משהו אחר. שמעתי את עצמי אומרת לך: "אתה יודע משהו? היום בערב, כשירד החושך, אחרי שאבא יחזור הביתה... נעשה מדורה אמיתית!". ראיתי ניצוץ בעיניך. עוד הצעת בעדינות להמשיך להדליק מדורה בכאילו. אך כבר היית מוכן לחכות לערב, למדורה האמיתית.

ואז זה הכה בי. רבות דובר בדיונים מונטסוריאנים לגבי קיום ומשמעות המשחק החופשי (free play), ובעיקר משחק הדמיון הפתוח (open ended imaginative play). גם על דפי בלוג זה שיתפתי בהרהורי בעניין זה, ופעם אף קיימנו דיון פורה בנושא. אני חושבת שעיקר התהיות שלי היו במיקום שלנו כהוריך בעידוד המשחק הפתוח, ביצירת קרקע פוריה דיה לפריחת משחק זה, אך גם לא עידוד יתר. מה שעירער אותי מדי כמה זמן הוא גידולך בבית, היות רוב הילדים בסביבתך עטופים במשחקי פנטזיה (אני רק מציינת עובדה זו כאן, את דעתי בעניין כבר חוויתי לא פעם), והעמדה הלא שגרתית שלנו, לפחות בין סובבינו, בנוגע למשחקיך (שנגיד - בגידולך?), מה שאינו מאפשר לרוב, לקיחת דוגמא פשוטה מאחרים. בכל מקרה. היום אני חושבת שהבנתי משהו חשוב.

התפקיד היחיד שלנו, פשוט מחד, אך מטיל אחריות עצומה, מאידך, הוא באספקת מינון עשיר ומגוון של חוויות אמיתיות, שמהן תוכל לקבל השראה למשחקי הדמיון הפתוח. ואתה נתת לי שיעור חיוני בכך היום. כל הסיטואציה סימנה כי טעינו, שכחנו, או במושג כה אהוב על כולנו לאחרונה, התבלבלנו. ביקשת את אבא, ובשלב מסוים ציינת במפורש שאתה לא יודע איך לבצע משהו - אתה לא אמור להסתמך על ההובלה שלנו במשחק שלך. הדלקת מדורה וניסית לאפות בה תפוחי אדמה - לא פלא שלא הייתה לך תמונה אמיתית לפניך, שממנה היית אמור להמריא, הרי את המדורה האחרונה שלנו עשינו בל"ג בעומר, וגם אז התארחנו ולא הדלקנו אותה בעצמנו. שלא נזכיר את אפיית תפוחי האדמה. תגובתך היום סימנה באופן מובהק ובלתי ניתן להרהור לגביו - שיחקת במשחק... שלנו, ולא שלך; ואולי אף... השתתפת השתתפות פאסיבית בו, כזו שאינה מאפשרת כלל משחק עצמאי שלך, יותר כצופה מהצד.

ואז הכל התבהר. אם כי אני עדיין מתקשה לנסח זאת במילים (או שאולי זה בגלל השעה המאוחרת, או שמא - הבטן הגדולה המפעילה משקל יותר על נקבוביות מחשבתיות). אנחנו מהלכים על קו עדין מאוד בכל הנוגע לנוכחותנו במשחק שלך. אינך עוד בגיל בו המשחק הוא עצמאי לחלוטין. הרבה פעמים אתה זקוק לעצם הנוכחות שלנו, ולעיתים גם לסיוע קל. בעיני, כפי שכבר אמרתי, אנחנו אמורים לספק לך את החוויות המציאותיות, כאלה, כמובן, שתקח חלק פעיל בהן. בתקווה כי מעבר לרכישת מיומנויות ולהקניית העצמאות, הן גם יעודדו אותך למשחק חופשי, דמיוני, פורה ואפשרי. עלינו לחכות שם בשקט, לצידך, לעת בה הניצוץ יבער. בשבילי, ניצוץ זה חשוב מעין כמוהו. ברוחי, הוא כמוזה האוחזת באומן, מציתה את דמיונו, מנחה את ידו. אל לנו להתערב ולהכריע את רוחך ואת יצירתיותך. המדובר במשהו הרבה יותר משמעותי ממשחק. הרגשתי היא כי כאן יונחו היסודות האמיתיים ליצירתיות שתאמץ לרוחך. זהו רגע עדין. כמעט בלתי ניתן לאחיזה. אך כל כך חשוב. ועדיין. סביר כי תזדקק לנו. לסיוענו. להשתתפותנו. עלינו להיות מאוד מאוד זהירים. לתמוך בך, בעדינות, ואולי לעיתים, אם נתבקש לכך, ואחרי שווידאנו כי אינך יכול להסתדר לבד בעניין, גם לעודד אותך בקלילות כמעט לא מורגשת, כבריזה אביבית קלילה ואוורירית, בהצעתנו פתרון יצירתי פשוט וזמין (למשל, כי קוביות יכולות לשמש תפוחי אדמה), כזה שרק יאיר לך קלות את השביל שתצעד בו - שביל ידוע לך, שרק לרגע הסתתר לו ממך מאחורי העצים, וכל מה שנדרש כדי להמשיך לצעוד בו הוא להזיז את הענף המסתיר. ובכך אולי אתה זקוק לסיוענו. אך עלינו לשמור על גבול ברור - המשחק הוא שלך, לגמרי שלך. אם אינך יודע איך לשחק בו, סימן כי אינך בשל אליו. אנחנו אך בובות בו. אל לנו לקחת את היוזמה לידינו. לא כמות המשחקים היא זו שתכריע, או גיוונם, אלא איכותם. אין לי ספק בכך...


מיותר לציין כי נהנית מאוד במדורה בערב. עשית הכל לצידנו (יותר נכון, לצד אביך), מהדלקת המדורה, הוספת הזרידים, אפיית תפוחי אדמה, וכיבוי המדורה. כבר תוך כדי המדורה, יזמת מהלכים מעניינים. מסקרן מאוד מה תוליד חוויה זו. לא התאפקתי לשמור רשמים אלה עד אז. מבטיחה כי אעדכן...

מעין סיכום ביניים בענייני האוכל

כבר הרבה מאוד זמן לא כתבתי על הרגלי האכילה שלך. והאמת, חל בהם שינוי ניכר.

אני מניחה שזו כבר תקופה של כמה חודשים בערך, שאתה אוכל.... בדיוק כמונו. זה קרה כפי שתמיד האמנו שיקרה - בזרימה טבעית לחלוטין. עד כדי כך כי פשוט לא שמנו לב לרגע המהפך. לאט לאט התחלנו להבחין בסממנים החדשים - לפתע הצלחות הקטנות שלך התחילו להיות קטנות מדי בשבילך מרוב התוספות שביקשת; הסכו"מ הקטן שלך לא היה מספיק לך כדי להתמודד עם כמויות האוכל; כמות המאכלים שהיינו רגילים להכין, הייתה מסתיימת בקצב הרבה יותר מהיר; ההוצאות השבועיות שלנו לקניית המצרכים גדלו. והשינוי מהזמן האחרון - במקום לאכול קצת כל כמה שעות, כפי שהיית רגיל לאכול עד לא מזמן, אתה אוכל 4 ארוחות מלאות. ואולי עוד פעמיים משהו קטן בין לבין. לא תמיד.

יצא כי הפעם אנחנו נאלצנו לפגר בקצב התפתחות הדברים ולסגל לעצמנו הרגלים חדשים די במהרה. וזה לא בהכרח פשוט. אנחנו משתדלים לא להציע לך יותר לאכול, אלא אם אנחנו נמצאים באיזושהי מערבולת שעלולה להשכיח ממך את ענייני התאבון. וזה בהחלט קורה. ענייני האוכל הם לא בראש מענייניך. אז, בדיוק כמו אבא שלך, אתה מתחיל להתמוסס באיזשהו שלב - הקול שלך הופך להיות שירי משהו, העיניים זולגות, והסבלנות שלך קצרה מהרגיל. אך אם מדובר ביום רגיל, אנחנו משתדלים לסמוך על האינסטינקטים שלך: אם אתה רעב, אתה תבקש לאכול. או תוציא לעצמך חטיף כלשהו, שתמיד זמינים עבורך בארון.

ענייני התזונה הם אחד הדברים החשובים בשבילי. יותר נכון, הרגלי אכילה. בתור ילדה שגודלה במרדף תמידי אחריה עם כפית גדושה במאכל כלשהו, בהתעלמות מרצונות האמיתיים שלה בנוגע לאוכל, בהקפדה להשאיר צלחת ריקה (מי האדם שחשב על כך באמת?), מה שכמובן הוביל באופן טבעי לגמרי להפרעות אכילה שחלקן נמשכות עד יום זה, מעולם היה ברור לי איך אתנהג במובן זה עם ילדיי. מזל גדול שאבא שלך היה גם הוא באותו קו המחשבה.

ולכן נתנו לך להתפתח בענייני מזון בקצב טבעי ושלך. מעולם לא הערנו הערה אחת על כמות האוכל שנשארה לך בצלחת. מעולם לא לחצנו עליך לאכול, כי כבר הרבה זמן לא אכלת. מעולם לא רדפנו אחריך עם מאכלים כלשהו. מעולם לא ניסינו להאביס אותך בחטיפים מיותרים, דוגמת בייבי ביס, במבה, גמדים ודומים להם. רק לאחרונה הכנסנו לתפריט שלך את החטיפים הפשוטים ברכיביהם (ביסקוויט, קרקר, בייגלה או פירכית), כדי לאפשר לך "לחטוף" משהו קליל בין הארוחות, פשוטו כמשמעו. מעולם לא הגבלנו אותך במאכליך. אם רצית לאכול רק זייתים, או רק מלפפונים חמוצים, אפשרנו זאת. הצענו גם מאכלים אחרים, אך הגבול היחיד שהושם היה בכמות האוכל שהוגשה לך בצלחת. בכלל, אם ביקשת לטעום משהו, גם אם מדובר במשהו חריף או מתוק לחלופין, לכל היותר, ביקשנו ממך לטעום רק קצת, אך אפשרנו לך. שוקולד, למשל, עד היום, אינו חלק מהתפריט הרגיל שלך - פשוט כי הוא לא נמצא ברשותך (כלומר, הוא כן מוסתר בארון, ללא ידיעתך, לטובת ההורים המורעבים שלך, בשעות שאינך זמין בהן). אם אי פעם ביקשת לטעום מהשוקולד, נתנו לך. וכשלפתע תגלה את סודו, אני מניחה, כי נתמודד עם המצב באופן שיתאים לכולנו. תמיד הקפדנו על הטקסיות שבאוכל - הארוחות היו באותן השעות, גם אם אכלת טיפות. האכילה תמיד התבצעה בישיבה לפחות, ואם בבית, תמיד ליד השולחן. עם עריכת שולן, מפיות, כלים יפים. בזמן הארוחות מעולם לא ענינו לפלאפון או לטלפון. תמיד השתדלנו לחכות עד שכולנו מסיימים לאכול כדי לקום מהשולחן. ואם מישהו מאיתנו היה נדרש לקום לפני הזמן, היה מתנצל על כך.

ומה שעוד יותר חשוב.... הצלחנו די בקלות לנטרל את כל ההשפעות החיצוניות המיותרות. וראה לראיה: אתה עדיין יונק, ברמות שינקת לפני "המהפך". פשוט אפשרנו לך להתפתח בקצב שלך, מבלי להשמע להוראות או להערות שלנו או של מישהו אחר. גם אם זה היה כרוך מבחינתנו בהשקטה קצת סוערת לעיתים של ההפרעות.

החריג היחיד שאנחנו קצת יותר אקטיביים בו, הוא שתייה. אינך עוד מקפיד להבחין בצמאון, לכן אתה זקוק לתזכורות תכופות בעניין זה. בשל מזג האוויר החם, אני גם מרשה לעצמי להפעיל טריקים יצירתיים בעניין זה. למשל, גם אני אשתה. לעיתים מאותה הכוס כמו שלך. אנחנו עדיין ממשיכים לקחת איתנו מים לדרך, ולהציע מיץ בבית. אני לא תמיד שלמה עם בחירה זו, כיוון שללא כל ספק, אתה הרבה יותר שותה מיץ ממים. אך אני מרגישה כי ניסוי זה לא מיצה את עצמו.

נ.ב. התמונות מלפני חודש וחצי...