אחד המאכלים האהובים עליך הוא ריבת תותים. אפשר בהחלט לציין כי כמעט בכל שעה אפשרית לא תסרב לפרוסת לחם עם ריבת תותים.
וכמובן, אתה מורח את הריבה לגמרי בעצמך (spreading jam) - בסכין מריחה או בכפית (בדרך כלל, האופציה האחרונה מועדפת, כיוון שהריבה שלנו די דלילה). והחלק הכי חשוב מגיע בסוף - ליקוק האצבעות וריצה לאמבטיה לשטוף את הידיים...:)
גלילים עם ידיות (knobbed cylinders) הוא אביזר מונטסורי קלאסי ראשון שהוצג לך (כבר לפני כחודש). הגלילים נועדו לאפשר לך להתנסות בחקר המידה. מידה היא משהו שלא ניתן באמת להסבר מילולי (איך תסביר מהו גדול? מהו עבה? בדיוק עכשיו, כמעט הכל אצלך מתחלק למעט ולהרבה, וכמעט בכל מעשה שלך אתה מוודא אם מה שיש לך הוא הרבה או מעט, על מה שאנחנו בדרך כלל עונים בהחזרת השאלה אליך). באמצעות ההתנסויות הרבות עם הגלילים אתה מכיר מידות באופן עצמאי מוחשי כהכנה למחשבה מופשטת מאוחר יותר.
המדובר בארבעה בלוקים מעץ זהים, בכל אחד מהם עשרה גלילים (צילינדרים), המאורגנים לפי חוקיות מוגדרת מסוימת. כמו תמיד, במונטסורי, הקונספט הנלמד מבודד, ולכן כל הבלוקים הם באותו הצבע, כמו גם הגלילים. ההדרגתיות היא מהקל לקשה. בבלוק הראשון הגלילים נבדלים אחד מהשני בשני פרמטרים: בהיקף ובגובה. ההבדלים בין הגלילים הם זהים ופרופורציונליים. והשינוי ההדרגתי הוא מהגליל הגבוה ועבה ביותר לגליל הנמוך והצר ביותר.
אתה לוקח את הבלוק בשתי ידיים מהמדף ומניח אותו בחלק העליון של השטיח (אפשר לבצע פעילות זו גם על השולחן, רק ששם צריכים להזהר קצת יותר בשמירה על יציבות השולחן). כך שהגליל הגדול ביותר הוא הימני. כעקרון, התרגיל הראשון יכול להיות כרוך בסידור הגלילים בסדר אקראי ליד הבלוק. אבל... וזה מה שאני הכי אוהבת במונטסורי, שניה אחרי שהתחלתי להציג לך את הפעילות, אתה כמעט חטפת אותה מידי והמשכת לבד, כאילו מובל מבפינם על ידי אינסטינקט בסיסי מובנה. יודע בדיוק מה צריך לעשות. ו... סידרת את הגלילים בסדר מדורג (וכך אתה ממשיך לסדר אותם מאז). אחרי שכל הגלילים מסודרים, מחזירים אותם אחד אחד למקומם. הפלא המדהים של פעילות זו הוא המנגנון לבקרה עצמית (control of error) המובנה בתוכה. אתה חופשי במחקריך. אין כל צורך לעזור לך בגילוייך. כמות הצילינדרים ככמות החורים. אם אתה מכניס גליל כלשהו לחור שאינו מתאים, אתה ישירות מבחין בטעות. מעניין כי דווקא בפעמים הראשונות, התאמת את כל הגלילים בלא להתברבר ולו פעם אחת. ומאז, בכוונה, לעיתים אתה מכניס את הגליל לכל החורים האחרים לפני שמגיע למקום המיועד שלו.
חשוב כי אחיזת הידית תהיה באמצעות שלושת האצבעות: באגודל, באצבע ובאמה, כהכנה לכתיבה. אך אינני מתקנת אותך (הרבה פעמים אתה גם כך מחזיק את הידיות כך). כך גם אינני מוציאה הגה אחד, אלא אם אתה אומר לי כי גליל כלשהו הוא גדול או קטן. לימוד השפה במונטסורי, במהלך הפעילויות, הוא מטרה משנית, ובא לידי ביטוי רק לאחר התנסות עמוקה וארוכה של הילד בפעילות. 
גם פעילות זו נועדה להכין אותך לקראת רכיסת כפתורים (buttoning). בנוסף, היא גם משכללת את כישורי ההשחלה שלך (stringing, בהמשך לפעילויות ההשחלה הקודמות).
להכנת פעילות זו השמשתי בריבועי לבד בגודל 6 ס"מ, שבמרכזם חתכתי חורים בגדלים שונים (ברור כי דרך הכפתורים הגדולים יותר קל יותר לרכוס). בנפרד הכנתי סרט, שבקצהו האחד כפתור, ובקצהו השני טבעת. כדי לאפשר לך, תוך כדי ההשחלה ורכיסת הכפתורים, גם לתרגל התאמת צבעים (matching colors), קיימים שני ריבועים מכל צבע.
ואכן, כשאתה משחיל, אתה תמיד משחיל שני ריבועים מאותו צבע אחד אחרי השני.
אתה ממשיך להשחיל כראות נפשך...
ואז מוריד את הריבועים אחד אחד, ושם אותם בחזרה לסלסלה.
הרבה דברים התרחשו מאז הפעם האחרונה בה הזכרתי את הקנקן ואת הכוס שלך. לפני הכל, גם הקנקן וגם הכוס שלך שינו את מימדיהם..:) אתה שותה כבר כמה חודשים מאותן הכוסות כמונו. והקנקן הקטן שלך אם כי עדיין קטן מכיל שתיה המספיקה למילוי כוס אחת.
אתה עדיין מעדיף ללא כל ספק כל מיץ שהוא על פני מים. אז לפני כחודשיים הגענו לסוג של פשרה, שבינתיים טובה לנו. בבית אתה שותה מיץ (סיידר טבעי), אך בחוץ מחכה לך תמיד בקבוק מים בתיק. אני חייבת להודות כי אינני בטוחה לגבי טיבו של פתרון זה, כיוון שברור מאוד כי אם גם בתיק היה ממתין לך מיץ, היית שותה הרבה יותר. ביני לבין עצמנו חשבתי שנחכה לחודשים החמים באמת כדי להחליט אם למען כי תשתה, נחליף את המיץ במים.
במקרר תמיד ממתין לך קנקן מיץ קטן. אם אתה צמא, אתה מוזמן להוציא את הקנקן מהמקרר (כמובן, מהמדף בגובה שלך), את הכוס מהארון שלך, ולמזוג לך משקה. לרוב זה עובד מעולה בבוקר. במהלך היום, אנחנו עדיין מזכירים לך לשתות (ולא, לא נראה לי כי זה קשור להנקה, כיוון שבמשך היום אתה כמעט ולא יונק, רק סמוך לשינות). אבל בבוקר, כבר די שגורה התמונה הבאה: אתה מתעורר, ועוד לפני שאני קמה מהמיטה (לבקשתך - אתה גם מוודא שאני נשארת עוד לישון: "מאמה ששש"), אתה רץ למלא לך כוס מיץ, אותו אתה מביא לחדר השינה שלנו כדי לשתות ממנו ואז להניח על שולחן העבודה שלי (חריג מיוחד לנוהג הקבוע לשתות ולאכול במטבח). לאחרונה, גם נזכרת בקיום קשיות. ועכשיו כמעט תמיד אתה גם מוציא לעצמך קשית מהארון.
ובבקרים מסוימים אתה גם דואג להביא לנו שתיה למיטה בבוקר. איך??? כמובן, אחרי שאתה ממלא את הכוסות מהקנקן הגדול. די מדהים אה? הן הכוח שלך והן הקואורדינציה לתפעל את הקנקן הגדול. מיותר לציין, כי אתה גם לוקח חלק פעיל ביותר במילוי הקנקן במיץ. בהשגחתנו, אתה ממלא את הקנקן בסירופ. ואז, אחרי שאנחנו ממלאים את הכוס במים, אתה מרוקן אותה לתוך הקנקן. כאן המקום להוסיף עוד משהו חשוב - בעזרת פעילות יומיומית זו למדת מנסיונך מתוך התנסותך בפעילות שימושית וחיונית, איך ממלאים נוזל עד גובה מסוים. בהתחלה היה לך קשה, לקח זמן, היום זה כבר במנהגך - אתה יודע בדיוק עד איזה גובה אמורים המים להגיע. ואתה דואג למלא בדיוק עד אותו הגובה, גם אם נשארו עוד מים בכוס שממנה אתה ממלא. ובסוף, כמובן, מגיע הערבוב. וסגירת הקנקן במכסה.
ואם לעיתים נשפך לך קצת מיץ (אתה ממלא את הכוסות בדרך כלל על השולחן שלך או על השרפרף), אתה מנגב את מה שנשפך בסמרטוט.
מבחינתי, אפילו בפעילויות פשוטות אלה באה לידי ביטוי שוב הגאוניות של גישת מונטסורי במהותה. לפי מיטב הבנתי, כמובן, שהיא לא בהכרח זהה לזרם המרכזי. במקום לפרק את כל הפעילויות האמורות ולהציג לך אותן על המדף, וכמובן, אחרי שווידאנו כי אתה מסוגל לבצע את הפעילויות הבסיסיות הכרוכות בכך, אתה חופשי להתנסות בסביבה שמותאמת לצרכים שלך. וזה העיקר. מבלי להראות לך כל פעם מחדש היכן טעית ואיך מבצעים זאת נכון, אתה לומד מתוך הכוח הפנימי החזק שמניע אותך באופן הטבעי ביותר. ואנחנו שם ולו כדי לאפשר לך לעשות כן...
לעיתים, אנחנו מתיימרים לחשוב כי אנחנו אמורים להגביר בילדינו את נטייתם למחשקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), ובמילים אחרות, לגרום להם להיות יצירתיים. אז אנחנו מתאמצים כפי שלא התאמצנו מעולם, בהעמסתם במשחקים יקרים, בסיפורים רבים, בחוגים, בהעמסות מיותרות.
או... שזה קורה בדרך כלל?
אולי אני אתחיל שוב - בדרך כלל אני משתדלת להזכיר לעצמי לא לדחוק בך בשום דבר, לא לפתח ציפיות מיותרות, לא לשפוט, לא לפרש, לא להניח לרגע כי אני יודעת מה באמת מתרחש בראש הבלונדיני המתוק שלך.
ופשוט לאפשר לך להיות. ולהמשיך לנשום. לידך. מבלי להפריע לך.
זו משימה לא פשוטה. לא בעולמנו הכה יודע, מבין, מתחשב, מפרש.
ואז, במיוחד אז, אני כל כך שמחה על רגעים קטנים כאלה שפשוט מזכירים לי את הדבר היחיד שיכול להיות אמיתי. מבחינתי.
מתחילת שנת הלימודים, מדי ערב יום שלישי, אני לומדת. אני משתתפת בהכשרה להורים בחינוך האנטרופוסופי ובלימודי ביוגרפיה. מרתק. מעורר מחשבה. בערבים אלה, אתה מבלה עם אבא, עד שאני חוזרת, אחרי המקלחת שלך. בדיוק להשכבה שלך.
זה מה שקרה באחד הערבים לפני כחודש. התחלת לבשל במטבח שלך. בינתיים, הכל כרגיל. ואז פשוט המשכת במשחק שנכנסת אליו. לבד. מבלי יוזמתנו. ומבלי התערבותנו. אבא רק היה נוכח וסייע במה שהתבקש לו.
פרסת מפה. ריכזת את כל הכסאות מסביב לשולחן הקטן בסלון. הזמנת את אבא להצטרף אליך לארוחה. והתיישבתם לאכול בכאילו. כל כך הרבה טמון בתמונות האלה. מישהו אחר אולי היה רואה בהן בלאגן. או טרחה. אולי היו עוצרים אותך מבעוד מועד. אני כל כך שמחה על כי אנחנו מצליחים להמנע מנטיה מיותרת ומשמידה שכזו.
בעיני זו אומנות. מעין רגע קסום שכזה. דווקא בגלל שהוא לא תדיר בהופעתו, אני מוקירה אותו כל כך. ולא רק בגלל שיש בו כל כך הרבה אלמנטים שונים ויפים (ולו לצורך הדגמה, אציין את הכסאות המסודרים במעגל מסביב לשולחן, בדיוק כפי שהם מסודרים בפועל סביב שולחן האוכל שלנו - הלא יכולה להיות עדות מרתקת יותר להימצאותך בתקופת רגישות לסדר (sensitive period for order)?). אלא בגלל הזרימה שלו, הייחודיות שלו, האותנטיות שלו, היוזמה שלך שבהיווצרותו. בעיני, זוהי יצירתיות. זאת אומנות. זה משחק, המדמה את עצמו לחוויה שחווית, אך רק בקצת. אלמנט גלוי במשהו נסתר. בדיוק כמו המשחק שלך בארגז חול היום, עת ניסית לעשות פיתות מחול (טפחת עם כף חפירה על שכבת חול שטוחה), ניסית לטעום אם הן מוכנות, ואז לקחת אותן (קצת חול) בכפות ידיך והעברת אותן מיד ליד. הפעם היחידה שחווית משהו כזה הייתה לפני כמה ימים בדורת ל"ג בעומר, וממש לא כחוויה ייחודית של אותו הערב. בכלל, רק חלפת לרגע ליד מישהו שהיכן את הפיתות. ההתבוננות בך מאלצת אותי, שלא במודע, להזכר במקור המשחק שלך. לגלות משהו מוכר באוקיאנוס של קסם. להשתתף בהיוולדותו של התהליך היצירה. להבין כי מה שחשוב הוא שוב, האיכות, ולא הכמות. להתבונן במשהו טבעי, כמעט מיסטי, כמעט קדוש. אני כל כך אסירת תודה על כך!
לפני כשלושה שבועות ניסינו משהו חדש.
הצעתי לך לצייר בצמר גפן (מהפדים העגולים של צמר גפן לניקוי פנים).
לא ברור אם אהבת את החוויה. יותר היית מופתע, אך כעבור כמה רגעים נטשת את צמר הגפן לטובת האצבעות.
וזה בסדר גמור. זה שוב תמך בתחושת הבטן שלי שדווקא לא כל כך מסכימה עם הגישה לחשוף אותך למגוון רחב של ריגושים ושל התנסויות בכל הנוגע לאומנות. לי מרגיש יותר נכון לתת לך להתנסות בדברים לאט לאט, מבלי להאיץ בך, מבלי לבלבל אותך. אין לי ספק כי תחשף לכל מה שרק אפשר להחשף אליו בעיתוי הנכון. לאט לאט...
וכמובן, עם פריט חדש נולד ריטואל חדש.
אחד הרכיבים של עריכת השולחן הוא הכנת מפיות הבד. אתה מגלגל את המפיות ואז משחיל אותן בטבעות. או שפשוט משחיל אותן בטבעות ישירות. אפשר לראות בכך וריאציה מסוימת של תרגיל מונטסורי קלאסי של גלגול המפיות (rolling a napkin).
ואז אתה מניח את המפיות המגולגלות על השולחן.
ובסוף הארוחה, אחרי שסיימת לנגב את עצמך, ווידאת איתנו אם הפנים שלך נקיות (KI?) ובדקת עם עצמך את הידיים, אתה גם מקפל את המפיות (בחצי ואז עוד פעם בחצי). מעין הכנה לפעילות מונטסורי קלאסית אחרת (folding a napkin). והמפיות חוזרות לסלסלה.
מיותר לציין כי אחד הדברים האהובים עליך הוא דווקא לגלות באמצע הארוחה שאופס, שכחנו להוציא מפיות - שתי ידיך באוויר בפליאה מחוייכת: "מאמה, שכחנו!".
האביב הגיע, ואיתו התחלפו להם כמה מהאוצרות שלנו בפינת הטבע (nature table). הציורים הם, כמובן, הם של אביך המוכשר.
הציור בצבעי ידיים הוא מעשה הידיים שלך. והעץ האביבי - פרי יצירתו של אביך.
התותים הם מתנת יום ההולדת שלי מהדס (ובכך הפכו לחריג מיוחד מאוד להחלטתי שלא לתפור לך אוכל מלבד למטבח שלך, כדי לא לעצור את משחקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play). ואכן, אתה לוקח את התותים באופן די תדיר למטבח שלך, ושם הם באמת רק תותים). הקיפוד והחתול מקרמיקה מקורם אי שם בילדות שלי. והצב הוא הרכישה האחרונה שלא יכולתי לעמוד לפניה (כאות הוקרה לצב שבא לבקר בגינתנו מדי פעם).
הפרפר והפרח מלבד (בתמונה הבאה) הם מעשי ידי (בקטנה:).
שטיפת החלונות בעזרתו של בבקבוק ספריי קטן עדיין הפעילות האהובה עליך. לא אחת מיד אחרי זה אתה מתחיל לשטוף את כל מה שרק נמצא בסביבה...
