לילדינו: שידת צורות גיאומטריות-1

מי היה מאמין שמי שידגים על דפים אלה את העבודה עם אחד המגשים של שידת צורות גאומטריות (Geometric Cabinet), תהיה זו את, מתוקתנו...

את יותר ויותר מגיעה לפינת העבודה של אחיך, ולמרות הווילון העוטף את השידות, מנסה להרים אותו ולבחון את המתרחש שם. בדרך כלל, את בוחרת במגדל עם הטבעות, שאת מאוד מאוד אוהבת, או לוקחת מטלית ורצה לנגב את דלת הזכוכית בסלון. אך מדי פעם את עומדת על לעבוד עם אחת הפעילויות של אחיך. ואני מודה, לא תמיד אני יודעת איך להגיב. הרבה פעמים אני מנסה להעביר את תשומת ליבך לאחת הפעילויות שציינתי שאת מסוגלת לעבוד, ולו חלקית, איתן. לעיתים אני סוגרת את הוילון בחזרה, למרות שליבי נמחץ באותו הרגע. אך לעיתים, אני מנסה גם לזרום. כך קרה גם הפעם.

עם המגשים עובדים באופן זהה למגש התצוגה...

וכך נראים המגשים במקומם על המדפים. כשאתה רוצה לעבוד עם אחד המגשים, אתה פשוט מוציא את האחרים אחד אחד, מניח על הרצפה ובוחר בזה שאתה מעוניין לעבוד איתו באותו הרגע. אינך מרבה לעבוד עם הצורות. וזה בסדר גמור. הכל קורה בזמן הנכון לו. אין לאן למהר. אנחנו עדיין קוראים לצורות "צורות", מבלי לציין את שמן האמיתי...

לבתנו: פותחת וסוגרת את מכסה הקומקום

כל היופי בתקופות רגישות (sensitive periods) הוא שכשמשהו אוחז בכם, הוא לא מרפה לרגע...

כל היופי בלמידה הוא שהיא מתרחשת בכל מקום... ובכל מקום...

מה שמעניין אותך בימים אלה, בין עוד מליון דברים, הוא להתאים מכסים למיכלים. ואת עושה זאת בכל מקום.

הנה, למשל, עם הקומקום...

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...

לבתנו: קוראת ספרים

ספרים זה עוד נושא אחד שהיינו צריכים להתאים אותו בהקשר אליך, להיותנו משפחה עם ילד גדול יותר קורא, ובבעלותו לא מעט ספרים.

לאחיך בזמנו כמעט ולא הצענו ספרים בגיל זה.

וגם אז, רק ספרים עם דפים קשיחים...

משהו שהוא בלתי אפשרי בהקשר אליך...

והרי רק ברור... מכל הספרים, את מעדיפה, כמובן, את אלה שהם עם הדפים הרגילים...

עוד התמודדות אחת לא פשוטה...

לרוב, בינתיים, את רק מעבירה את הספרים ממקום למקום. מנסה גם לדפדף בהם, ומדי פעם גם מקמטת קצת את הדפים המועברים (על מה שמיד מגיעה תגובה מאחיך). אך די מהר עוברת מספר לספר.

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים וארבעה ימים...

לבתנו: רוצה לצאת החוצה כל הזמן

באופן ברור לגמרי, לפחות לי, את כל הזמן, וכל הזמן, מבקשת לצאת החוצה. מבחינתך, לחיות בחוץ. בכל מזג אוויר. בכל שעות יממה. ועדיף כמה שיותר קרוב לאדמה. מדהים, כנראה אהבה זו עוברת בגנים שלכם - שלך ושל אחיך...

נ.ב. ואת בת אחד עשר חודשים ויום...

לילדינו: לומדים להיות יחד-4

אני מודה שלרגעים מספר הלכתי לאיבוד.

ככל שגדלה ניידותך, מתעצמת עצמאותך, ושטחי החפיפה בינך לבין אחיך הולכים ומתרחבים. ולא תמיד אני יודעת איך להתנהג, מה להנהיג, עד כמה להניח, עד כמה להתערב. ובכלל, האם אמונתי מנותקת לגמרי ממציאות או פשוט זקוקה לאמונה משל עצמה שהיא תתממש.

הנה לכם שרפרף מטבח.

השרפרף האהוב עליך מאז שאתה בן שנה ושבעה חודשים לערך, השרפרף שהוא חלק אינטגרלי מכל עיסוקיך הרבים במטבח, הפך גם למעוז חפצה של אחותך. מרגע שהבינה כי באמצעות השרפרף היא תוכל לטפס ולחזות במתרחש על השיש, מוקד ההתרחשות המרכזי לפחות בביתנו, היא למדה ברגע לטפס עליו ולהצטרף לחגיגה.

וכך לראשונה התמודדנו עם משהו ממשי אחד ששניכם חפצים בו מאוד.

בהתחלה הכל זרם כל כך טוב, שאני כבר התחלתי להטיל ספק בכך שמשהו ביניכם עלול ליצור בעיה. לא משנה מי היה מטפס ראשון על השרפרף, שניכם הייתם מוצאים מקום עליו. אבל... תמונה אידאלית זו התפוגגה לה די מהר.

יותר ויותר בקול רם, התחלת מתוקה שלנו להביע התנגדות נחרצת לחלוק את השרפרף עם שותף נוסף. אחיך, די בצדק, הביט התנגדות לא פחות נחרצת לכך שכסא המלכות שלו מצא מלכה חדשה.

ואמכם לרגע התבלבלה. מבלי שהספקתי לחשוב על כך, שמעתי את עצמי מסבירה לך שברגע שנוכל, נסע לרכוש שרפרף נוסף, ובינתיים ביקשתי ממך להתאזר באיפוק ובהבנה. ברור (לי לפחות, אחרי שהצלחתי להשקיע בכך קצת מחשבה) שדרך זו לא הייתה מוצלחת ביותר, ובמילים אחרות, דבר לא עבד.

ואז חשבתי... מדוע אנחנו צריכים שני שרפרפים???

הרי גם אם נצליח בכך לרצות את שניכם, הרי אנחנו לא הולכים עתה לשכפל את כל חפצינו. והתעניינות שניכם באותו החפץ היא רק עניין של זמן. אם לא נציע לכם פתרון אחר, רק נדחה את ההתמודדות ובינתיים נשלה אותכם שלא לצורך.

הרי אחת הסיבות לכך שבכל סביבה מונטסורית קלאסית קיים אך חפץ אחד מכל סוג היא כדי להנחות את הילדים, בעדינות כמובן, לחפש דרכים לשימוש של כולם באותו החפץ. חוק יסוד בחיי קהילה כלשהי.

אז נכון, את עוד קטנה (יחסית). ונכון, אתם לא במעמד מאוזן מבחינת רמת המודעות ונסיון החיים שלכם. כל זה נכון. ועדיין, אין זה אומר כי אין מקום ללימוד ולהסתגלות לחיים משותפים יחד ולחוד. בסיוענו, כמובן.

אחרי כל המחשבות האלה, ביקשתי ממך כמה דקות תשומת לב. ושוחחנו. הזכרתי לך איך למדת לטפס אתה בשרפרף כדי להגיע למקומות גבוהים. דיברנו על כמה גדלת מאז. ואיך שבעצם השרפרף כבר לא לגמרי מתאים לך, כי גבהת מאוד, ולרוב אתה בכלל עומד עליו על הברכיים. והצעתי לך להשתמש במשהו נמוך יותר לעמוד עליו, שיתאים לך יותר, וגם יפנה את השרפרף לאחותך... למשל, בכסא האוכל שלך...

הסכמת לכאורה עם הכל ועדיין... לקח בערך חודש עד שהתחלת מיוזמתך להשתמש בכסא האוכל שלך במקום בשרפרף. ובדרך היו מהמורות והתרסות. וכולן התקבלו בהבנה שלנו (פחות או יותר). לא פשוט להעביר את ההרגל ולהסתגל למציאות חדשה. מודה כי לעיתים קצת חששתי שמא נצליח. אך בסוף, כמו תמיד, ההמתנה השתלמה. עד כדי כך שאפשר אפילו היה לראות את שניכם, גם אם לעיתים רחוקות, עומדים יחד על אותו הכסא, בהסכמה משותפת...

והיום, בפרספקטיבה של כמה חודשים אחרי, התהליך הזה קיבל אף הצדקה נוספת. אני מאמינה כי ההתמודדות של כולנו איתו עמדה בבסיסם של עוד כמה התמודדויות דומות להסתגלות משותפת לחיי יחד בהסכמה.

נ.ב. בתמונות הראשונות את בת עשרה חודשים ושלושה שבועות, ובשתי האחרונות את בת אחד עשר חודשים וארבעה שבועות...

מגדל עם טבעות-2

לפני 12 ימים הוספתי עוד טבעת למגדל טבעות (ring tower). אחרי שכבר די היית מסתדר עם טבעת אחת. שתי טבעות הקשו עליך קצת בהתחלה. היית מצליח להכניס טבעת אחת, אך לא שתיים אחת אחרי השניה. בהתחלה היית עושה כן ביד אחת. הקואורדינציה הייתה ממש קשה לך.

ואז... לפני שלושה ימים בערך... פתאום ניגשת למגדל, הורדת את הטבעות ממנו מבלי להתעכב ולו לרגע, ואז לקחת את הטבעת הכחולה בשתי הידיים, העמדת אותך מעל המוט, נגעת בו, והשחלת את הטבעת. ואז עשית את אותו הדבר עם הטבעת הירוקה. עבדת בקלות, באלגנטיות, בבטחון מלא. כאילו מאז ומתמיד החלקת טבעות על המגדל!!! תגיד לי... אני לא אספר לאיש... מתי אתה מתאמן?! מה שעוד יותר מדהים, שאני הדגמתי לך הכנסה של טבעת בשתי ידיים ממש ממש בהתחלה, כשהיה לך ממש קשה אפילו להחזיק את הטבעת בצורה אופקית. היד רעדה לך, ולא הצלחת אפילו להביא אותה מעל למגדל. אז רציתי להראות לך שאפשר לעשות כן בשתי ידיים - יותר יציב, ואם נוגעים במוט, אז גם מקבלים איזושהי נקודת התייחסות לכיוון המוט. אולי ניסית להחזיק את הטבעת בשתי ידיים פעם או פעמיים. בסוף הצלחת להכניס את הטבעת ביד אחת.

ואז, לפני שלושה ימים, פתאום חזרת על ההשחלה בשתי ידיים. למרות שמאז לא הדגמתי לך כן, אלא ביד אחת! איך זכרת?! ואז כמובן, הסתכלת אלי בחיוך מסופק. ואני חייכתי אליך. התאפקתי בכל כוח לא לצרוח! ולמחרת, השתחלת ביד אחת. שוב.... בבטחון מלא.




ביד ימין וגם ביד שמאל! תראה את הריכוז שלך! מדהים! אפילו לא התרגשת מהמצלמה!

אתה משחיל את הטבעות אולי פעם - פעמיים, אתה לא נשאר לידה להוציא ולהשחיל את הטבעות כל הזמן. רוב הפעמים אתה אכן משחיל את הטבעות לפי גודלן.

נ.ב. אני יושבת ומחכה שהעוגיות למסיבה שלך יתקררו. כייף להכין דברים בשבילך!

קופסא וכדור-2

האבא המוכשר שלך מיום ליום יותר ויותר, הכין את הפעילות הזו מקופסא של קוואקר שיבולת שועל (ברוך השם, יש לנו המון כאלה - מאז שהצטרפת אלינו, זה הדבר היחיד שמשביע אותי בבוקר:) ומכדור טניס (מזל, באמת מזל גדול, שאמא שלי שומרת הכל - כדורי טניס אלה לדעתי בני 30 שנים). חשוב שתהיה זו קופסא מקרטון - כדי שיהיה אפשרי לחתוך אותה. הפתח במכסה הוא בגודל הכדור, והפתח בדופן הקופסא אמור להיות מספיק גדול להכניס את היד של הילד. את הקופסא ציפינו בנייר עטיפה.

זו גרסה מתקדמת יותר של פעילות "קופסא וכדור" (a box with a hole) הקלאסית. בגרסה זו הכדור לא יוצא החוצה באופן אוטומטי, אלא אתה חייב להוציא אותו. יתרה מזאת - אתה חייב להוציא אותו לא מהפתח שדרכו הכנסת אותו כמו שהיית רגיל עד כה (למשל, בפעילות של "להכניס ולהוציא" וכמעט בכל פעילות יומיומית שלך - כל דבר אתה מכניס ומוציא), אלא מפתח שונה. אתגר!

גם פעילות זו מפתחת מוטוריקה עדינה, תאום יד עין, יכולת הריכוז.

במונטסורי קיימות 5 קופסאות לעבודה עם גופים הנדסיים (Imbucare boxes). העבודה עם גופים שונים - גליל גדול, גליל קטן, קוביה, פריזמה משולשת ופריזמה מלבנית, מתבצעת לפי עליה הדרגתית בקושי. מתחילים בקופסא עם גליל גדול (Imbucare box with large cylinder). כעקרון, העבודה עם קופסאות אלה מיועדת לגילאים מבוגרים יותר, אך הרגשתי שאתה מוכן לזה. ואולם, החלטתי שלפני שנעבור לעבוד עם גליל גדול, נמצה את העבודה עם הכדור. קל יחסית לעבוד עם כדור - כדי להתאים אותו לקופסא אין צורך בהתאמה מרובה. בגופים אחרים - רמת הדיוק חייבת לעלות.

בפעם הראשונה שהצגתי לך את הפעילות הזו, לפני כשבועיים, ניסית להוציא את הכדור דרך הפתח במכסה הקופסא. זה תסכל אותך, ואף התרגזת. אחרי שעברו מספר ימים וראיתי שאתה עדיין מנסה להוציא אותו דרך המכסה, הראתי לך באופן פיזי יותר שמוציאים את הכדור דרך הפתח בדופן הקופסא. לקחתי את ידך בידי והוצאנו ביחד. כעקרון, לא מתקנים את הילד בעבודתו, אלא אם באמת חייבים - זה עיקר האמונה המונטסורית. אני עוד ארחיב על כך בהמשך. אך העבודה עם התינוקות בגילך שונה - הרבה יותר פיזית. מכיוון שאין הרבה חומר כתוב על תינוקות מונטסוריים, אני חייבת לסמוך עוד יותר על תחושת הבטן שלי ביישום עקרונות מונטסוריים עליך. לפעמים אני מרגישה כי אני חייבת להראות לך משהו בתנועות גוף משותפות שלנו. כמו במקרה הזה. עזרה לי להחליט כך גם העובדה שהתרגזת - הדבר תסכל אותך יותר מהרגיל והרגשתי שאתה זקוק לעזרה. לא היה נראה לי שאין זה הזמן הנכון להראות לך את הפעילות הזו, כמו שקורה הרבה פעמים כשילד מראה סימני תסכול, אלא הרגשתי שאתה זקוק להנחיה קלה.

מאז אתה חבר טוב של הקופסא. וכמובן, לפעמים אתה מפעיל את רגליך הקטנות כדי להחזיק אותה, כשאתה מוציא את הכדור החוצה. ועדיין, יותר מכל, אתה אוהב להקפיץ את הכדור הזה בכל הבית ולעקוב אחריו. הרבה פעמים, בסוף המרדף, אתה חוזר לקופסא ומכניס את הכדור פנימה בחזרה...:)

להכניס ולהוציא, ועוד פעם - להכניס ולהוציא

אתה פשוט מטורף על פעילויות שקשורות בלהכניס חפצים כלשהם לתוך משהו, אחד אחד, להוציא אותם משם, אחד אחד, וכך חלילה. אתה עושה את הפעילויות האלה עם כל חפץ אפשרי. אתה יכול לבלות כך הרבה מאוד זמן.

את הקופסא הזו הביאה לנו אפרת בביקורה לפני כשלושה שבועות, נדמה לי. כעקרון, בפעילות הזו אתה אמור להשתמש כדי להכניס צורות שונות לתוך הקופסא. אך מי שחשב על מטרה זו,

כנראה לא ממש היו ילדים בקרבתו. לא צריך לדעת דבר על מונטסורי כדי להבין עד כמה לפעילות זו חסרה מחשבת תחילה. לא רק שחמש צורות לא פשוטות מרוכזות בקופסא אחת - מה שמקשה מאוד על הילד להתאים כמות כזו של צורות, הן גם מוכנסות בזווית מסוימת שגם ילדה בת ארבע (שאלימר של אפרת) מתקשה להכניסן. ולא נזכיר אפילו את כל האפקטים האור קוליים שהקופסא מבצעת ברגע שמכניסים את הצורה הנכונה. כמו רוב הצעצועים של היום, והאמת בדומה, לצערי, גם לחיי היומיום שלנו - השפע גובר על האיכות.

אבל... הקופסא הזו מעולה כקופסת אכסון לצורות שאתה מכניס לתוכה אחת אחת דרך הפתח הראשי, ואז גם סוגר את הקופסא במכסה שאותו מחזיק אתה באחיזת פנצטה. אתה מאוהב בקופסא הזו. בשבועות האחרונים אתה יכול להעביר גם חצי שעה ללא הפרעה בעבודה אך על הקופסא. אז אתה עוזב אותה וחוזר אליה שוב. זו הפעילות היחידה שמסוגלת להשכיח ממך את קיומי לכמה רגעים. אני אפילו קופצת למעלה לרגעים ספורים, כשאתה עסוק בה, ואתה לא שם לב להעדרותי. כל כך מרוכז אתה רק יושב, מוציא את כל הצורות, אחת אחת, מכניס אותן בחזרה, אחת אחת, ומתאים את המכסה לפתח.

שימוש בשטיח אישי

ילדים קטנים הכי אוהבים לבלות את זמנם על הרצפה. בחוכמתה הרבה, ניצלה מריה מונטסורי עובדה זו והנהיגה כלל כי העבודה של כל ילד תתבצע על שטיח אישי (rug) על הרצפה (או ליד השולחן בגדלו). השימוש בשטיח נועד להגדיר את תחום העבודה, ובכך גם לסייע להגברת הריכוז (תוכל להתרכז רק בעבודה אחת שנמצאת כרגע על השטיח). כשתגדל, תוכל להשאיר את העבודה שלך על השטיח, בזמן הארוחה למשל, כדי לחזור ולסיימה מאוחר יותר.

גם הפעם לא מצאתי אזכור מיומן לגבי הגיל שבו כדאי להתחיל להשתמש בשטיחים אישיים. יש הטוענים כי ממש מלכתחילה כדאי להרגיל את הילד לשימוש בשטיח, ויש שאומרים שרק בסביבות גיל 18 חודשים כדאי להתחיל בכך. כעקרון, אני נוטה להסכים עם האסכולה השניה.

לא בטוחה לגמרי אם כדאי לחכות עד גיל של שנה וחצי, אך גם לא נראה לי כי כרגע לקיחת השטיח לפני כל פעילות והחזרתו אחר כך למקומו יהיו אפקטיביות בשבילך. יתרה מכך, כרגע, כשאתה בשיא התנועתיות וההתעניינות שלך, נראה לי כי זה אך יפריע לך. ובכל זאת, אני מנסה להנהיג עקרון שנעשה כל פעילות על מזרן פעילות. אמנם לא לוקחים ולא מחזירים אותו, אלא הוא תמיד נמצא במרכז הסלון, אך נראה לי כי בדרך הזו תתרגל לרעיון כי כל עבודה מבוצעת במקום אחד. כמובן, אם אתה באמצע ההתעניינות במשהו, או שאני רואה שאתה בדרך לביצוע משימה כלשהי, אינני מפריעה לך בהבאת כל פעילות למזרן. העיקר - טיפוח ההתעניינות החושתית שלך כרגע, וההגנה על ריכוזך בה.

כך נראית סביבת העבודה שלך בימים אלה (סביבה מתוכננת ובטוחה - prepared environment). הגדלתי את כמות הפעילויות, יחסית ללפני חודשיים ופיזרתי אותן.