לבתנו: מתמרנת את עגלת הבובה

מאז שהתחלת ללכת לפני כמה ימים בודדים ממש, הבטחון שבו את הולכת מתעצם בקצב מדהים פשוט. יום אחד ניגשת לעגלת בובה מעץ (שלמזלנו, מצאנו במכירה יד שניה בגרושים), והתחלת לנייד אותה. את זה כבר ידעת לעשות. הגעת לקצה המרפסת. אני מיהרתי לקראתך כדי לסייע לך להסתובב. אך עוד לפני שהספקתי להגיע אליך, הסתובבת לך מסביב לעגלה, כאילו תמיד עשית זאת, והתחלת לדחוף את העגלה בכיוון השני. אה, וכל זאת, אחרי שעצרת מלכתחילה, ביוזמתך הבלעדית, בקצה המרפסת, לפני שהעגלה התחילה לרדת. ובעוד שאני נדהמת, מה שהפך למצבי הטבעי וגם מצבו של אביך, כמעט בכל הזמן שאנחנו לידך, את פשוט המשכת הסיבובים. הלוך ושוב. תקופת רגישות לתנועה (sensitive period for movement), אמרנו?

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה ימים...

לבתנו: מגלה את האדמה

כל גילוי חדש שלך הוא כמו קסם בעיני.

מאז שהפכתי להיות אמא, אני יותר ויותר מתחברת לדרך לימוד טבעית ובלתי אמצעית...

כזו שמאפשרת לכם לגלות את העולם מסביבכם בקצב המתאים אך לכם...

בקסם השמור רק בשבילכם...

בהקשרים המתגלים אך על ידכם...

עם כמה שפחות עזרה והכוונה מצידנו. רק בתשובה למתבקש מכם...

ובכל פעם בה אתם מאפשרים לנו לחזות בגילויכם החדש, להתבונן בכם מתמכרים להזדמנות החדשה, מתקדמים במקצב הטבעי הנקבע אך לפי פעימות ליבכם, אני נפעמת מהתרגשות ומתמלאת באסירות תודה אינסופית.

וכך את מגלה את סודות האדמה.

בדיוק כמו אחיך, את מסוגלת לשבת ולחקור אותה פרקי זמן ממושכים מאוד. כל כך הרבה חוויות חושיות במחווה קטנה זו. כל כך הרבה קסם וחיבור לעמוק ולאמיתי מכל.

מעבירה אותה ממקום למקום...

ממלאת חופן ומרוקנת על כתפיך. למעלה למטה. נעלמת בין חלקיקיה הקטנים. כמעט לא נושמת...

או עושה בה כל דבר אחר.

מרוכזת מאוד. לרוב, עם לשונך המתוקה בחוץ. לא שמה לב לדבר מסביבך. נעלמת לתוך המקצב המדיטטיבי של הלימוד, של התחושה, של ההתמסרות.

ואני מתבוננת...

נ.ב. את בת עשרה חודשים ותשעה ימים...
>

לבתנו: מעין זוחלת על גרגירי אבק

כל מה שמעסיק אותך בחודש וחצי האחרונים הוא להתהפך, לנסות לזחול ו...

לחקור את כל מה שהרצפה מלאה בו...

במיוחד, אם מדובר בגרגירי אבק, בשערות של אמא (וכמה שיערות עומדות לרשותך - פשוט לא יאומן), ובכל החלקיקים הקטנים האחרים שרצפת בית קרקע לבטח מלאה בהם.

אך.. תקופת רגישות לחפצים קטנים (sensitive period for small objects) ...

וכל פעם מחדש אני נדהמת לאור הנחישות שלך בנסיונותיך לזחול...

נראה כאיול חסר לך פרט אחד קטן, אולי שניים, כדי לפענח את הדבר...

יותר ויותר נראה לי כאילו את זוחלת כעת כמעט במקרה - מנענעת את הגוף שלך לכל כיוון, ואז כאילו קופצת בשכיבה. לולא הכוח האדיר בגופך, כוחות החיים העצומים המניעים אותך וכוח הרצון האיתן, אולי היית נשארת במקום. אך בזכות כל אלה ובחסדם, את מצליחה לנוע לאט לאט ברחבי הסלון...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ועשרה ימים...

לבתנו: חוקרת את החול

בעיני, תקופת רגישות לחפצים קטנים (sensitive period for small objects) היא אחת מתקופות הרגישות המרתקות ביותר. להתבונן בילד כה קטן שקוע בריכוז עמוק בחקירת משהו קטנטן כמו נמלה, גרגיר חול, אבק הוא חוויה מעצימה, מהפנטת, מאירה, ותמיד, תמיד מעוררת בי השראה.

וכן, לעיתים היא מאתגרת לא מעט את יכולות הפולניות שטמונות אי שם בגנים הרומנים הרוסים שלי. אך אני מברכת את האתגר ומתאמצת בכל יכולותיי לאפשר לכם את חופש הפעולה המכסימלי לחקור, ללמוד, לחוות...

נ.ב. ואת בת חצי שנה וארבעה חודשים...

לבתנו: על חשיבות הסדר

במובנים מסוימים, מועטים אמנם, ובכל זאת, אני אמא הרבה יותר מוכנה הפעם. ואולי, אני פשוט נרגעת מעצם המחשבה על כך, גם אם מטעה את עצמי בכך...:)

התמונה לעולם אינה שלמה, עד שהיא לא שלמה בהתאם לתמונה שנוצרה במוחך הקולט (absorbent mind). תקופות הרגישות (sensitive periods) עוצמתיות מאוד, במיוחד תקופת הרגישות לסדר (sensitive period for order). אי אפשר להדגיש זאת מספיק...

למשל, כמה שאת לא להוטה לינוק ברגע שאנחנו מתקרבים לחדר השינה, את אינך מתחילה במשימה עד שהחדר נראה בדיוק כפי שהיית מצפה שיראה. מספיק כי הווילון שעל החלון לא סגור עד הסוף, או הדלת שלחדר עבודה שלי פתוחה במקצת, או הדלת לחדר השינה לא סגורה לגמרי, את אינך נרגעת עד שכל התיקונים מתבצעים.

וכמה שאינני מבינה זאת ומוכנה לך, עדיין, אני תמיד נדהמת מגאונותה של גב' מונטסורי...

עוד על חשיבות השגרה והסדר כבר בימים מוקדמים אלה אפשר לקרוא כאן וכאן.

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים וארבעה שבועות...

על תקופות רגישות בחתכים

שלשום בלילה התעוררת צמא. באת אלינו למיטה. אחרי כמה דקות ששכבת לידי, קמת ופניך למטבח.

אני הלכתי אחריך.

פתחת את המקרר. הוצאת צנצנת ענקית של מלפפונים חמוצים (אבא מחמיץ אותם כל כך טוב). הבאת אותה לשרפרף שלך. עניין של שניות. ואז שמת לב למה שהוצאת. חייכת: "בלבלתי". לקחת את הצנצנת בידיך. אני הייתי שני צעדים לידך. הושטתי את הידיים כדי לקחת אותה ממך. ואז... היא החליקה לך מהידיים. ונשברה לאלף רסיסים.

אבא בא בריצה מחדר השינה. לקח אותך ישירות לאמבטיה. אני, חצי טבולה במים המלוחים, ניסיתי להתחיל לנקות את ה... אי אפשר להגדיר בדיוק מה זה היה. אוקיינוס מלוח עם מליון איים קטנטנים וכמה כתמי דם על הדרך. כל הזמן הזה ניסיתי לא לנשום את אחד הריחות היותר מערערים אותי כרגע. בינתיים, באמבטיה, אבא המדהים שלך טיפל בך. כל כך הודיתי לו על כך. אני לבטח הייתי נלחצת. ואבא מרגיע תמיד את כולנו. הוא הצליח לעצור לך את הדם, אך המשכת לבכות. ואז ברעיון גאוני, הוא הציע לך לקרוא את אחד הספרים האהובים עליך בזמן האחרון... כמובן, על הטרקטורים. לאט לאט חזרת לעצמך. כעבור כמה זמן עברתם לחדר השינה, ואז קראת לי.

התחלפנו - אבא המשיך לנקות. אני, האמת, לא הצלחתי לנקות יותר מדי לפני כן. ואני ואתה נשכבנו במיטה שלנו ולאט לאט נרדמנו. התקרית לקחה כשעתיים. השעה הייתה כבר בסביבות שש בבוקר. אבא לא חזר לישון והמשיך לעבוד. רק בצהרים, כולנו נשפכנו לשנת צהרים מבורכת.

בבוקר, אחד החתכים באצבעות הרגליים שלך נפתחו. נאלצנו לשים לך משחה ולחבוש את האצבע. בהתחלה לא רצית לשים את התחבושת, אחר כך לא היית מוכן להסיר אותה ואת הגרב שהגן עליה, והיום כבר הלכת עם הגרב על הרגל הבריאה, כשהזו הפצועה יחפה.

אתה עדיין צולע. רץ, אבל צולע. זה תמיד מדהים אותי - ההבחנה שלך בין מה שכואב לך לבין מה שנוח לך איתו. אתה תדרוך על כף הרגל המלאה ברגע שיהיה לך נוח.

וכל מה שאני הצלחתי לחשוב, הוא כי אפילו באירוע הלא כל כך סימפטי זה באו לידי הביטוי שתי תקופות רגישות חשובות. תקופת רגישות לסדר (sensitive period for order) - הקנקן עם המיץ נמצא בדרך כלל באותו המקום במקרר. ולכן חשבת שאתה מוציא אותו, עד כדי כך היית בטוח בכך, ששמת לב לכך שהוצאת את הצנצנת במקומו רק אחרי שהנחת אותה על השרפרף. וגם תקופת רגישות לחפצים קטנים (sensitive period for small objects) - כמה טוב לא ניקה אבא את כל השברירים הקטנים, דבר ראשון ששמת לב אליו בבוקר הוא שלושה רסיסים קטנטנים על רצפת המטבח. ישירות, ברגע שהגעת לשם, מבלי ששהית שם אפילו כמה רגעים. כאילו מראש ידעת איפה הם נמצאים.

ועוד קצת על היצירתיות

לעיתים, אנחנו מתיימרים לחשוב כי אנחנו אמורים להגביר בילדינו את נטייתם למחשקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), ובמילים אחרות, לגרום להם להיות יצירתיים. אז אנחנו מתאמצים כפי שלא התאמצנו מעולם, בהעמסתם במשחקים יקרים, בסיפורים רבים, בחוגים, בהעמסות מיותרות.

או... שזה קורה בדרך כלל?

אולי אני אתחיל שוב - בדרך כלל אני משתדלת להזכיר לעצמי לא לדחוק בך בשום דבר, לא לפתח ציפיות מיותרות, לא לשפוט, לא לפרש, לא להניח לרגע כי אני יודעת מה באמת מתרחש בראש הבלונדיני המתוק שלך.

ופשוט לאפשר לך להיות. ולהמשיך לנשום. לידך. מבלי להפריע לך.

זו משימה לא פשוטה. לא בעולמנו הכה יודע, מבין, מתחשב, מפרש.

ואז, במיוחד אז, אני כל כך שמחה על רגעים קטנים כאלה שפשוט מזכירים לי את הדבר היחיד שיכול להיות אמיתי. מבחינתי.

מתחילת שנת הלימודים, מדי ערב יום שלישי, אני לומדת. אני משתתפת בהכשרה להורים בחינוך האנטרופוסופי ובלימודי ביוגרפיה. מרתק. מעורר מחשבה. בערבים אלה, אתה מבלה עם אבא, עד שאני חוזרת, אחרי המקלחת שלך. בדיוק להשכבה שלך.

זה מה שקרה באחד הערבים לפני כחודש. התחלת לבשל במטבח שלך. בינתיים, הכל כרגיל. ואז פשוט המשכת במשחק שנכנסת אליו. לבד. מבלי יוזמתנו. ומבלי התערבותנו. אבא רק היה נוכח וסייע במה שהתבקש לו.

פרסת מפה. ריכזת את כל הכסאות מסביב לשולחן הקטן בסלון. הזמנת את אבא להצטרף אליך לארוחה. והתיישבתם לאכול בכאילו. כל כך הרבה טמון בתמונות האלה. מישהו אחר אולי היה רואה בהן בלאגן. או טרחה. אולי היו עוצרים אותך מבעוד מועד. אני כל כך שמחה על כי אנחנו מצליחים להמנע מנטיה מיותרת ומשמידה שכזו.

בעיני זו אומנות. מעין רגע קסום שכזה. דווקא בגלל שהוא לא תדיר בהופעתו, אני מוקירה אותו כל כך. ולא רק בגלל שיש בו כל כך הרבה אלמנטים שונים ויפים (ולו לצורך הדגמה, אציין את הכסאות המסודרים במעגל מסביב לשולחן, בדיוק כפי שהם מסודרים בפועל סביב שולחן האוכל שלנו - הלא יכולה להיות עדות מרתקת יותר להימצאותך בתקופת רגישות לסדר (sensitive period for order)?). אלא בגלל הזרימה שלו, הייחודיות שלו, האותנטיות שלו, היוזמה שלך שבהיווצרותו. בעיני, זוהי יצירתיות. זאת אומנות. זה משחק, המדמה את עצמו לחוויה שחווית, אך רק בקצת. אלמנט גלוי במשהו נסתר. בדיוק כמו המשחק שלך בארגז חול היום, עת ניסית לעשות פיתות מחול (טפחת עם כף חפירה על שכבת חול שטוחה), ניסית לטעום אם הן מוכנות, ואז לקחת אותן (קצת חול) בכפות ידיך והעברת אותן מיד ליד. הפעם היחידה שחווית משהו כזה הייתה לפני כמה ימים בדורת ל"ג בעומר, וממש לא כחוויה ייחודית של אותו הערב. בכלל, רק חלפת לרגע ליד מישהו שהיכן את הפיתות. ההתבוננות בך מאלצת אותי, שלא במודע, להזכר במקור המשחק שלך. לגלות משהו מוכר באוקיאנוס של קסם. להשתתף בהיוולדותו של התהליך היצירה. להבין כי מה שחשוב הוא שוב, האיכות, ולא הכמות. להתבונן במשהו טבעי, כמעט מיסטי, כמעט קדוש. אני כל כך אסירת תודה על כך!

על שקיות סנדוויצ'ים

אתה כל הזמן עסוק. ומה שהכי מעניין הוא לצפות בך מהצד, מבלי להתערב. לעקוב אחרי רוחך שלוקחת אותך למחוזות בלתי צפויים. לשמור על הנשימה כדי לא להפריע למוזה שאחזה בך.

כך למשל לפני כחודשיים, באחד הערבים החורפיים, לפתע קמת אחוז מטרה. רצת למגירה בה נמצאות שקיות לסנדוויצ'ים. הוצאת אותן אחת אחת וארזת... את כל מה שרק עינייך הצליחו לתפוש במבטן.

האם אלה סימנים נוספים של תקופה הרגישות לסדר..?

אינני יודעת - אני רק יודעת כי אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הרגעים האלה ומקווה שהם תמיד ימשיכו לפקוד אותך...:)

פורים 2010

אם יש משהו שאתה אוהב יותר מלעסוק במשהו במטבח, אנחנו עוד נצטרך לגלות אותו...:)

ברגע ששמעת שהולכים לאפות אוזני המן (Hamantachen), כבר היית מוכן - רצת ושמת את הסינר עליך: "MAMA GA!" (הולכים לאפות עוגה).

ובמשך הרבה ימים לאחר מכן, סיפרת הלוך ושוב את סיפור אפיית אוזני המן.

KOS GUL - חותכים עיגולים באמצעות כוס.

SHTAIN AM AM - ואופים בשתי תבניות חמות מאוד בתנור, בעודך מצביע על התנור.

האם אני צריכה להוסיף כי אהבת את אוזני המן מהביס הראשון (BIS)?

גם השנה קיבלנו מבטים מופתעים מדמויות מסוימות בסביבתנו על כך כי לא התחפשת (יותר נכון, על כך כי לא חיפשנו אותך). כמו בשנה שעברה היה נראה לנו מוזר להסביר לך על מנהג התחפושות, כי הדבר עוד כל כך רחוק ממך. אפילו בתחפושות הפשוטות שבארגז התחפושות בחדר שלך (עוד חוב קטן) אתה לא ממש מעוניין. מדי פעם אתה שם כובע ורץ למראה, וכאילו צוחק. ברמה זו זה נשאר.

ובכל זאת, כשהלכנו לעדלאידע במרכז, הכנסתי כובע ליצן לתיק. כשראית מסביבך את כל הילדים המחופשים, הצעתי לך אותו. והסכמת ללבוש אותו. לרבע שעה בערך. מה שהכי עניין אותך הוא מתקן המתנפחים. ואני שוב ניצבתי מול הדילמה התמידית כנראה שלי בתור אמא - האם להקשיב לפחדיי, או להקשיב לך??? מיותר לציין כי הקשבתי לאחרון. וכמובן, ווידאתי באסרטיביות מפתיעה כי השומר באמת שומר על הפרדת גילאים. אתה דווקא מאוד נהנית מהחלוקה (תקופת רגישות לסדר?): NUNU... WOW. בהתחלה רק שכבת לך. לאט לאט התהפכת על הבטן. אז התיישבת על הטוסיק. וקפצה עליו. ואפילו נעמדת פעם פעמיים כדי לקפוץ על הרגליים. מדי כמה דקות זחלת בהתלהבות לזרועותיי. כאילו ביקשת לקבל חיבוק תומך מכל הלב. וכמו תמיד, קיבלת...