לבננו: סביבת העבודה המשודרגת שלך

מאז שמגוון הפעילויות העומדות לרשותך גדל, הודות לשידת מדפים חדשה מאיקאה, התווספה לסביבת עבודתך תוספת חדשה (working area).

נכון שזה קרה חצי שנה לפני שצולנו תמונות אלה, שהיית בערך בן שלוש וחצי, אך העיקר שהצלחתי לבסוף לתעד זאת, לא?

כדי לאפשר לך לקשור לבדך את הוילון, וגם לתרגל על הדרך עוד מיומנות מעשית אחת או שתיים, השתמשתי בגומיה פשוטה...

והנה לתוצר הסופי...

לבננו: הירגזים הגיעו לתיבת הקינון

אני חייבת להודות, כשבנינו תיבת קינון זאת לירגזי בחצרנו, הרבה עיניים הורמו - יש שלא כל כך האמינו בסיכויי הקינון, יש שאמרו שזה נמוך מדי, יש שדיברו על כך שהתיבה קרוב מדי לפתח ביתנו...

אך אם יש משהו שלמדתי להתמחות בו הוא בסבלנות...

לפחות הייתי רוצה להאמין בכך...

וכך, יום בהיר אחד אי שם באמצע פברואר, כששמנו לב כי זוג מסוים של ירגזים מופיע בתדירות די גבוהה בקרבת תיבת הקינון, התחלנו לחשוש שמא יש התרחשות...

וכשהבחנו שבמקורם של הירגזים ענפים שונים ומוך, והסיבובים הרבים שהם עושים הם בהחלט ראויים להערכה, כבר די ידענו כי בורכנו כי נבחרנו לארח אותם...

במשך כמה ימים שלמים רק התבוננו - חששנו לפתוח את התיבה כדי לא להפחיד אותם...

כשלבסוף העזנו להציץ פנימה, זה המראה שהתגלה לעניינו...

כעבור עשרה ימים לערך, היו כבר ביצים. היינו בטוחים כי הנקבה תדגור כל הזמן עליהם, ובפועל לעיתים אף במשך שעות רבות, לא ראינו נפש ירגזית חיה ליד התיבה. כבר התחלנו לדאוג שמה הבהלנו אותם והם נטשו את הקן...

אך אז, שבועיים וקצת אחרי, שמענו קולות שאי אפשר היה לבלבל ביניהם למשהו אחר - ציוצים דקים וחדים של האפרוחים הקטנטנים...

בהתחלה בקושי הצלחתי להבחין במה בדיוק יש להם מעבר למקורות הפתוחים ורועדים מהציוצים הרבים. הם דמו יותר לזחלים קטנים מאשר לציפורים. אך כעבור תשעה ימים כבר אפשר היה לראות בוודאות את הירגזיות שבהם...

די מהר התרגלנו לנוכחותם בחצרנו (כמובן, רק התבוננו מבלי להסביר מעבר לתשובות לשאלות)...

בהתחלה עוד היינו נכנסים הביתה, ברגע שהיינו רואים את אחד הירגזים מתיישבים להם על אחד מעצי הפרי שלנו או על עצי האלה...

אך די מהר גם הם התרגלו אלינו...

והיו נכנסים לתוך התיבה, גם אם היינו נמצאים במרחק של מטר ממנה...

אפילו נהנו מפינוקים רבים בקרבת התיבה - מה שסייע רבות להשגת מזון קלילה יותר (אבא צחק שתנאיהם טובים יותר מבמלונות חמישה

היינו מחכים בסבלנות לרגעים בהם הם לא היו בקרבת המקום, כדי להציץ מדי פעם לתוך התיבה...

ואז כמובן היו משימות צילומיות רבות - המתנות ארוכות ונסיונות רבים לתפוש את השוט המושלם, כמו למשל, זה...

וכטבעם של דברים, דווקא כשכבר כל כך התרגלנו לנוכחותם, ולשירה, בה מילאו את חצרנו ואת ביתנו...

כחודש וחצי לאחר שהופיעו הוריהם לראשונה בחצרנו, וכשבועיים אחרי שבקעו, הם התעופפו להם לדרכם...

הייתה לנו תחושה שזה הולך להתרחש ביום מסוים, ואפילו היינו בבית. בבוקר עוד שמענו אותם, אך לקראת הצהרים הם כבר היו אינם. איכשהו פיספסנו את מעופם הראשון. ואולי זו עוד תזכורת קטנה עד כמה הטבע, גם כשקרוב אלינו, עדיין כל כך עצמאי ומדהים בפראותו...

לצערנו, הירגזים לא חזרו לתיבה למחזור קינון משלים נוסף...

אולי בשנה הבאה...

לבננו: בית על עץ

והנה הוא כאן...

פעם היה ילד קטן...

פעם היה עץ אלה ענף...

פעם הם מצאו אחד את השני, ויחד בנו הם בית... בית על עץ...

מאז שעברנו לביתנו, חיפשנו אבא ואני בית ראוי לבנות עליו עץ.

מה שהתגלה כמשימה לא פשוטה בהחלט - רוב העצים שבחלק האחורי של ביתנו הם עצי פרי יחסית צעירים, כאלה שאי אפשר לבנות עליהם בית.

מדהים שהפתרון היה לאורך כל הזמן ממש מתחת לאפנו...

עץ דמוי אלה שגם מספיק קרוב אלינו וגם מאפשר לכל השוכנים בו פרטיות מסוימת.

מספר דברים היו חשובים לנו כשתכננו את הבית - רציתי שיהיה פתוח ככל האפשר, שיוכל בתקווה להיות כבמה למחשקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), אך גם בטיחותי.

ולא פחות חשוב - רציתי כי הבית יהיה חלק מהעץ, והעץ יהיה חלק מהבית. שהדבר הכי מתבקש, למשל, הוא להמשיך לטפס במעלה העץ. שכשתשכב על הגב, או עם ספר ביד, תוכל להביט בצמרת העצים מעליך ולהרגיש כי רק אתה והעץ הם היקום.

כל המשפחה נתנה את חלקה בתכנון הבית ובבנייתו.

בפעם המי יודע כמה נוכחתי כי אין הרבה צורך בפעילויות של כישורי חיים (practical life activities), כשאתה מוקף בהם בחיי היומיום...

כמו שאין תמריץ חזק יותר לעניין אותך בתרגול של אחד מהם מאשר למען משימה אמיתית רוקמת גידים...

ויצא בית מדהים... בדיוק כפי שדמיינו...

ואף יותר מכך...

ומה שמדהים עוד יותר הוא הבית כולו ממוחזר לגמרי - כולו בנוי ממשטחי עץ שמצאנו במקומות שונים, ולכן גם לא עלה לנו דבר, מלבד העבודה הקשה והאוהבת שהושקעה בו...

נ.ב. ואחותך בת שמונה חודשים...

לבננו: פרפר שגידל פרפר

כבר בשנה שעברה התלבטתי אם זה העיתוי הנכון לגדל איתך פרפרים. כמו שלבטח אתה כבר יודע, הבסיס לגידולך נעוץ עמוק בתוך המציאות אצלנו. ועדיין, אחת ההתלבטויות שכמעט כל הזמן מעסיקות אותנו, בתחום זה או אחר, היא מתי לפתוח צוהר בעולמך הקסום למשב רוח מציאותי שאמנם יביא איתו ידע החיוני להתפתחותך, אך גם יסגור דלת למשהו שכבר לעולם לא יראה אותו הדבר. ובמילים אחרות, השאלה היא לא מה להכיר לך, אלא מתי...

והרבה פעמים, אם לא תמיד, מה שמוביל אותנו בדרכינו, בנוסף ליד המזמינה שאתה מושיט לכיווננו, הוא האינטואיציה הפנימית שלנו, של אבא ושלי, לחוד, ובעיקר, ביחד.

כך, למשל, בשנה שעברה הרגיש לי כי עוד מוקדם להכיר לך את מחזור החיים של פרפר. הרגיש נכון יותר להשאיר את מעטפת הקסם מסביב לנושא. בדיוק כמו שהשנה הרגיש לגמרי טבעי לגעת בנושא זה, מבלי להכנס ליותר מדי פרטים, וכמו תמיד, לאפשר לך לחוות אותו בעצמך.

וכשהעת התקרבה, שוב תחושת הבטן שלי לא נתנה לי מנוח. במקור, רציתי שנגדל זחלי משי, שמשום מה הפכו לתהליך המועדף בארץ, בכל הנוגע לגידול פרפרים. אך איכשהו הפריע לי מאוד להכיר לך תהליך כל כך חשוב ורחב משמעות, ובסוף התהליך, לקבל פרפר משי, שהוא פרפר כל כך שונה מהפרפרים שאתה מכיר מסביבך. וגם, הוא אינו עף ומת אחרי תקופה ממש קצרה. משהו שעוד לא נידון לעומק במשפחתנו.

לא אלאה בפרטים, כמה מאמץ הושקע כדי למצוא מישהו שמוכר זחלי פרפרים רגילים בארץ.

העיקר שבסוף מצאתי מישהי חמודה מאוד בסביבת רחובות (אינני מפרסמת את הפרטים שלה כאן, מכיוון שלא ביקשתי את אישורה, אך אם יש מי שמעוניין בכך, אנא השאירו מייל בתגובות ואשלח את פרטיה המלאים). רחובות, אתה אומר? אכן כן! המקום הקרוב ביותר שגיליתי. והרי ברור שהמרחק לא יעמוד לפני הרצון.

אמא שלי גויסה למשימה. ביום שישי אחד, כשהייתה בדרך אלינו, היא נפגשה עם הגברת. ורכשה בשבילנו מספר גלמים וגם זחלים.

חיכינו בקוצר רוח להגעתה. העברנו את תוכן החבילה ישירות לרשת מיוחדת לגידול פרפרים שנרכשה מבעוד מועד (דרך אגב, המתגוררים בארצות הברית זוכים למזלם למשלוח תמידי של הזחלים, אם בוחרים לרכוש רשת זו, ואלה מבינינו הגרים בארץ, יכולים להשיג את הרשת גם אצל הגברת החביבה).

המתנו בסבלנות לזחלים שיהפכו לגלמים, ולפרפרים שיבקעו מהגלמים. וכמובן, האכלנו אותם בעלי חוביזה. מדהים היה לראות את היכולות המוטוריות שלך בפתיחה בזהירות את מכסה הרשת, כדי לא להפריע לגלמים. לא נכנסנו לפרטים ולהסברים. נתנו לך לחיות את התהליך כפי הבנתך, ורק ענינו בקצרה לשאלותיך. שוב ושוב אני נוכחת, עד כמה החוויה הבלתי אמצעית הרבה יותר עוצמתית וחשובה בעיני מהידע היבש.

ואחרי שהפרפרים ברכו אותנו בהופעתם, אירחנו אותם במשך יממה ואז, ניגשנו לחלק הכי משמעותי של החוויה... שחררנו אותם לחופש! במשך ימים לאחר מכן, אם היית רואה פרפר דומה בחצרנו, היית מעיר: "אולי זה הפרפר שגידלנו שבא לבקר אותנו"...

אולי...