לילדינו: על מריה מונטסורי

נועה ברקת כתבה רשומה ביוגרפית על מריה מונטסורי (Maria Montessori)...

וזו התגובה שמצאתי את עצמי רושמת לה:

"כבר כמה שנים מרתקת אותי העובדה שככל שנכתב רבות על הגישה, או יותר נכון, על מה שהפכו אותה להיות במשך עשרות השנים האחרונות, כמעט ותמיד נשמרת שתיקה בהסכמה לגבי האשה שמאחורי הגישה.

וזו אשה מרתקת במינה. מקדימה את זמנה בהרבה. יש סיכוי, שאפילו בפרספקטיבה של היום, אפשר עדיין לטעון שהיא מקדימה את זמננו.

יש לא מעט עובדות לגבי חייה שאינן ברורות, אך עדיין מרתקות. אותי לפחות. אגב, ככל הידוע לי היא כן הייתה הילדה היחידה להוריה. אבא שלה עם העבר הצבאי היה ממתנגדיה, אך אמה שלה דווקא תמכה בהחלטות הרדיקליות בכל הקשור לבחירת לימודיה. אגב, גם אמה הייתה אישה מיוחדת ומשכילה יתר על המידה, יחסית לתקופה שבה חיה.

הדבר המרתק ביותר אותי לפחות הוא אכן הסיפור האישי של מריה מונטסורי. בעיני, טרגי מאוד. אני חושבת שההחלטה היחידה שהייתה יוצאת דופן לדרכיה נגעה דווקא בהכי אישי שיש. ההחלטה למסור את הילד שלה, מריו, שגם ילדה אותו בסוד, לגידול במשפחה אומנה כמעט זועקת בניגודיות שלה לדרך שבה צעדה בדרך כלל. אגב, לא ידועה הסיבה לכך שהיא לא התחתנה בסוף עם ד"ר מונטסנו. וככל הידוע לי, הוא גם לא הכיר בבנם מעולם. האמיצים יותר מספרים שהיא החליטה להתכחש לבשר מבשרה כדי לא לפגוע בקריירה שלה שבאותה התקופה הייתה כבר בינלאומית. לי תמיד עברה המחשבה, האם לא היה מדובר פשוט בלב שבור של אמא, שלא יכלה לשאת פשוט את גידולו של פרי האהבה שאבדה. יש המספרים, אגב, שקרה בדיוק ההיפך - שההחלטה של שניהם לא להתחתן נבעה דווקא מאהבתם, ומההכרה בכך שאם יתחתנו, לא תוכל מריה מונטסורי להמשיך בדרכה המקצועית. מעין הקרבה של אהבתם למען האנושות. מעניין עוד יותר לחשוב, אם זו הייתה אכן החלטתה, והוא תמך בה כי אהב אותה. כך או אחרת. גם את עיקר הלימודים שלה, והיו לה תוארים לא מעטים, היא עשתה גם אחרי הפרידה מבן זוגה. מה שמזכיר קצת את מה שקרה עם אביה, אם לוקחים בחשבון שיכול והחלטתה לבחור במסלול מנוגד לרצונו, הייתה בגלל שרצתה "להוכיח לו" משהו.

כך או אחרת, מה שריתק אותי זה העובדה שבנה, שאגב, לאורך רוב חיה, רשמית היה מוכר כאחיינה, ולפי גרסאות אחדות רק בצוואה היא הכירה בו בפומבי, או רק כשביקשה לשחררו ממאסר בהודו כאזרח של מדינה אוייבת, לא רק סלח לה, אלא הפך ליד ימינה, לתלמידה הראשי, ולמי שתרם אולי הכי הרבה להפצת המסר שהביאה. מדהים, לא? לא פעם חשבתי על זה. איזה רוחב לב. איזו נדיבות. אגב, מספרים בלא מעט מקומות שהיא הייתה מגיעה לבקר אותו באופן רציף, אך לא ניגשת אליו, ומעולם לא הוצגה בפניו כאמו. ועדיין, מספרים שהוא תמיד הרגיש שזו אמו. מעניין גם שהיא העיזה להחזיר אותו אליה, כשהוא היה בן 15, וזה קרה אחרי שאמה נפטרה שתמכה בפירוד בין השניים. וגם כאן יש חילוקי דעות לגבי מי הגיע למי - חלק מספרים שהיא הגיעה אליו, חלק שהוא הגיעה אליה. מה שבטוח, שאחרי המפגש הזה דרכיהם שוב לא נפרדו.

זו אולי הביקורת הכי חזקה שיש למתנגדיה - איך אמא שנטשה את ילדה האישי יכולה להטיף בעד הכבוד לילד...

אגב, יש לא מעט סיפורים טרגיים בשושלת שהתירה אחריה. יש אומרים כאילו קללה רובצת מעל החיים האישיים שלה...

עוד כמה עובדות מעניינות:
היא לא התקבלה ישירות לבית הספר לרפואה, בגלל הווטו שהטילו, ולכן למדה בהתחלה מתמטיקה, פיסיקה ומדעים. רק אחרי התערבות כלשהי, יש אומרים של האפיפיור בכבודו ובעצמו, היא התקבלה לפקולטה לרפואה.

הקשר של מריה מונטסורי עם מוסוליני לוטה בערפל. לא בכדי, כמובן, שותקים מאמיניה לגבי קשר זה ונבוכים בכל פעם שהוא מוזכר. ובכל זאת, מוסוליני נלהב מגישתה והנהיג אותה בכל בתי הספר באיטליה במשך לא מעט שנים - יותר מעשור. רק כאשר דרש שהילדים ילבשו את המדים של הפשיסטים, ומריה מונטסורי סירבה, רק אז יזם השלטון את סגירת בתי הספר בן לילה. אגב, מעניין היחס שהיה לנאצים כלפיה - מצד אחד הם זיהו אותה לגמרי עם מוסוליני, מצד שני, דבר ראשון שעשו בפרוץ המלחמה, הוא לסגור בתי ספר מונטסוריים בגרמניה ובאוטסריה.

ואגב, מלחמות. היא חוותה מקרוב שלוש מלחמות. במלחמת הועלם השניה, היא נעצרה בהודו, לשם הוזמנה לתת הרצאות, כאזרחית של מדינה אוייבת, ביחד עם בנה. אגב, זה היה בהודו, במהלך שבע שנות (!) שהיא כתבה את מה שיהפוך אותה לאלמותית. חינוך לשלום כלל עולמי. למעשה, היא עשתה זאת בשבעון האחד עשר שלה, שככל הזכור לי הוא מעל למה שמוקצה לנו בכלל. מענינת ההקשה, נכון, נועה? אגב, בשלוש שנים שקדמו למותה היא הייתה גם מועמדת לפרס נובל לשלום.

ועוד דבר סימלי לא פחות (מספרים אגב שריאלית ככל שתהיה, היא האמינה מאוד בסימליות ) - היא לא דיברה אנגלית (בנה היה המתורגמן העיקרי שלה). מלבד הספרים שלה, ההרצאות שלה, למשל, וביניהן, ההרצאות בשנים האחרונות לגבי החינוך לשלום, נכתבו על ידי מי שנוכח בהרצאות. כל אלה מקשים מאוד להתחקות אחרי הכוונה המקורית שלה. ובעיני זה גם סימלי, "היא דיברה פשוט בשפה אחרת".

ולסיום, יש שתי ביוגרפיות:
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-Rita-Kramer/9780201092271

וגם זה...
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-EM-Standing/9780452279896

ובשתי הכתבות הבאות אפשר לשם שינוי קצת נשברת השתיקה לגבי חייה האישיים:

http://dumbofeather.com/blog/post/historical-profile-maria-montessori/

http://www.infactispax.org/volume5dot3/ThayerBacon.pdf
 
 ועוד משהו קטן לסיום...

הנה המילים שכתבה ביתו של מריו (Mario Montessori) על אביה ועל הקשר המיוחד שהיה לו עם אמו...

http://www.montessori-ami.org/montessori/mario.htm

My Child's Diary Amason Shop

והנה עוד פרוייקט מוצא את דרכו...

בחנות שפתחתי באמזון ריכזתי את כל מה שמצאתי מועיל באמזון בכל ההקשרים הרלוונטיים - הורות, מונטסורי, ספרות ילדים, צעצועים התפתחותיים. בין מה שתראו שם נמצאים אך המוצרים שבשימוש אצלנו (וכמובן, רק אלה שאנחנו נהנים מהם), דומים לאלה שמצאנו או ממתינים למצוא את דרכם אלינו.

שני דברים עיקריים הניעו אותי. הראשונה בהן הוא העדר חומר בעברית על גישת מונטסורי בישראל (Montessori in Israel). וגם הגעתי סופית למסקנה כי אני מעדיפה את הסיכון שילדיי יתבלבלו בין השפות על זה שהם לא יכירו ספרים מדהימים, ורק במהלך יצירת החנות הזמנתי כ-15 ספרי ילדים. בעיני, מה שחשוב בספר הוא הוויזואליות שלו, הרי את הסיפור, בין אם מתרגמים, משנים, או יוצרים תוך כדי, אפשר תמיד לשנות. כשהילד מסתכל בספר, חשוב מעל כל, מה שמתגלה אל מול עיניו. ולצערי, בארץ קריטריון זה מכשיל את רוב ספרי הילדים הקיימים.

כל מי שמכיר אותי יודע כי לפני שאני רוכשת משהו, אני עושה מחקר מעמיק, לעיתים, מעמיק מדי. הייתי רוצה לעיתים להפטר מתכונה זו שלי. אך לעת עתה, היא כאן איתי. וכל מה שתמצאו בחנות הוא פועל יוצא שלה.

אכן, אני מקבלת עמלה על רכישה מהחנות. אך מדובר בדרך כלל, בכמה סנטים בודדים. ובאמת, ובכך תצטרכו רק להאמין לי, זו לא הסיבה ליצירת החנות. יצירתה אפשרה לי לרכז את כל המלצותיי בבת אחת ולמיין אותן להתמצאות קלה. הייתי רוצה שהן יסייעו למישהו, מבלי כל קשר לעובדה אם הרכישה תתבצע לבסוף.

מקווה שתהנו..

I have recently opened My Child's Diary Amazon shop. Feel free to stop by.

All the products you find there are either the ones we have at home, or similar to those we have, or are on our Wish List.

I receive a small fee for every purchase from the shop. It is very low though, and certainly is not the reason for opening this shop. I know how hard it is to find something beautiful, educational and simple for our children. Thus I hope that my recommendations will be of any help to you. Please feel free to stay as long as you need, regardless if you make a purchase or not.

I hope you enjoy your staying...

לבננו: הדגש על התהליך ולא על תוצרו

בעולם ההישגי של ימינו כל כך קל להתרכז בהישגים, כל כך נוח להתמקד בהישגים, כל כך פשוט להסתתר מאחורי ההישגים. כמעט כל שיחת חולין מתמקדת בהישגים - מספיק לציין כמה מ"הרציניים" יותר שבהם (האם כבר התחתנת; כמה ילדים יש לך; לאיזה סטטוס הצלחת להגיע במקום העבודה שלך; כמה תוארים מאחוריך; כמה רכבים במשפחתך; האם ביתך שכור או שלך ועוד).

אנחנו כמעט אף פעם לא עושים יותר משהו ולו לצורך העשייה. השאלה של "בשביל מה אני צריך את זה" מניעה את רוב מאמצינו.

וזה דבר בעייתי מאוד כשלעצמו. אך זה נושא לדיון אחר.

לעניינו אציין כי עולם הילדים שונה לגמרי מזה של המבוגרים. הילדים, במיוחד בין הגילאים 3-6 שנים, עושים משהו כדי לעשות אותו פשיטא. העשייה מניעה אותם, ולא ההישג (או התוצר) שמאחוריה. לרוב, הילדים לא עושים משהו כדי ללמוד לעשות אותו או להגיע לתוצאה מסוימת. הם עושים משהו בשל הצורך ההתפתחותי שלהם לעשות את אותו הדבר. מה שמניע אותם הוא הצורך הלא מודע שלהם לפתח את עצמם. והם לומדים תוך כדי.

בספרה "The Discovery of the Child" (שזה אחד הספרים שהייתי ממליצה מאוד לכל הורה או מחנך באשר הוא) מציינת מריה מונטסורי שבבחירתו לעסוק בדבר מסוים מתאפשרת לנו הצצה ייחודית לעולמו הפנימי של הילד:

".. אין זה חיקוי. אפשר לראות זאת אפילו בדרך בה הילד משתמש באביזר: הוא הופך להיות כל כך קשוב למה שהוא עושה וכל כך שקוע בעבודתו, שהוא אינו שם לב בכלל למה שמתרחש מסביבו וממשיך בעבודתו, חוזר שוב ושוב על אותו התרגיל עשרות פעמים. הדבר מדגים את התופעה הייחודית של הריכוז והחזרה על התרגיל הקשורה בהתפתחותו הפנימית של הילד. אף אחד לא יכול להתרכז דרך החיקוי. למעשה, החיקוי קושר אותנו לעולם החיצוני, אך כאן יש לנו עסק עם תופעה מנוגדת לחלוטין, כלומר, עם יציאה מהעולם החיצוני וההתקרבות הכי קרובה לאיחוד עם העולם הפנימי הסודי ששוכן בתוך הילד. הוא אינו מעוניין בלמידה או בהשגת מטרה חיצונית. כל אלה לא יוכלו להיות קשורים בהזזתו את החפצים שכל הזמן מוחלפים במקומותיהם המקוריים. לכן זה משהו לגמרי פנימי, הקשור בצרכיו העכשוויים של הילד ובמאפיינים המותניים של גילו. למעשה, המבוגר לעולם לא יהיה מעוניין עד כדי כך בחפצים פשוטים אלה, שיוכל לשים אותם במקומם ולהחליפם עשרות פעמים ולהיות מסופק בתהליך עצמו, ועוד פחות מזה, היכולות הפנימיות של המבוגר לא יאפשרו לו להתרכז באופן ממוקד שכזה במה שהוא עושה, עד כדי כך שיהפוך להיות אדיש למתרחש מסביבו... על כן, אנחנו מתמודדים עם ההתגלות האמיתית של העולם הפנימי..." (בעמוד 97).

מריה מונטסורי אומרת דברים אלה לגבי שימוש חוזר ונישן של ילדים באביזרים מונטסוריים. אך מבחינתי, דברים אלה יפים לכל עבודה שילד בוחר בה. בכל עשייתו באשר היא.

הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים כמבוגרים, בעיני, היא כי אנחנו מנסים לפרש את עולמו של הילד ואת מעשיו בכלים שלנו כמבוגרים. אנחנו מסתכלים עליו בעיני המבוגר. וגם מבלי להזכיר את העובדה כי אנחנו מתיימרים היום למצוא תשובות לכל התופעות האפשריות בעולם, ובין היתר, במתרחש בילדים שלנו, ובכך לכאורה מנסים לשמר את השליטה אצלנו, דרך זו מראש נועדה לכשלון.

לרוב, אנחנו רק מפריעים לילדינו בנסיוננו להתחקות אחרי הסיבות למעשיהם, ברצוננו המופרז לסייע להם. ילד המתאמץ בכל כוחותיו להרים תיק כבד, או זה המנסה לטפס במדרגות הראשונות בגרם מדרגות ארוך, דבר אחרון שהוא זקוק לו הוא כי נרים את התיק בשבילו, או נקפיץ אותו במורם המדרגות, אלא אם התבקשנו לעשות כן. הוא עושה את מה שהוא עושה כי הוא זקוק לעשות בדיוק את הדבר הזה באותו הרגע.

כל כך פשוט. וכל כך קשה להבנה לנו המבוגרים.


מריה מונטסורי מספרת כי פעם ראתה פעוט בן שנה וחצי שהיה עסוק במילוי הדלי שבידיו בחצץ שמצא על השביל. כשהגיע הזמן ללכת הביתה, המטפלת, שעל פניו נראתה אינטליגנטית ורוחשת חיבת כלפי הילד, הפצירה בו בעדינות לנטוש את עיסוקו ולאפשר לה לשים אותו בעגלה. כל מאמציה לא נשאו פרי. לבסוף, היא מילאה את הדלי בחצץ בעצמה, והכניסה הן את הדלי והן את הילד לתוך העגלה, בטוחה שריצתה אותו בכך. אך זעקותיו העזות העידו על ההיפך.

במילותיה של מריה מונטסורי:

"מקרה פשוט זה הוא דוגמא למה שקורה לילדים בכל העולם, אפילו לאלה האהובים יותר מכל. הם אינם מובנים כהלכה, בגלל שהמבוגרים שופטים אותם בהתאם לסטנדרטים שלהם. הם מאמינים שילדים עסוקים במטרות חיצוניות, והם מסייעים להם באהבה להשיגן. במקום זאת, שולט בילד הצורך הלא מודע לפתח את עצמו. כתוצאה מכך, הוא בז לכל דבר שכבר הושג, ומשתוקק לכל מה שעוד צריך להשיג. למשל, הוא יעדיף להתלבש לבד, מאשר שילבישו אותו, גם אם ילבישו אותו בתלבושת מפוארת. הוא מעדיף לשטוף את עצמו על פני ההרגשה הנעימה של להיות נקי. הוא יעדיף לבנות בית מאשר להיות בעליו. הוא חייב ליצור את חייו לפני שיוכל להנות מהם..." (בעמוד 309)

הילד עם הדלי לא רצה למלאו בחצץ; הוא פשוט חפץ בביצוע התרגיל הנדרש למילוי הדלי ובכך לספק את צרכי גופו המתפתח. הוא רצה לתאם בין תנועותיו הרצוניות; לתרגל את האנרגיות השריריות בהרמת חפצים; לתרגל את עיניו בשיפוט מרחקים; להשתמש בתבונתו למילוי הדלי; לפתח את רצונו בהחלטות לגבי המשימות שהיו אמורות להתבצע. המטרה, אותה חיפש, הייתה התהוות הפנימית שלו, ולא האקט החיצוני של מילוי הדלי. החיבור החביב שלו לעולם החיצוני היה אך אשליה; הצורך הפנימי שלו הוא זה שהיה מציאותי. למעשה, אם הוא היה ממלא בסוף את הדלי, סביר להניח שהוא היה מרוקן אותו שוב, עוד ועוד ועוד, עד שהיה לגמרי מספק את עצמו. במקום זאת, מישהו שאהב אותו חשב שכל מה שהילד רצה הוא תפישת חזקה על חצץ, ובכך הפך את הילד לאומלל.

מריה מונטסורי מרחיקה:

"לעיתים קרובות אנחנו עושים טעות דומה בכך שאנחנו מדמיינים לעצמנו שתלמיד צעיר שואף לרכוש מידע אינטלקטואלי. אנחנו עוזרים לו להשיג אותו ובכך שמים מכשול בדרך התפתחותו והופכים אותו לאומלל. רווחה האמונה בבתי הספר שהילד מגיע לשביעות רצון אם ילמד משהו"

אבל:

"הידע הוא רק נקודת המראה מבחינת הילד. כשהוא למד איך לעשות משהו, אז הוא מתחיל להנות מהחזרה על התרגיל, והוא חוזר על מה שלמד אינספור פעמים בשביעות רצון ברורה. הוא נהנה מהתרגול העצמי מכיוון שבדרך זו בדיוק הוא מפתח את פעילויותיו הרוחניות" (בעמוד 309-310ׂׂ)

זו הסיבה לכך כי אנחנו משתדלים כמה שיותר לאפשר לך לשקוע בעיסוקיך. מבלי לדרוש לסיבות שמאחוריהם. וזה כל כך קשה. כמעט בלתי אפשרי לעצור את הדחף לשאול אותך: בשביל מה אתה מכין את זה? מה אתה מתכוון לעשות בכך? למה הוצאת את הכלים? אבל כנראה לרוב אנחנו בכל זאת מצליחים. תגובותיך עדויות לכך. כשלמשל, עסקת בטפטופי נרות, ואמך המבולבלת לעיתים מכך שביתנו לא רווי בקישוטי החג המונחים בידי המבוגרים כמו הבתים הרבים מסביבנו, שכחה את העיקר והציעה לך לשים את אחד המוצרים על החלון לתפוש את קרני השמש, הבטת בה בפליאה.

כאילו אמרת: "תעשי עם זה מה שבא לך". כן אמרת: "בואי נעשה עוד.. ועוד... ועוד". לא היה אכפת לך כלל לאן יעלמו התוצרים. כמו שאף פעם לא אכפת לך, מה יקרה עם יצירותיך.

מגדל וורוד-1

המגדל הורוד (The Pink Tower) הוא אביזר מונטסורי קלאסי שני שהכרת. גם הוא, כמו הגלילים עם הידיות, מאפשר לך להתנסות בחקר המידה, ויזואלית ומוחשית, ולבסוף ישמש בסיס איתן להמשגתה המופשטת. עבודה עם המגדל גם מגבירה את מודעותך להמצאות המידה בסביבתך, את יכולת הריכוז שלך ואת הקואורדינציה.

המדובר בעשר קוביות בצבע ורוד בהיר. יש דעות חלוקות לגבי הבחירה של מריה מונטסורי לשימוש בצבע ורוד - כעקרון, המטרה המרכזית היא למשוך את תשומת ליבו של הילד, אך גם לא להסיחו יתר על המידה מהתמקדות בעבודה עצמה. בכל מקרה, אני בחרתי לקרוא לאביזר זה "מגדל", מבלי לציין את צבעו, כי אינך עוד מתמצא בצבעים. מה שהרבה יותר חשוב הוא כי הקוביות הן בגדלים מדורגים בהתאמה מוגדרת - 10 קוביות, כשהגדולה היא 10X10X10 ס"מ, והקטנה ביותר היא 1X1X1 ס"מ. הכל מחזר אחרי הטמעה בלתי מודעת במוחך של השיטה העשרונית הנהוגה ברוב העולם.

כאן המקום להודות כי לא היה לי נוח עם רוב ההדגמות שמצאתי לעבודה עם המגדל הוורוד. משהו תמיד לא הסתדר. ב-"The Discovery of The Child" מריה מונטסורי אינה מדייקת בהצגה מדוקדקת של אביזר זה, אך הטעמים שהיא מפרטת מאחורי העבודה עם המגדל, לא התיישבו אצלי עם ההדגמות באלבומים השונים שהכרתי. עד שראיתי את הרצאותיה של Margaret Homfray, המציגה לעיתים מבט מרענן, אם כי שונה מהזרם המרכזי המונטסוריאני. ולרוב, אני מוצאת את עצמי מזדהה יותר עם פרשנויותיה. בניגוד לרוב כיתות מונטסורי, היא אינה מסדרת את המגדל לפי הסדר המדורג, בין אם בעמידה או בשכיבה, על המדף. לדעתה, בניית המגדל מחדש בעת החזרתו למדף, עומדת בניגוד מוחלט לנטייתו הספונטנית של הילד, שלמעשה סיים לעבוד עם המגדל, וכל מה שהוא חפץ בו עתה, הוא לסדר אחריו ולהחזיר את סביבתו לקדמותה. אני מאוד מתחברת לנימוק זה. כך שאצלנו, המגדל פשוט מונח כערימת קוביות על המדף. השוני הנוסף הוא בלקיחת הקוביות לשטיח העבודה. בדרך כלל, מדגימים לקיחה הדרגתית של קוביה אחר קוביה, כל פעם אחת, כשכל אחת מהן מוחזקת בשתי ידיים. מרגרט מדגימה לקיחה ספונטנית ואקראית של הקוביות. שוב, אני מסכימה יותר עם הצגה זו, כי היא שומרת את כוחותיו של הילד ואת ריכוזו לעיקר העבודה, והיא בניית המגדל.

אלמנט שונה נוסף הוא בתפישת הקוביות. מרגרט מדגישה את חשיבות התפישה של כל הקוביות באצבעות יד אחת, כך שהן מקיפות את כל צלעות הקוביה. רק כך הילד יוכל לחוש פיזית את גודל הקוביה, ואת השינויים החלים בהבדלים שבין הקוביות. רק כך שריריו יבינו באופן מוחשי את מה שמוחו ילמד בשלב מאוחר יותר בהבנה מופשטת. לפרשנות זו אני מוצאת חיזוק ישיר בדבריה של מריה מונטסורי (בעמ' 126 בספרה). הקוביות הגדולות יותר הן כבדות, וילד נדרש לעשות מאמץ פיזי בידו הקטנה, וכך היא נמתחת ומתחזקת. הן גם גדולות יותר בהיקפן, ולכן הוא לומד למתוח את כף היד שלו עד שהוא מצליח לתפוש את הגדולה ביותר ביד אחת.

וכך נראית עבודתך עם המגדל. אתה פורס את שטיח העבודה שלך. העבודה עם המגדל מתבצעת על השטיח בלבד, ולא על השולחן. מעביר את הקוביות לשטיח - אתה קובע כמה קוביות תיקח בכל פעם מהמדף. מניח את הקוביות באופן אקראי על השטיח. לוקח את הקוביה הגדולה ביותר ומניח אותה במרכזו של השטיח. ואז לאט לאט בונה את המגדל, מקוביה הגדולה ביותר עד הקוביה הקטנה ביותר. כל קוביה מונחת בדיוק במרכזה של הקוביה הקודמת, מה שמשאיר שוליים דקים מסביבה. כשהמגדל בנוי, מפרקים אותו בהורדת הקוביות אחת אחת (מריה מונטסורי דווקא הדגישה כי הילדים מפרקים את המגדל בבעיטה, בניגוד שוב לכל הדעות הקיימות; בעניין זה החלטתי פשוט לעקוב אחריך - לשמחתי, בינתיים אתה מפרק את המגדל קוביה אחר קוביה, אך אם אי פעם תפרק אותו בדחיפה, לא אתערב). אז אתה מחזיר את הקוביות למדף. גם הפעם, אתה מחליט כמה קוביות אתה נושא בכל פעם. על המדף אתה מסדר את הקוביות בערימה אקראית.

כשהדגמתי את הפעילות הזו, הקפדתי על כמה כללים: עשיתי מאמץ מוגבר בהדגשת החיפוש אחר הקוביה המתאימה - בשתיקה, רק בעיניים; לקחתי אותה בתנועה מכוונת, כשאצבעותיי מקיפות אותה בכל הצלעות; הנחתי אותה בתנועה אחת מדויקת במרכז הקוביה הקודמת (לא תיקנתי את האי דיוק בהנחתה, כדי שלא תחשוב כי זה חלק מהעבודה); עשיתי הפסקה לפני לקיחת הקוביה הבאה בתור; אחרי שבניתי את המגדל, עשיתי סיבוב מסביבו והתרשמתי ממנו.

ושוב, לא יודעת מה מדהים אותי יותר - גאונותה של מריה מונטסורי, או תוצאות יישום הגישה עליך.

הצגתי לך את העבודה עם המגדל כמה פעמים. בפעם הראשונה לפני כחודש. 3-4 פעמים לאחר מכן, שוב ביקשת כי אני אדגים לך. לא ניסית ולו פעם אחת לבנות את המגדל.

ואז, לפני שבוע, ללא כל אמירה מצידי או מצידך, לפתע בחרת בפעילות זו.

ובנית את כל המגדל... מהתחלה עד הסוף... ללא כל שגיאה! כל ההתלבטויות שלי נפתרו בן רגע. התלבטתי אם אני צריכה לציין משהו לפניך, כמו שראיתי שהופיע ברוב האלבומים - משהו בסגנון: "עכשיו בוחרים את הקוביה הגדולה ביותר". כמה אני שמחה שהייתי סבלנית מספיק ושקטה עוד יותר. גם הפעם, המנגנון לבקרה עצמית (control of error) הכל כך מדהים בכל אביזרי מונטסורי, דיבר בעד עצמו. הקליטה הוויזואלית שלך היא כל כך מושלמת וטבעית, כי כל מה שנדרש הוא לתת לך זמן להבין בעצמך כי טעית והנחת קוביה לא נכונה. ובמילים של מריה מונטסורי: "הכל נעשה במטרה לכוון את העין להבחין בטעות ואת היד - לתקן אותה" (בעמ' 127 בספרה). וכך באמת היה - אם טעית, תיקנת את עצמך מבלי כל התערבות הכל כך מיותרת מצידי. וזה מדהים - הייתה זו הפעם הראשונה בה דירגת משהו!

כמובן, זה עוד לא סוף פסוק. נדרשת עוד התנסות מרובה מצידך בבניית המגדל, עד שתוכל, בין היתר, להניח כל קוביה במרכזה של הקודמת, בהנחה מכוונת אחת. הכי קשה לעשות זאת בקוביות הקטנות - נדרש ריכוז גבוה, מוטוריקה חזקה, יד יציבה, תיאום גבוה בין עין ליד.

ואת כל האמור יכולתי להחליף בתמונה בודדת אחת זו שלך. אחרי שבנית את המגדל. האם החיוך המסופק והגאה כל כך על פניך מדבר מספיק בעד עצמו?

השפה שנלדמת באמצעות המגדל היא: קטן/גדול, יותר קטן/ יותר גדול, הכי קטן/ הכי גדול.

ללימוד מעמיק יותר, אנא ראו את הרצאתה המצולמת של Margaret Homfray (וגם את הכתובה), ואת ההדרכה באתר של AMI.

פינת לימוד: על משמעת פנימית, על ציות ועל מה ביניהם

כבר אמרתי עד כמה אני אוהבת את הדיונים המתעוררים בתגובות לבלוג זה???

לפני שאני נכנסת לדיון מרתק חדש שהתעורר, כבר די הרבה זמן רציתי לספר, כי בנוסף להרשמה לקריאה בבלוג, ניתן מעתה גם להרשם לתגובות. אפשר לעשות כן בלחיצה על Subscribe to comments, המופיע בתחתית כל עמוד, באופן דומה להרשמה לבלוג (Subscribe to My Child's Diary, כפי שכבר הסברתי בעבר). כך, ברגע שתופיע תגובה חדשה בבלוג, או תשובתי עליה, תוכלו לדעת על קיומן. בנוסף, בתור שמאלי בצידי כל דף בבלוג, תמיד אפשר לצפות בתגובות האחרונות שפורסמו, ללא ההרשמה לקבלתן.

ועתה, לנושא החשוב מאוד לפנינו.

בתגובות לפוסט "רץ... לכביש" נשאלתי מספר שאלות חשובות. על רובן עניתי בתגובות לפוסט עצמו. אך את תשובתי לשאלתה של אבישג החלטתי לפרסם בפוסט נפרד.

לגבי מה שסיפרת עם המדרגות בסוף שאת אומרת כי את עולה הביתה, אני מבינה מאוד את כוונתך ליצור אוירה רגועה, אבל חשבתי כי לפעמים ה"איום" שלנו בהליכה נתפס כנטישה והם משתפים פעולה מתוך פחד ולא מתוך הבנה. לכן אני משתדלת מאוד לא לעשות את זה עם עלמיתה למרות שלפעמים זה נראה כמו הדבר היחידי שיעבוד. אני בטוחה שאת עושה את זה בטון הכי רגוע ואוהב שאפשר אבל זה כן יכול ליצור מסר של עזיבה שלך ברגע קשה.

נגעת בנקודה רגישה מאוד. למעשה, כל "סנקציה" משמעתית (אני לא בטוחה אם מונח זה הוא הנכון לתיאור של מה שאני מתכוונת אליו) אפשר לפרש כאיום, והציות לה ככזה שבא מתוך פחד ולא מתוך ההבנה. גם לי לקח זמן לעשות את ההבחנה הזו, וגם עכשיו אני כל פעם בוחנת אותה מחדש.

מבחינתי זה עניין של גישה. אני חושבת שהנחת יסוד שלי היא תמיד כי המשמעות האמיתית בסופו של יום היא זו שמגיעה מבפנים, רק אם היא תגיע מפבנים, היא תוביל לציות אמיתי לסמכות חיצונית. אני מדברת הרבה על כך על דפי בלוג זה, ועדיין מרגישה כי לא תמיד מצליחה להסביר במלוא היקפו.

"...האם החופש משמעו נתינת רשות ככל העולה על רוחו [של הילד] או האם חופש הבחירה נושא בחובו אחריות מסוימת?...

... מונטסורי בעצמה האמינה כי משמעת "אינה... עובדה אלא הדרך". משמעת אמיתית מגיעה הרבה יותר מפנים מאשר מבחוץ, והיא תוצאה של צמיחה התפתחותית פנימית יציבה. בדיוק כפי שילדים קטנים מאוד חייבים ללמוד לעמוד לפני שהם מסוגלים ללכת, הם חייבים לפתח סדר פנימי באמצעות עבודה [בפעילויות מונטסורי], לפני שהם מסוגלים לבחור ולבצע את פעולותיהם. באופן מפתיע, מריה מונטסורי מצאה כי היה זה דרך החירות הפנימית בכיתותיה שהילדים קיבלו את האמצעים לגלות את המשמעת הפנימית או העצמית שלהם. העצמאות לא הפחיתה את הכבוד לסמכות, אלא אפילו העמיקה אותה. אחד הדברים שהלהיבו את התעניינותה היה כי סדר ומשמעת נראו מלוכדים כל כך שהם נבעו בחופש.

אבל, הרבה אנשים מניחים כי משמעת היא משהו המוטל מבחוץ על ידי דמות סמכותית, לה צריכים לציית ללא כל הרהור אחריה. משמעת בסביבת מונטסורי אינה משהו שנעשה לילד; היא גם אינה טכניקה לשליטה בהתנהגות. ענייננו בפיתוח המקום הפנימי לשליטה, כזה שמאפשר לאינדיווידואל לבחור בהתנהגות נכונה כיוון שהיא נכונה עבורו ונכונה לקהילה.

אם המשמעת תופיע מבפנים, מה אז תפקידו של המורה? משמעת פנימית היא משהו שמתפתח. היא אינה משהו שמופיע בתוך הילד באופן אוטומטי, ואי אפשר ללמד אותה. תפקידו של המורה, אז, לשמש דוגמא ולהנחות, תוך כדי תמיכה בילד המתפתח עד הנקודה, בה יהיה מסוגל לבחור לקבל את "החוקים" של הקהילה הכיתתית ולעקוב אחריהם. בהגיעו לרמת ציות זו, תושג המשמעת הפנימית האמיתית. אחד יודע כי רמת ציות זו הושגה, כשילדים מסוגלים לעשות בחירות התנהגותיות הולמות, גם כשאנחנו לא בסביבה.

משמעת מניחה מראש מידת ציות מסוימת. לפני הגיל שלוש, ילד אינו יכול לציית באופן אמיתי, אלא אם מה שמתבקש ממנו מתאים במקרה לאחד מיצריו החיוניים. בשלב זה, אישיותו טרם התגבשה עד לרמה, שבה הוא מסוגל לבחור לציית. את השלב הזה הגדירה מונטסורי כשלב הציות הראשון (the first level of obedience). פעוט יכול לציית, אך לא תמיד. שלב הציות השני מושג כשילד מסוגל להבין את רצונותיו של אדם אחר ויכול לבטא אותם בהתנהגותו זו שלו. כשהילדים משיגים שלב ציות זה, רוב ההורים והמורים יחשבו כי הם השיגו את מטרתם. רוב המבוגרים מבקשים אך כי הילדים יצייתו. יעדי מונטסורי הם מעבר לכך, אמנם, לקראת שלב הציות השלישי, זה שמונטסורי קראה לו "ציות שמח" ("joyful obedience"). בשלב זה הילד הפנים את הציות, או, אנחנו יכולים להגיד, פיתח משמעת עצמית, שבעזרתה הוא רואה בבירור את הערך של מה שמציעה לו הסמכות, וממהר לציית. אין מדובר בציות עיוור, אלא זו בחירה מיודעת במלואה על ידי אישיות שגדלה בחופש והתפתחה עד לפוטנציאל המלא שלה. זה מה שאנחנו רוצים עבור ילדינו. עם רמה זו של ציות או של משמעת עצמית מגיעה מידת הכבוד העצמי, שבה הילד אינו יכול להימנע מלכבד זכויות אחרים וצרכיהם, לצד אלה שלו. אז הוא יכול ללמוד ולהתפתח חופשי תחת הגנת קהילת אינדיווידואלים רוחשי כבוד.

...

בין אם בבית או בכיתה, חשוב לזכור את המטרה האולטימטיבית של המשמעת. לעיתים קרובות מדי אנחנו מטילים משמעת בהתחשב באותו הרגע בלבד, פותרים בחפזה את הבעיה הנוכחית, אך ככל הנראה יוצרים באותה העת בעיות עתידיות. הטלת משמעת בחשיבה לטווח ארוך כוונתה לזכור את המבוגר העצמאי שאתם רוצים כי ילדיכם יהפכו להיות"

מתוך "The Montessori Approach to Discipline" by M.Conroy and K.W.Bravo

לא זוכרת היכן פעם שמעתי לראשונה את הדוגמא הבאה. אני לא חושבת שהבאתי אותה על דפים אלה. בשבילי היא סימנה, ועדיין מסמנת, מגדל אור. אימצתי אותה לליבי.

בואי נקח לדוגמא נהיגה במהירות מופרזת בכבישים. מה יגרום לך להפחית מהירות? האם יהיה די בהצבת ניידות משטרות כל כמה מטרים, או בנתינת דו"ח עם סנקציה משמעותית? אולי. אך ללא כל ספק, השפעת אמצעים אלה תהיה אם כי מיידית, אך קצרת מועד. באיזשהו שלב, הזכרון על הדו"ח ימעך, ותמצאי דרכים להבחין בניידות משטרה בטרם עת. האם יהיה הכרח בתאונה? אולי. אך שוב. הזכרון הכואב, אם כי יכול להיות קטלני, מתישהו ישכח. בסופו של דבר, רק אם תביני את הסכנה הנשקפת לך ולסביבה מנהיגתך במהירות מופרזת, רק אז רגלך תהסס מלחיצה נוספת על דוושת הגז. רק אם הציות יבוא מבפנים, יהיה הוא אפקטיבי, ארוך טווח, ואמיתי ולו במובן זה שיתקיים תמיד ללא השפעת כל גורמים חיצוניים.

וכמובן, זו הייתה רק הצגה שטחית של ציות מתוך משמעת פנימית. חשוב לציין כי בסופו של יום, ומה שבדרך כלל משום מה נשכח מבינתנו, מה שהכי משפיע על הילד הוא הלך הרוח הכללי, בנוסף להתמודדות עם מצבים קונקרטיים. סביבה מתוכננת ובטוחה, סדר, שגרה, יופי אסטטי של כל מה שסובב אותו, חוקים בסיסיים פשוטים וברורים (ground rules) להתנהגות בסביבה, חופש מתוך גבולות (freedom within limits), פעילויות מותאמות להתפתחותו (Practical Life and Sensorial), כמו גם שיעורים בהתנהגות חברתית הולמת (Grace and Courtesy lessons), כל אלה חשובים באותה מידה, יחד ולחוד, לאפשר לילד לגדול להיות מבוגר עצמאי, אחראי ואכפתי.

וכמובן, עלינו להכיר את שלביו ההתפתחותיים של הילד ולהתאים בהתאם את התנהגותינו כלפיו.

"כשהילד קטן מאוד - עד שהוא בן שמונה או תשעה חודשים - הגבלת הדחפים שלו היא פרימיטיבית למדי; הורים צריכים בקביעות להמיר את תשומת ליבם של התינוקות ואת האנרגיות באלה שלהם. בסביבות שמונה עשר חודשים, כפי שלמדנו, הילד מפתח מידה מצומצמת של מודעות עצמית. תפקיד ההורים דורש בדיוק את אותה המידה של העירנות, אך הוא מקבל היבט פיקוחי יותר. כשהוא בן שלוש, הילד הרבה יותר מודע לכך שאחרים שונים ממנו. משהו יכול להכאיב לו ועדיין לא להכאיב למישהו אחר, למשל - ולהיפך. פיקוח המבוגר חייב להמשך (למרות שלא בהכרח בקביעות כפי שנהג עד כה), מכיוון שלילד אין
עדיין חשיבה הגיונית מפותחת (reason) להתמודד עם היתקלויות חדשות. הוא לא יכול להסיק בעצמו את הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת מכיריים או ממחט חדה, למשל, ולכן, הוא זקוק להגנה מהם.

בבירור, במהלך ששת השנים הראשונות, ילדים זקוקים למבוגרים בחייהם, שימירו את האנרגיות שלהם ואת רצונם באלה שלהם, מכיוון שלילדים אין עוד כל הבנה של קיומם ושל מה שזה אומר, בסופו של דבר. תפקיד המבוגר הוא להציג לילד בהדרגה את היקום המבוסס על הסדר ואת גבולות החיים היומיומיים כישות מוגבלת החייה בתוכם."

"...אחרי שהילדים מגיעים לגיל שש, אנחנו חייבים להבחין בסיטואציות, שבהן נזדקק להחליף את הפעלת שיקול דעתם בשלנו (reasoning), ובין הגילאים 12-24, את תבונתם (wisdom) ואת שיפוטם (judgment) בתור מבוגרים שהתגלו לא מכבר. אולם, הדרכים שבהן נעשה כן חייבות להתאים להתפתחות העצמית של הילדים".

("Montessori from the Start" by Paula Polk Lillard, pages 200-201, 208)

אולי עכשיו הבחירה שלי בדרך התנהגות מסוימת זו במשברים שלך מובנת קצת יותר. וגם ההמשך שלי בהליכה למרות כוונתך ללכת בכיוון אחר. בכך אני מרגישה שאני משדרת לך באופן ברור אך עדין, כי היקום ממשיך להתקיים לפי הסדר המובנה שלו, החיים ממשיכים בכיוון מסוים שנבחר לפי הגיון מסוים באותו הרגע, ולך יש בחירה להצטרף. בעצם, בהתחשב בכל הלך הרוח בכללותו בהתנהגותנו כלפיך, המסר הוא כי למעשה אין לך ברירה אלא להצטרף. במובן מסוים, אין זה שונה מהחלפת עונות השנה. אנחנו יכולים להמשיך להתנגד להן, ולהמשיך ללבוש מעילים חמים בקיץ. ולהתבשל מחום. או אנחנו יכולים לקבל על עצמנו את חוקי היקום הטבעי במובן זה שנשים בגדים קצרים ונהנים מההנאות שהוא מציע לנו. אני מאמינה כי אין זה שונה גם בהתייחסות לרבדיו האחרים של היקום. הבטחון שלנו בהתנהגות הולמת בתקופה זו, בה האנרגיות והרצון שלך מוחלפים באלה שלנו, ישרה גם עליך את הלך הרוחות. אם הרוח נושב בכיוון מסוים בטבע, כל העלים מצייתים לו. אלה חוקי הטבע. הטבע הוא היררכי, אך הטלת סמכותו מתקבלת לרוב בהבנה ובהסכמה. כמובן, כל ההוויה שלנו כמבוגרים בתקופה זו חייבת לשדר, ללא כל ספק, את ההתכווננות שלנו, במעשינו ובמילותינו, כמו גם להבהיר בעדינות את ההשלכות הטבעיות של כל סיטואציה.

אם, למשל, אינך משתף פעולה מתישהו, אנחנו בדרך כלל נוהגים לפי אחת משלושת הדרכים בהתאמה: ממשיכים בפעולתנו ולך נשארת הבחירה להצטרף; עושים את הפעולה במקומך ביחד איתך, בעדינות אך בנחישות; מרחיקים אותך מפעילות (או להיפך) בעדינות עד שתהיה מוכן לנסות שנית. אני מקווה שלא שכחתי משהו. תמיד נשארת לך הבחירה לשתף פעולה, אלא אם הרצון שלך אינו במיטבו באותו הרגע (בדרך כלל, אם אינך עייף, רעב או לא מרגיש טוב), אז מוצעת לך הבחירה לבצע את הפעולה מאוחר יותר. אנחנו תמיד משתמשים בשפה חיובית. אם, למשל, אינך רוצה לאכול ליד השולחן, אנחנו נקח את האוכל ממך, נשים אותו על השולחן ונוסיף: "אנחנו אוכלים ליד השולחן. אם אתה רוצה לאכול, תוכל לשבת לאכול ליד השולחן". הבחירה בידך. בדומה לכך, אם למשל, אנחנו מתיישבים לאכול, ואינך רוצה להצטרף, אנחנו מודיעים לך בעדינות: "עכשיו השעה של ארוחת הערב. אנחנו מתיישבים לאכול. אתה מוזמן להצטרף". אם אנחנו במגרש המשחקים, והגיעה השעה ללכת הביתה, ואינך רוצה לעשות כן, אחרי שנתנו לך התראות מספר, אנחנו מספרים לך כי הגיעה השעה ללכת הביתה ומתחילים ללכת לכיוון הבית. דוגמאות אלה אינן שונות מהדוגמא שבה השתמשתי, כשסיפרתי שאם אתה מתחיל לרוץ לעבר הכביש, אך בפועל אתה רחוק ממנו, אני מסתובבת ומתחילה לצעוד בכיוון ההפוך. אני מניחה כי אפשר לראות בכך איום מסוים. בסופו של דבר, זה עניין של פרשנות. אינני רואה זאת כאיום או כנטישה, אלא הסבר בהיר בשפה עדינה ופשוטה והדגמה ברורה של הכיוון שבו הדברים אמורים לזרום. אין זה שונה מדרך פעולתנו עם ילד קטן יותר, עת מנסים אנחנו ללמד אותו להתרחק ממקור אש. מרחיקים אותו בעדינות ממנה, עד שהוא לומד להתרחק לבד. אנחנו מנחים אותו כאילו היה רק עושה את צעדיו הראשונים. היינו מחזיקים את ידו, עד שהליכתו הייתה הופכת יציבה יותר, וברגע קסום, היה מתחיל לצעוד בכוחות עצמו. אני מאמינה מאוד כי כשאתה מצטרף אלינו, אינך עושה כן מתוך הפחד אלא מתוך ההבנה כי כך הדברים אמורים להיות. כמו עלה המונע בכיוון הרוח. איננו עוזבים אותך אלא להיפך, מצרפים אותך אלינו בדרך היחידה האפשרית. רק כך, מתוך לימוד עדין אך ברור, תוכל לבסוף ללמוד להסכים לסמכות מתוך הבנת טובתה בשבילך ובשביל הסביבה.

פינת לימוד: לחיות עם טעויות

אנחנו ממשיכים בקטע מ-"Positive Discipline for Preschoolers: For Their Early Years--Raising Children Who are Responsible, Respectful, and Resourceful", ספרה של Jane Nelsen (עמודים 89-93):

... אתם לבטח חושבים שאתם אמורים להיות ההורה המושלם כדי לגדל את הילד המושלם. אין דברים כאלה. האם זה לא נהדר? לא משנה כמה אנחנו לומדים או כמה אנחנו יודעים, אנחנו לעולם לא נפסיק לעשות טעויות. כל הישויות האנושיות לעיתים שוכחים את מה שהן יודעות ונלכדות בתוך התגובות הרגשיות - או שהן פשוט מפשלות. ברגע שאתם מבינים זאת, אתם יכולים לראות את הטעויות כתהליכי חיים חשובים, כפי שהן: הזדמנויות מעניינות ללמוד. במקום להרגיש מאוישים, כשטעיתם, תוכלו לשמוח: "מעולה! כרגע ניתנה לי הזדמנות נוספת ללמוד!".

האם לא יהיה זה נהדר אם תוכלו להקנות התייחסות זו לטעויות גם בילדיכם, כדי שלא להעמיס עליהם את כל המטען שאתם סוחבים לגבי הטעויות? כמה מבוגרים פיתחו חוש חזק יותר לאשמה מאשר ליוזמה, בגלל שהם התביישו או נענשו בגין עשיית טעויות כנות? טעויות הן לא כשלונות, למרות שאנשים מתנהגים לרוב כאילו היו כאלה. ואפילו כה נקראים כשלונות יכולים לספק הזדמנויות ללמוד ולגדול. תהליך טיפוח היוזמה יכול להיות כואב פחות, אם המבוגרים יסגלו קלות את גישתם. כמובן, ילדים קטנים לא יעשו הכל באופן מושלם. אך מה חשוב יותר: שכלול כדי שלמות או סיוע לילדיכם לפתח הערכה עצמית בריאה וכישורי חיים חזקים?

...

ילדים אינם מפתחים חוש חזק ליוזמה, אם הוריהם ומוריהם מבלים יותר מדי זמן בהטפת מוסר: אומרים להם מה קרה, מה גרם לכך לקרות, איך הם אמורים להרגיש לגבי הדבר, ומה הם אמורים לעשות בנידון. כל אלה יכולים למנוע מילדים מלראות את הטעויות כהזדמנויות ללמוד. זה יחדיר אשמה או התקוממות, בגלל שהמסר לילדים הוא כי הם אינם עומדים בציפיות הוריהם. ואולי הכי חשוב, להגיד לילדים מה, איך, ולמה מלמד אותם מה לחשוב, ולא איך לחשוב.

ילדים יפתחו כישורי חשיבה, הפעלת שיקול דעת, יכולות לפתור בעיות ויוזמה, אם המבוגרים ישאלו אותם שאלות מסקרנות: "מה קרה? מה ניסית לעשות? מדוע אתה חושב שזה קרה? איך אתה מרגיש לגבי זה? איך אתה יכול לתקן את זה? מה עוד אתה יכול לעשות אם אתה לא רוצה שזה יחזור על עצמו?"

כשמארק, שסירב להתלבש בבוקר, התלונן שקר לו ברכב, אביו ככל הנראה ניצל זאת כהזדמנות לשאול שאלות: "מדוע אתה חושב שקר לך? מה היית יכול לעשות כדי שיהיה לך חם יותר?" שאלות אלה יסייעו למארק להבין את הקשר בין הביגוד לשמירה על חום. יכול להיות שהוא יגלה כי להיות בפיג'מה הוא לא בחירה כל כך טובה כשקר בחוץ. יתכן ומארק לא ממש מבין את הקשר האמור ויענה: "בגלל שאני לא אכלתי את כל הטוסט שלי". זה היה יכול לתת לאביו של מארק את ההזדמנות לסייע למארק לראות את ההשפעה שיש לבגדים על האם הוא מרגיש חם או לא. תאמינו או לא, הילדים לא תמיד מבינים את אותה הסקת המסקנות שהיא כל כך ברורה למבוגרים. לכן כל כך חשוב להבין את התפתחות הילד והתאמה לגיל - ועידוד.

...

רודולף דרייפוס טען שוב ושוב: "הילד זקוק לעידוד ממש כמו שהפרח זקוק למים". אז מהו עידוד?

המילה עידוד מקורה בשורש צרפתי שמשמעו "לתת את הלב ל..". עידוד מסייע לילד לפתח אומץ: האומץ ללמוד ולגדול, האומץ ללמוד מטעויות ללא אשמה וללא בושה, האומץ לפתח את כישורי החיים ואת הכישורים החברתיים. איך הם עושים זאת? הם הופכים לאמיצים כשהוריהם ומבוגרים אחרים בחייהם יוצרים מקום בטוח, בו יוכלו לפתח את העצמאות המתפתחת שלהם ואת יוזמתם, יוכלו לטעות מבלי לחוות ספק, בושה או אשמה.

תזכרו כי חרטה איננה אשמה. ילדים ירגישו מתחרטים כשהם עשו טעויות או פגעו באחרים. (חרטה היא הולמת לעיתים, ועומדת בבסיסן של תכונות מוערכות, כמו חמלה. תזכרו, אמנם, כי אתם לא יכולים לאלץ ילד לחוות חרטה כנה). מבוגרים מציעים עידוד, כשבאמצעות שאלות מסקרנות הם מסייעים לילדים לחקור את השלכות בחירותיהם במקום לכפות עליהם אותן. שאלות מסקרנות גם מסייעות לילדים להבין את מה הם מרגישים, מדוע הם מרגישים כך, ואיך הם יכולים לשפר זאת. כך ילדים ירגישו מעודדים ללמוד מטעויותיהם.

כפי שדרייפוס טען: "ילד שאינו מתנהג טוב הוא ילד מדוכא [שלא עודדו אותו]". זאת הסיבה לכך שהמבוגרים צריכים להבין את ההשלכות הארוכות טווח למעשיהם. אנחנו מאמינים שהורים ומורים מתכוונים לעודד. הם פשוט אינם מבינים כי לעיתים קרובות הם יותר מדכאים מאשר מעודדים".

מתי כן נתערב

ההתערבות היא מינימליסטית:

"Preventing Errors in Using the Material. If a teacher sees that material is being used in a way that will not attain its goal, that is, in a way that doesn't benefit the development of a child's intelligence, she should prevent him from continuing. She will do this with the greatest sweetness if the child is calm and good-tempered; but if he show a tendency to misbehave, she will check him with earnest words, not in a way that can seem to be a punishment for noise and disorder, but rather as in indication of her authority over this child.
...
...When the material is used wrongly so as to create confusion, of for needs that it cannot satisfy it is not really used at all. The result is a waste of energy and uproar. This prevents a child from being able to concentrate and therefore from being able to grow and develop. This might be compared to a hemorrhage in the body which releases blood that should flow through the heart if one is to remain healthy or even alive. It cannot be said that one learns by making mistakes of this type. The longer one persists in such an error the farther removed he is from the possibility of learning.
It is, then, in such conditions that the teacher's authority intervenes to assist the endangered little soul, offering it now gentle, not energetic help" ( "The Discovery of the Child" by Maria Montessori, pages 153-155).

נתערב רק כשהשימוש בחומרים הוא לא למטרה ראויה. השימוש בכל פעילות הוא למטרתה, או לקידום פיתוח האינטליגנציה שלך. הגבול לעיתים יכול להיות דק מאוד, ולכן אני בדרך כלל מסתפקת בלסמוך על תחושת הבטן שלי (כמו תמיד). ההחלטה בין אם אתה חוקר את הפעילות, או מזלזל בה אינה פשוטה. בדרך כלל, אם אתה מתחיל לשחק בפעילות, או לזרוק אותה - אני אתערב. בהתחלה אעיר: "אתה יכול להשתמש בפעילות ל...". אם מדובר במשהו שאתה מתחיל לשחק בו, אנסה להסיח את דעתך לחומר אחר שבו אתה יכול לשחק: "אתה יכול לזרוק כדור", או "אתה יכול לשחק בקוביות". תמיד אנסה להבחין אם אתה פשוט עייף או רעב, ולכן מנסה את הגבולות יותר מהרגיל. אז אני פשוט אוסיף: "אני מניחה כי אתה עייף. תוכל לחזור לעסוק ב... כשתהיה מוכן ל...", או "אני מניחה כי סיימת לעבוד להיום. תוכל לחזור לפעילויות מחר". ומעבירה את תשומת ליבך למשהו אחר. אם אתה מתייחס לפעילות שלא בעדינות, אני אומרת משהו כמו: "אוי, אני מקווה שלא קרה דבר לעלה (מזכוכית, למשל). בוא נבדוק אם הוא בסדר". ואחרי שאני בודקת אותו בקפידה, אני מוסיפה: "איזה מזל שהוא שלם. אנחנו מתייחסים בעדינות לעלה. הוא כל כך מיוחד. אנחנו רוצים שהוא ימשיך להיות כאן, כדי שנוכל לעבוד איתו ולהנות ממנו". כמובן, תמיד אעיר בקול רך אך סמכותי. כמובן, תמיד אקפיד על אותה ההתייחסות.

מדהים כי ההתנגדות שלך לכך היא הרבה פחות ניכרת ממה שהייתי אולי מצפה שתהיה. הרבה מונטסוריאנים ממליצים לקחת את הפעילות מהילד שלא עושה בה שימוש ראוי, ולהחזיר אותה כשיהיה מוכן להשתמש בה כראוי: "אני אשים את זה בצד, עד שתזכור איך משתמשים בפעילות זו". אני משתדלת לא להגיע לצד קיצוני זה. בעיני הוא מתפרש כעונש, וכמו תמיד, הייתי מאוד רוצה כי השמירה שלך על חוקי העבודה בפעילויות, או על העיסוק בעדינות בהן, יגיע באמת מתוך כך שאתה מכבד אותן ורוצה לשמור על שלמותן.

לא נפריע לך, לא נתקן ולא נתערב בעיסוקיך

לעיתים אני סקפטית לגבי הלימוד של משהו לא מהמקור הראשון. גם העצירה הזמנית שלי בתחנת "משפטים" תרמה לעמדתי זו - מי כמוני יודעת עד כמה המילים יכולות לקבל פירוש שונה, אף אם באות מהמקור הראשון, על אחת וכמה אם הן מגיעות ממקור שני או שלישי, בין אם במתכוון ובין אם לא. ושלא נזכיר כלל את פרשנות המחשבות או הכוונות.

אולי לכן, בדרך כלל, ההסתכלות שלי על הדברים היא בעיניים בוחנות מאוד, מנסה לפני הכל להתחקות אחרי ההגיון הפנימי של הדברים עד שהוא מתיישב עם ההגיון שלי, או לפחות, עם תחושת הבטן. כך גם לגבי הגישה המונטסורית. ראשית, נראה לי שכבר אמרתי לך כי מריה מונטסורי הייתה דוברת איטלקית, וספריה תורגמו לאנגלית. שנית, ספריה נכתבו לפני למעלה מ-60 שנים. היא הייתה אשה פרוגרסיבית מאוד אז, ולבטח הייתה ממשיכה להיות כזו גם בימים שלנו. סביר מאוד כי חלק מהמחשבות שלה, שתמיד היו מבוססות על התבוננות עמוקה במתרחש, היו נשמעות אחרת לגמרי בימינו אלה, בעולם שהוא כה שונה מהעולם אותו היא חוותה. שלישית, רוב הלימודים הקיימים היום, לרבות הקורס אותו אני לוקחת (בחודשים האחרונים די הזנחתי אותו, לצערי), מבוססים על התנסויות המורים שמלמדים אותו - מה שבמקור, לא דבר רע. מריה מונטסורי בעצמה התייחסה למורים כאל מדענים, וכמו בכל מדע, הממצאים הם תמיד פועל יוצא של הניסויים הלא פוסקים והמסקנות הנזילות אליהן מגיעים החוקרים. מה שבעייתי הוא כי אנחנו מתרחקים מהמקור, כשלמעשה גם לא ממש מבינים בעצמנו אם אנחנו יודעים מהו המקור. רביעית, אני בעצמי, לצערי הרב, לא מצליחה להגיע לקרוא מספריה כפי שהייתי רוצה. מה שעוד יותר מגביר את החשדנות שלי כלפי דעות המונטסוריאנים השונים.

אחד הנושאים הרבים שבהתדיינות תמידית בין המחנכים המונטסוריים הוא מידת ההתערבות במעשי הילד שעסוק בפעילותו. השאלה שעולה הרבה פעמים בפורומים השונים היא האם מתערבים בפעילותו של הילד שניגש לביצוע הפעילות שהוצגה לו בדרך שונה ממה שהוצגה לו. לא אלאה אותך כאן בתשובות השונות, שכולן מנסות להתחקות אחרי מה שהם בטוחים הייתה דעתה של מריה מונטסורי. מעניין הוא כי הכל בסופו של דבר פרשנות הסיסמא המונטסורית הידועה: "לעקוב אחרי הילד" ("follow the child").

אחד הדברים החשובים לי בגידולך הוא להזין את הסקרנות שלך כלפי העולם. לאפשר לך להיות מדען קטן בכל אשר תעשה (בין היתר, בסטייה קלה מדיוננו, לאפשר לך להחשף במלוא הקסם לראשוניות התגליות השונות, כמו גם לא להאיץ בך). אני תמיד אומרת כי בעצם כל מה שאנחנו כהורים אמורים לעשות הוא לא להפריע לך. לכן אני לא מתערבת. משתדלת לא לתקן. ושתי משימות אלה אינן פשוטות כלל וכלל. אם אני מציגה לך איך ממיינים כפתורים לפי צבע, ואינך ממיין אותם נכון, אני שותקת. אם אני מבקשת שתצביע על הצוואר, ואתה מצביע על הלחי, אינני מתקנת. לכל היתר, אני מוסיפה: "זה הלחי". אם אני מציגה לך איך מוזגים שועית מכוס אחת לשניה, ובאמצע אתה מתחיל להעביר אותה באצבעות שלך, אינני עושה דבר. לכל היתר, באחת הפעמים הבאות אני שוב מציגה לך איך מוזגים את השועית מכוס לכוס. אני זורמת איתך. והרי זה מה שחשוב. לא סתם אתה עושה משהו מסויים, לא סתם אתה פונה לעשות משהו שונה. אתה מתבשל עם הידע שלך, אתה מתנסה, אתה חוקר, אתה מתהלך על הצעדים הראשוניים של אבני היצירתיות או המדע. כל אלה תהליכים חשובים מאוד, שרק אתה יכול לקבוע את קצף ההתפתחות שלהם, את קצף הליכתך במסלולם.

זו הפכה להיות המחשבה האינטואיטיבית שלי.

והנה, בדפדוף קליל בספרה של מריה מונטסורי "The Discovery of the Child" (אותו לאט לאט אני לבטח אתפנה לקרוא בזמן הקרוב), מצאתי מילים מדהימות אלה:

"Respect for Useful Activity. If... a child uses the material in exact imitation of the way he has learned for his teacher or in some other way which he has discovered for himself but in a manner that shows his intelligence at work, which is in itself something that favors a child's development, the teacher will permit him to continue to repeat the same exercise or make his own experiments as often as he wants without interrupting him in his efforts, either to correct slight errors or stop his work through fear of his becoming tired" (page 155, emphasis mine)

וגם...

"This then is the first duty of an educator: to stir up life but leave it free to develop.

For such a delicate mission there is need, however, of a great art which will suggest the proper time and limits of one's interventions. This will prevent the teacher from disturbing or misdirecting, instead of assisting, a soul which is coming to life and which will live by virtue of its own efforts.
This art must accompany the scientific method, since the simplicity of our lessons bear a great resemblance to the experiments of experimental psychology" (page 111, emphasis mine)

ספרים בעברית על מונטסורי

לפני כמה זמן (באמת סליחה על העיכוב הלא מוסבר כל כך בתגובה) שאלה אותי עינת לגבי חומר כתוב בעברית על פעילויות מונטסוריות לילדים בני 3-4 שנים. החלטתי לנצל הזדמנות זו ולהרחיב את תשובתי לגבי ספרים בעברית על מונטסורי בכלל.

זו תשובתי:

לצערי, כמעט ולא קיימים ספרים בעברית על מונטסורי. שלא לדבר על חומר כתוב אחר. זו, דרך אגב, הייתה גם אחת הסיבות לכך שהחלטתי לנהל בלוג זה. אני בעצמי לומדת על הגישה מחומר כתוב באנגלית בלבד. בחלקו מהקורס שאני לוקחת, בחלקו מספרים שונים (אותם ניתן לראות תחת הכותרת "ספרים בנושאים מונטסוריים" בצידו השמאלי של העמוד) וברובו מהבלוגים השונים של האמהות המשתמשות ב-homeschooling ושל המורות המשתפות על המתרחש בכיתותיהן (אותם ניתן לראות תחת הכותרת "מעורר השראה" בצידו השמאלי של העמוד). לי היה די קשה לאתר את החומר, ולכן חשבתי שאולי בכתיבתי על חוויותינו המונטסוריות בעברית, אוכל לסייע קצת לאמא כמוני המשוטטת לה ברחבי אינטרנט.

ובחזרה לספרים בעברית:

"שיטת מונטסורי בבית - השנים של טרום בית- ספר" מאת אליזבת ג. היינסטוק
מדובר בספר בסיסי מאוד המבקש יותר להסביר על הפעולות השונות המיועדות לגילאים 2.5-6 שנים, מאשר על הגישה בכללותה. ובכך הוא מפספס בגדול, לדעתי. כוונת המחברת הייתה, אני מניחה, לפשט את הפעילויות כך שגם האמהות בבית תוכלנה להציגן לילדיהן, ובחלקו היא גם ניסתה להראות איך ניתן להרכיב את הפעילויות בבנייה עצמית של האביזרים, כדי לחסוך ברכישת האביזרים היקרים. ספר די קליל שמתגמד לעומת הספרים האחרים שנכתבו מאז הוצאתו לפני למעלה משלושים שנים, שלצערי, תרגומם לעברית אינו בנמצא. ובכל זאת, הייתי ממליצה על ספר זה למי שאינו יכול להרשות לעצמו, מסיבה זו או אחרת, לקרוא את החומר באנגלית. לבטח, הייתי ממליצה עליו כתוספת למי שכבר די מתמצא בעיקריה הגישה המונטסורית.

"מונטסורי והילד שלך" מאת טרי מלוי
בניגוד לספר הקודם, בספר זה דווקא מוצגת הרוח שמאחורי הגישה המונטסורית. הספר נכתב בצורת שאלות ותשובות עליהן מבחינת הסתכלותו של הילד. ועדיין, אם כי אני ממליצה גם על ספר זה, הוא קליל מאוד, די שטחי, ולא מצליח לספק את תיאור הגישה לעומק.

"מי מבין את בטסי" מאת דורותי קנפילד

דווקא ספר זה שהוא בכלל ספר קריאה, הוא ספר נחמד. דרך עיניה של ילדה קטנה ניתן קצת להביט על עקרונותיה של הגישה המונטסורית. ספר זה יכול גם בקלות להפוך לספר ילדים האהוב על ילדיכם. דרך אגב, גם ספר זה נכתב לפני כמעט 100 שנים, והוא עדיין אקטואלי מאוד - לטוב ולפחות טוב.

"הילדים על הגבעה" מאת מייקל דיקין
ספר תיעודי זה נכתב על ידי עיתונאי הנחשף לדרכה המיוחדת של משפחת המחנכת את ילדיה בחינוך ביתי (homeschooling) לפי הגישה המונטסורית. לצערי, טרם הספקתי לקרוא את הספר הקורץ לי בין יתר הספרים שעוד מחכים לי על המדף. למרות הביקורות הלא ממש מחמיאות שיצאו לספר זה בשל השמועות על גורלם המר של הילדים אחרי שהתבגרו במשפחה שהייתה קצת קיצונית בדעותיה, אני עדיין מאמינה כי יש הרבה מה ללמוד גם מספר זה. מחכה בקוצר רוח לקרוא אותו.

אז כפי שרואים די בקלות, אין הרבה חומר כתוב בעברית. לעומת זאת, יש אוקיאנוס של מידע באנגלית.

על ספרים הראשונים להכרת הגישה המונטסורית באנגלית ניתן לקרוא כאן.

על הציור בכלל, ועל כן ציור בפרט

בהתאם לעקרונות היצירה ברוח המונטסורית, כדי להתאים את סביבת העבודה שלך לשלב ההתפתחותי בו אתה נמצא, רכשנו כן ציור. אם היית יכולה, הייתי רוכשת לך את כן הציור של Melissa & Doug. אך לצערי, לא משווקים אותו בארץ. כך שהסתפקנו בכן הציור של IKEA. החסרונות שלו הם כי הוא יותר גבוה, ולכן פחות מתאים לילד בגילך, ויש לו רק מגש אחד - דווקא ליד לוח גיר, שהוא המקום הפחות שימושי לכך מלוח מחיק. מאז שהצבנו את הלוח לפני כשלושה שבועות, חל שינוי ניכר. עד אז, במשך כמה חודשים, הייתי מכינה לך מגש עם נייר בגודל של חצי דף A4 ופסטל שמן אדום. המגש היה בספרייה, וכשהיית מבקש, הייתי מורידה לך אותו על השולחן. ההתעניינות שלך הייתה דלה - היית מבקש לעיתים רחוקות את המגש. לא עוד. מרגע שכן הציור ניצב בסביבתך, ההזמנה להשתמש בו תמיד פתוחה.

לפני שהכרתי לך את כן הציור, חשבתי עם עצמי ועם אבא, איך אמורה להראות סביבת העבודה שלך בתחום הציור. לדעתי, יש בציור משהו שונה מהפעילויות הרגילות, ואולי אף מפעילויות יצרה אחרות. ציור הוא לא דווקא פעילות מוגדרת, שלה התחלה וסוף ברורים. ולכן התלבטנו איך נכין את כן הציור כך שיהיה מחד, תמיד מוכן ומאורגן לקראת משב היצירתיות שלך, ומאידך, בינתיים, איך לא יגרום לבלגן מסביבו. שיקול נוסף שלקחנו בחשבון הוא כי אתה עדיין נמצא בתקופה, בה נדרש פיקוח שלנו ליצירתך. שלא נשכח כי לבטח, לפחות בהתחלה ידרש פיקוח צמוד עוד יותר, עד שתלמד להשתמש בכן ציור למטרת היצירה. בזמן ההתלבטויות, למרות שרכשנו את הכן כבר לפני כמה חודשים, חיכיתי עד שיתאפשר לי לסיים לקרוא את "Young at Art" של Susan Striker - ספר מדהים, שעל אף שהוא כתוב על ידי מישהי שאינה מתחברת כל כך לגישה המונטסורית (ואכן, היו בו דברים שלא הסכמתי איתם), למדתי ממנו המון. הייתי חייבת לעצמי לסיים לקרוא אותו בטרם אציג לך את הפעילויות היצירתיות.

וכך החלטנו.

מיקום - הכן מוקם במקום נפרד מסביבת העבודה הרגילה שלך עם הפעילויות הרגילות, אם כי באותו המרחב. הכוונה ליצור קשר צמוד אך מופרד בין היצירה לעבודה.

סביבת עבודה - כן ציור, עליו מודבק דף נייר בגודל A3, ופסטל אחד במגש שעל הכן.

נייר - על הכן תמיד מודבק דף נייר בגודל A3 (אחד הדברים המאוד חשובים שלמדתי מקריאת "Young at Art" הוא כי הדף, עליו יצייר הילד, חייב להיות לפחות ברוחב הזרוע שלו, כך שיוכל לבצע משיכות על הדף במלוא היקפן. חבל שלא ידעתי זאת לפני כמה חודשים, אז הצעתי לך דפים בגודל של חצי דף A4, מה שהיה יותר מדי קטן בשבילך). התלבטתי איך לחבר את הדף לכן. בהתחלה רציתי להשתמש בקליפסים, אך הם אינם שימושיים בכן זה לגודל הנייר של A4. הברירה היחידה שנשארה היא להדביק את הדף באמצעות מסקנטייפ לבן, מאחור. כמו שחשבתי, בהתחלה כל מה שניסית לעשות הוא להוריד את הנייר מהכן. המסקנטייפ ריתק אותך. כמו בכל דבר חדש, סבלנות והקפדה ("אנחנו מדביקים את הנייר על כן, כדי שתוכל לצייר") השתלמו. היום אתה מקבל את זה כמובן מעליו. דבר נוסף, לגביו התלבטנו, הוא תדירות החלפת הנייר. מכיוון שאנחנו מאמינים כי ציור הוא יצירה מתמשכת דווקא, החלטנו כי הנייר יוחלף רק פעמיים ביום. במשך השינות שלך. עד אז אתה חופשי לחזור לציור, ולהוסיף לצייר עליו. מטעמי חיסכון, אני משתמשת בשני צידי הדף. השימוש בפסטל, בינתיים, לא מונע זאת. אתה, כמבון, לא מודע לכך.

חומרים - אם לפני זה הרגשתי כאילו אין חייבים למהר, וחייבים לתת לך זמן להתמקד בכל צבע ובכל חומר בנפרד, אז אחרי שקראתי את "Young at Art", קיבלה הרגשתי זו משנה תוקף:

"הזמן הנכון להציג חומרים חדשים הוא כשהילד נראה כי מסתדר לגמרי עם חומר שכבר נמצא ברשותו. חומרי יצירה בסיסיים, אלה שהילד מכיר ומרגיש נוח איתם, מובילים הרבה יותר לחשיבה המצאתית ולהלך רוח יצירתי, מאשר מגוון רחב של החומרים היקרים התמיד משתנים" (עמוד 11).

וגם:

"תדגימו שימוש בצבע אחד... לילד מתחת לגיל שנתיים, אין שום חשיבות לשימוש בצבע. מבחינתו, התנועות המוטוריות, תפעול החומרים וחקירת הטקסטורות השונות הם ההיבטים החשובים של הפעילות. הצעת יותר מצבע אחד מסיחה את דעתו של הילד מלהתרכז בפעילות ויכולה לגרום לתסכול, אם הצבעים יתערבבו ויהפכו לעמומים יותר. כל פעם שהילד מפסיק להשתמש בצבע אחד, כדי להחליף לצבע נוסף, המשכיות הפעילות מופרעת, והלמידה מצטמצמת. הצעת מספר צבעים שונים לילד משמשת אך את הנאתו של המבוגר הצופה; היא לא נדרשת על ידי הילד המוקסם מהפעילות, גם כשברשותו אך צבע אחד... תדברו על הצבע שמשתמשים בו. תצביעו עליו בכל פעם שתראו אותו בסביבתכם... הישנות השימוש באותו הצבע יכולה להראות מאוד משעממת לכם כמבוגרים, אך ילדים לומדים מחזרות. בדיוק כפי שהם יקשיבו לאותו השיר או הסיפור עוד ועוד, עד שאתם חשובים שאתם מאבדים את שפיותכם, כך גם הם יציירו באותו הצבע על נייר לבן נקי במשך מה שיראה כנצח, תמיד מבצעים ציורים שונים אחד מהשני במידה רבה. אני מאמינה כי פישוט החומרים המוצגים מסייע לילד להתרכז במשימתו. "התקופה הכחולה" של פבלו פיקאסו נמשכה במשך מספר שנים" (עמוד 62).

ולבסוף:

"השמחה הרבה מהשימוש במניפת צבעים שלמה והקסם של ערבוב הצבעים מגיעים הרבה יותר מאוחר, אחרי הלמידה המספקת דרך הפעילות הקינסטתית" (עמוד 67).

אני מאוד מסכימה עם שורות אלה. הצבע הראשון, אותו אתה חוקר, הוא אדום - אחד משלושת צבעי הבסיס. החומר הראשון הוא פסטל שמן אדום. הפסטל הוא מסט Melissa & Doug Jumbo Triangular Crayons, אותו הבאתי מארצות הברית, ואחרי שכבר קיבלנו אותו, מצאתיו, להפתעתי הרבה אך טובה ב"שילב". מה שיפה בפסטלים אלה הוא שהם גדולים, ולכן נוח לך להחזיק אותם; בצורת משולש, ולכן לא מתגלגלים מהשולחן על הרצפה, למשל; וגם ללא עטיפה, ולכן נסיונות החקירה שלך בשימתם בפה המתוק שלך נגמרים ללא שרידי נייר על שפתיך.

התהליך - אתה מוביל לגמרי את הפעילות. בהתחלה, הצגנו לך לגמרי בקצרה את איך משתמשים בפסטל. מכאן, אתה הובלת. הפסטל תמיד נמצא על המגש של כן הציור. מוכן ומזומן לרגע הופעת המוזה שלך. אנחנו לא מתערבים. אם אתה מבקש כי נצייר, אנחנו משרבטים אך קו קטן, ואז מניחים את הפסטל (אלא אם אמא שלי בסביבה, והיא, הגברת התמיד מאתגרת, למרות הבקשות, לפתע מציירת לך אדם משונה). אנחנו שם אך כדי לפקח כי אתה אכן מצייר. למשל, בהתחלה, מטבעם של הדברים, לקח לך זמן להתרגל לכן הציור. ניסית להזיז אותו. ניסית לצייר (ועדיין לעיתים אתה מנסה) בכל מיני מקומות, מלבד הנייר. זה דווקא מוזר, כי אומרים, כי הילד מתחיל לצייר על הקירות, כשיצר הציור שלו לא בא לסיפוקו על הנייר, או במילים אחרות, כשאין לו הרבה הזדמנויות לצייר. איתך, זה קרה להיפך. כשהפסטל היה על המגש, לא ניסית לצייר בשום מקום אחר. ודווקא, כשכן הציור נכנס לתמונה, התחלת לעשות כן. בעיני, זה יותר עניין של בדיקת גבולות. וזה בסדר. אנחנו שם כדי לעזור לך לחזור לתלם.

הצגת הציורים - כפי שכבר הזכרתי, חשוב לנו להציג את ציוריך, כפי שמוצגים בביתנו גם הציורים של אביך. אנחנו מאמינים כי בהנחייה נכונה, יגביר הדבר דווקא את הערכתך לאומנות. בינתיים, אנחנו תולים חלק מהיצירות שלך על המקרר. המקום המרכזי בביתנו :). לעולם לא מלווים את האקט הזה בתרועות שמחה ובמחיאות כפיים. רק ציון עובדה כי זה הציור שלך. ואולי גם תיאור של מה שאנחנו רואים עליו (קווים מעגליים, מפותלים וכו'). יתר היצירות שלך מאוחסנות בפורט פוליו הישן של אבא, בחוצצי ניילון בגודל A3, לפי החודשים. אני מסמנת בתחתית כל אחד מציוריך בעפרון, תאריך, שם (הרי בעתיד יהיו גם שמות אחרים:) וגילך. בכתב קטן וכמעט בלתי נראה לעין.

מדהים לראות עד כמה השרבוטים שלך משתנים. אין אחד דומה לשני. כאן, למשל, זה אחד השרבוטים הראשונים שלך על כן הציור מלפני שלושה שבועות בערך.

זה עוד אחד, בו שרבטת על הצד השמאלי של הנייר.

ואז, לפתע לפני כמה ימים, התחלת לצייר קווים בודדים אנכיים. לאורך כל אורך הדף. זה מה שהעסיק אותך לאחרונה. מדהים לראות את זה. הרי אף אחד מאיתנו לא הראה לך זאת. זה לגמרי פרי יצירתיותך.

בדרך כלל אתה שומר על גבולות הנייר, אך לעיתים קצת חורג. זה המינוס הנוסף של כן ציור זה. בגלל שהמגש נמצא בצד לוח הגיר, רק שם יכולתי לתלות את הנייר. וכך נשארים סימנים הלא מחיקים על לוח הגיר מהפסטלים. נראה מה נעשה עם זה בעתיד. אולי אצבע את לוח הגיר בצבע גיר מיוחד לפני שתצייר בגיר עליו. או שפשוט ניצור לך לוח גיר קטן חדש.

לעיתים אתה מצייר פחות, לעיתים יותר. לעיתים חוזר ומוסיף עוד משהו על הציור. לעיתים עוצר ליד הכן בדרך לאנשהו, לעיתים מגיע אליו במיוחד. לעיתים בבוקר, לעיתים דווקא לפני השינה. וזה כל היופי. המצאות הכן בסביבתך הופכת את היצירה לחלק מחייך. ומה היא האומנות, אם לא חלק אינטגרלי מחיינו?

איך נחמיא לך על יצירותיך?

גם בתחום האומנותי, המחמאות (praising) שניתן לילד על יצירתו תהיו בונות ותיאוריות. חשוב מאוד להבין כי בשביל הילד המשיכה ליצור היא פנימית. הוא מעוניין בתהליך היצירתי ולא בהערכת הסביבה החיצונית כלפי יצירתו. אל לנו לשנות זאת. במקום להחמיא במחמאות ריקות מתוכן ("איזה יופי!", "עבודה מצויינת!", "איזה ציור יפה ציירת", "כל הכבוד"), כדאי להחמיא במחמאות שיעשירו את הילד בין אם בהרחבת השפה שלו, בין אם בעידוד המחשבה העצמאית שלו, בין אם בתיאור מילולי של מה שהילד יצר באופן אינטואיטיבי. אכן, ניתן מדי פעם להגיד לילד כי אהבנו את יצירתו, אך יהיה זה הרבה יותר תורם, אם גם נסביר לו למה אהבנו אותה, תוך כדי שנשתמש בתיאורים ובביטויים שבנוסף, גם יעשירו את אוצר המילים שלו.

"בפעם הבאה שהילד שלכם יראה לכם את העבודה האומנותית שלו, תנסו להעיר את אחת ההערות הפתוחות הבאות:

תגידו: "אני רואה כי השתמשת בהרבה אדום בציור שלך", במקום "זה יפהפה, עבודה מצויינת". בהערתכם לגבי השימוש בצבעים בציור, אתם מודים כי באמת הסתכלתם על הציור וגם סללתם דרך לילד לספר לכם, מדוע הוא בחר להשתמש באדום, מה זה אומר, או איך הוא הרגיש בעת הציור. לעומת זאת, כשהערתם: "עבודה מצויינת", הדיון הסתיים.

... התיאור המילולי של הציור הוא ההזדמנות לילד לתקשורת חברתית, להביע את רגשותיו ולרכוש בטחון עצמי בכישוריו התקשורתיים. תזכרו, כשאתם שואלים שאלה של "כן" או "לא", כל מה שתקבלו בחזרה יהיה "כן" או "לא".

הערות אפשריות נוספות:

"מדוע בחרת להשתמש בשלושת הצבעים האלה?"
"איפה אתה רוצה לתלות את הציור הזה שלך?"
"על מה חשבת כשציירת את הציור הזה?"
...
"איך יצא לך צבע אפור?" (The Montessori way to praise your child's artwork" by Jocelyn Scotty)

וגם:

"אתם יכולים לתאר את מה שהילד עושה, כמו, למשל: "אני רואה כי אתה מכסה את כל הנייר בקוים", "לבטח, אתה עובד קשה", או "כל היד שלך זזה למעלה למטה, וכך גם הקווים על הנייר שלך". אתם יכולים לתאר את אופן השימוש בכלים. למשל, "כשאתה משפשף את הנייר עם החלק הצדדי של הפסטל, הקו הוא בדיוק ברוחב של הפסטל!". אתם יכולים להתמקד בקווים. כשאתם מצביעים על קו מסוים, אתה יכולים להוסיף: "עשית קו זגזג". אתם יכולים להצביע על תוצאות הלחץ שהופעל על כלי מסוים, כמו, למשל:" תראה כמה חזק את לוחץ על הפסטל. זה הופך את הקו לקהה מאוד"... אתם יכולים להעשיר את אוצר המושגים האמנותיים של הילד שלך על ידי הערה הבאה: "או תראה! קו אלכסון!"

... כשאתם מנסים לחשוב על הערות מסייעות, תזכרו כי על ידי תיאור פשוט של הפעילות או של הציור, אתם מאוד מסייעים לילד, כיוון שאתם מגבירים את מודעותו לסיבות ולתוצאות של פעולותיו, ואתם מדרבנים את התפתחות השפה על ידי העשרת אוצר המושגים של הילד. ההתעניינות שלכם ואישורכם הם שתי תרומות הכי משמעותיות שאתם יכולים לתרום לאומנות ילדכם. תקחו בחשבון את השלב ההתפתחותי של ילדכם, בעת שאתם מעירים את הערתכם. "זה נראה כמו בית" יכולה להיות הערה מתאימה לילד בן 7, אך לא לילד בן 3 (גם אם זה באמת נראה כבית לכם [כי לרוב, הוא באמת לא התכוון לצייר בית]).

תשקלו את השאלות הבאות בעת שאתם שוקלים את הערתכם:

1. איך פעולותיו של הילד משפיעים על הציור
2. איך הוא משתמש בצבע
3. סוג הקו שהוא צייר
4. איך העבודה הנוכחית שלו נבדלת מעבודותיו הקודמות
5. הדרך בה השתמש בכלי
6. הלחץ שהפעילה היד על הכלי
7. איך הילד הרגיש בעת עבודתו

הערות מסייעות מעשירות את שפתו של ילדכם ונותנות תוקף למאמציו. למשל,

"או תראה! ציירת קו ישר, וגם קו מעוקל"
"חלק מהקוים שלך כל כך ארוכים שהם יוצאים מחוץ לגבולות הנייר"
"אני רואה קו עבה בדיוק ליד הקו הדק"
"אתה כנראה לחצת חזק מאוד על הפסטל לעשות קו כל כך קהה"
"הצורה השחורה היא ממש ליד הצורה הכחולה"


תזכרו כי האומנות לא חייבת להיות "יפה" כדי להיות טובה או כדי לספק לילד התנסות לימודית חשובה. ההערות המעודדות, לכן, חייבות לא להיות מוגבלות ל"יפה מאוד".

אין טעם להעיר את ההערות הבאות לגבי יצירת ילדכם:

"מה זה?"
"מה אתה עושה?"
"אל תעשה את זה ככה. תעשה ככה"
"מדוע אתה לא עושה את מה שטומי עושה?"
"תצייר ציור בשביל אמא"
"איזה ילד שובב! אל תצייר על הקירות" ("Young at Art" by Susan Striker)

יצירה ברוח מונטסורית

"Because her primary concern was the human spirit within each child, it is worth noting that Montessori included music and art materials as integral parts of the classroom environment. They are freely available to the children at all times, and never relegated to a separate room and a "specialist" teacher down the hall from the regular classroom. The message to the children is that these expressions of the human spirit are not esoteric activities for the talented few but activities to be understood and engaged in by all. The beauty and naturalness with which Montessori elementary school students illustrate each piece of their work is ample testimony to this process of combining artistic expression with academic work" ("Montessori from the Start" by Paula Polk Lillard, page 9)

גם בתחום האומנות נשמרים העקרונות הקבועים של הגישה המונטסורית:

* סביבה מתוכננת ובטוחה (prepared environment) - בסביבת העבודה של הילד יהיה מקום מוגדר המיועד ליצירה. החומרים והמקום יהיו זמינים תמיד. מסודרים, מובנים ומאורגנים, כך שהילד יוכל להתמצא בהם בקלות. הילד תמיד יהיה מוזמן להשתמש בהם. מבחינת הגישה המונטסורית אי אפשר ללמד אומנות במסגרות מכוונות על ידי המבוגר, ובשעות מוגדרות מראש (למשל, בחוגים). הרי היצירה היא עניין של מוזה. ואיך ניתן לכוון את הגעת המוזה דווקא במהלך מסגרות הזמן המכוונות על ידי המבוגר? בנוסף לסביבת העבודה, הילד יוקף בסביבה אומנותית גם בחיי היום-יום:

"Art is a way of approaching life, of moving and speaking, of decorating a home and school and oneself, of selecting toys and books. It cannot be separated from other elements of life... Every part of the home influences the child's developing sense of beauty and balance, shape and color" ("The Joyful Child" by Michael Olaf Company, pages 48-50)

ולכן בסביבת הילד תמיד יימצאו עבודות אומנות מובחרות שייתלו בגובה העיניים שלו, ובתקווה יזינו את הערכתו ליופי. ובכלל, סביבתו תהיה יפה ואסתטית.

* חופש בתוך גבולות האחריות (freedom within limits of responsibility) - אי אפשר כמעט להדגיש מספיק את חשיבות מתן החופש לביטוי היצירתי. הרי רק האדם החופשי באמת יהיה מסוגל לחשוף את הפוטנציאל היצירתי שלו בשלמותו. יהיה מסוגל להגיע לאני היצירתי הכי כמוס שלו, ולתת לנפשו להתגלות מחדש דרך היצירה. וכדי לאפשר זאת, כמובן, חייבים להיות קודם כל אנחנו, המבוגרים, מוכנים מאוד לקראת הפעילויות האומנותיות של הילד. אנחנו נציג לילד את הפעילות היצירתית כאילו הייתה זו פעילות רגילה בתחומים רגילים, כמו כישורי חיים או שפה: תהיה לה התחלה, סדר פנימי וסוף. בנוסף, יתווסף גם מימד חדש - ההדרכה איך ינקה הילד את הסביבה ויחזירה למה שהייתה בטרם יצר בה. זה יהיה הגבול החיצוני, אליו יתווסף רק הגבול הרגיל של השימוש בחומרים למטרה שלשמה הם נועדו. בצבעים, מציירים, למשל, על נייר, ולא על קירות הבית. אנחנו נדגים לילד הדגמה קצרה בלבד את השימוש הנכון בחומרים. בדיוק כמו במישורים האחרים. אך מעבר לכך, הילד חופשי. חופשי ליצור, להתנסות, לנסות, לחקור. חשוב מאוד לזכור כי מה שחשוב באמת הוא התהליך, ולא התוצאה הסופית. ולכן, ינתן זמן מספיק להתנסות בכל חומר בנפרד לעומקו. לא יהיה זמן מוגבל לפעילויות היצירתיות. הילד לא יונחה מה לייצר (ציורי אובייקטים מוגדרים, כמו גם ציור לפי נושאים, מגיעים בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר), אלא הבחירה תושאר אך לחקירתו העצמאית. לא נכיר לו חוברות צביעה (שבמקום לעודד יצירתיות אך מדכאות אותה). אם יבקש כי נצייר בשבילו או איתו, נשתדל בעדינות להמנע מכך. בכל מקרה, לא נלמד אותו איך לצייר את מה שהוא רוצה לצייר, וגם לא נצייר מיוזמתנו אובייקטים ריאליסטים (הדמיית הציור לחפץ ריאליבטי תבוא ביוזמת הילד בלבד). אם לא תהיה ברירה אחרת, אלא להגיב, נשתדל כי התערבותנו תהיה מינימלית עד כמה שניתן. נצייר קו קטן. נגזור חתיכה קטנה. זהו. ונניח לילד לקחת את המושכות הלאה. אם ניתן מחמאות, יהיו אלה מחמאות תיאוריות בונות בלבד. אם נעיר משהו, אם בכלל, תהיה זו הערה טכנית הגדרתית.

וכמובן, גם:

** דוגמא אישית - כמו תמיד, אם אנחנו לא נעריך אומנות ולא נחייה אותה, כל המאמצים שלנו להציג לילד את הרבדים המעשירים והמזינים של החשיפה לאומנות יכלו. לכן, ביתנו יתמלא ביצירות אומנות (למזלנו, ביתנו באמת שופע ביצירות האומן האהוב עלי). וגם בספרי אומנות. בהמשך, יגיעו גם יצירות שלך, יצירות משפחתיות משותפות, וגם הביקורים במוזיאונים.

** מחמאות (praising) - גם בתחום האמנותי, המחמאות שניתן לילד על יצירתו יהיו בונות ותיאוריות. אני ארחיב על כך בפוסט נפרד.

** כבוד ליצירתו של הילד - התהליך הוא זה שחשוב. התוצאה הסופית של יצירתו של הילד כשלעצמה שולית לתהליך היצירה. קיימות מספר דעות בקהילה המונטסורית לגבי פרשנות עקרון זה. לפי כולן, נתייחס ליצירתו של הילד בכבוד רב. לא נצייר עליה, לא נשנה אותה, לא נתאים אותה למשהו שלא היה בה מלכתחילה (למשל, לא נגזור ממנה כרטיסי ברכה, אלא ניתן מלכתחילה את כרטיסי הברכה לילד כדי שיוכל לצייר עליהם, אם ירצה), לא נשליך אותה לפח או נשאיר אותה מוזנחת על השולחן שבסלון. ואולם, יש שלא כותבים כלום על יצירתו של הילד, לא את שמה, או את שם הילד, או את התאריך. יש שלא מציגים את יצירותיו של הילד, כדי לא להרוס את יצירתיותו (אם ירצה להשוות את הישגיו העתידיים עם אלה הקודמים), כדי לא ליצור בילד את הרצון לספק את המבוגר ביצירתו (אחרי שהמבוגר מתפלא כל הזמן מהיצירות המוצגות לראווה, הילד עלול ליצור כדי לרצות את המבוגר ולא כדי ליצור בשביל עצמו), כדי לא ליצור תחרותיות בין הילדים (אם מעורבים ילדים נוספים). אנחנו שייכים לזרם האמצעי - אנחנו אכן מתייחסים ליצירותיך בכבוד. אך אני כן רושמת את שמך ואת תאריך יצירתך בעפרון, בכתב קטן, מאחורי היצירה, התחתית העמוד. אני מאמינה גם כי חשוב להציג את היצירות שלך, הרי ביתנו רווי גם ביצירות אביך. חשוב להראות לך כי אנחנו מוקירים יצירות אומנות, וביניהן, גם את יצירותיך. אני מאמינה כי אם במקביל לכך, התייחסותנו ליצירותיך תהיה טכנית, תיאורית, לא יותר מאשר: "זה הציור שציירת. רוצה לצייר עוד אחד?", לא יהיה בכך כל נזק.

** התאמת הפעילות היצירתית לילד - הפעילות תותאם תמיד לשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד. ההבעה היצירתית והעבודה האקדמית של הילד שזורות אחת בשניה. לא ניתן להפריד ביניהן. למשל, ציור הוא שלב חיוני והכרחי בטרם מתחיל הילד לכתוב. אך מבלי יכולות מוטוריות שיפותחו בעבודה אקדמית, לא יוכל הילד להגיע להישגים בתחום האומנותי. ולכן, תמיד הפעילויות האומנותיות שיוצגו לך יותאמו לרמה שלך - למשל, המכחול יוצע לך כשהשליטה שלך באגודל ובאצבע תהיה מספקת.