לבתנו: את בת שמונה חודשים!

את בת שמונה חודשים!

ואנחנו אוהבים אותך כל כך!

אני אוהבת לראות אותך מתגלגלת לך ברחבי ביתנו. מגלה כל פעם פיסה חדשה וחוקרת אותה במלואה. אני אוהבת את כוח הרצון שלך - אין דבר שיעמוד לפניך. אני אוהבת לשמוע את הצחוק שלך. אני אוהבת לראות אותך בבגדים מעשי ידיי. אני אוהבת להזכר בכל מחשבה ומחשבה שחשבתי עת סרגתי עין אחר עין. אני אוהבת את הרגעים שלנו יחד לפני שאת הולכת לישון. אני אוהבת לראות אותך עם אחיך. אני אוהבת להריח אותך. אני אוהבת את העיניים המדהימות שלך שכל נסיון לצלם את צבעם נכשל. הן בצבע כחול אפור משהו, אך באור שמש החלק המרזי שלהן הופך להיות ירוק. ועדיין, אני חושבת שהמילים עושות עוול לצבע המדהים שלהן באמת. אני אוהבת את איך שאת ממשמשת אותי בידייך כשאת יונקת. אני אוהבת את איך שאת אוהבת את החדר של אחיך, שבבוא היום יהפוך גם לחדרך. אני אוהבת את איך שאחיך אוהב אותך. אני אוהבת את הרגעים שלכם יחד. את היחד שלכם שאי אפשר להפריד אותו.

אך יותר מכל, יותר מכל, אני פשוט מאוד מאוד אוהבת אותך!

לילדינו: עושים קניות ביחד

זה מדהים כמה דברים הייתי נמנעת לעשות כשהייתי אמא לילד אחד (בגלל שהם פשוט היו מאוד מאוד קשים לביצוע, מסיבה זו או אחרת). וכמה דברים אני מוצאת עת עצמי עושה עם שני ילדים. למשל, עריכת קניות. מדי כמה זמן אנחנו עוזרים לאבא בכך שמבצעים את הקניות השבועיות. אתה אוסף את כל המצרכים לעגלה. את מכוונת את העגלה. צוות לעניין...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים וארבעה שבועות...

לבננו: הדפס ראשון

בכל הנוגע לפעילויות יצירה למיניהם אני תמיד בדילמה - אם להציג לך משהו ולאפשר לך לחקות ולהתנסות, או לחכות שתגלה זאת בעצמך. נראה לי שכבר שיתפתי אותך בנושא. ונראה לי, בלי לרצות בכך, ההתנהלות שלנו עד עתה מעידה כשלעצמה על התשובה שנכונה לנו בימים אלה.

כך, למשל, לגמרי לבד גילית את נפלאות ההדפס (תסלחו לי כל האומנים המקצועיים שבין קוראינו על בחירה שרירותית במושג זה). בזמן, הצגתי לך איך אפשר להדפיס באמצעות פירות שונים. מדי פעם ניגשת להדפיס בדרך זו (printing), אך לרוב היית ממשיך ישירות בצביעת מה שהדפסת באמצעותו.

ואז יום אחד, אחרי שדי הרבה זמן לא הדפסת משהו, הודעתי לי כי אתה הולך לצייר שרפרף. מופתעת להודעתך, כיוון שאצלנו לא נהוג להודיע כי מציירים משהו מסוים בינתיים, לפחות לא בדרך כלל, חיכיתי למה עומד להתרחש. ניגשת לשרפרף פלסטיק שבמטבח. שמת עליו נייר וציירת עם הפסטלים עד שקיבלת את ההדפס של הדוגמא שעל השרפרף. חה!

לבננו: יוצר ביותר מבצבע אחד

אני יושבת ומחפשת את המילים הנכונות להסביר את הסיבות לך שהרגשתי כי הגיע הזמן שתתחיל ליצור יותר מבצבע אחד. ואינני מוצאת. זה פשוט קרה. והמדהים הוא, כפי שגם אתמיד איחלתי לו, הוא שהמועד הרגיש גם נכון מאוד בשבילך! ואולי זו כשלעצמה הסיבה הטבעית לכך שלא ניתן להסביר אותה.

ובכן...

אחרי שבמשך כשנה וחצי התנסית ביצירה אך ורק בצבע אחד בכל פעם, התחלנו להרגיש כי הגיע העת הנכונה להכיר לך שימוש ביותר מבצבע אחד. במקור, כל פעם שחשבתי על אבן דרך זו, חשבתי שבהדרגה תתנסה בשני צבעים, בשלושה צבעים וכך הלאה. בפעול, במועד שהדבר קרה בפועל, הרגשנו כי אתה בשל למשהו אפילו קצת יותר רחב.

זה קרה באופן טבעי, כמו שהיה אמור לקרות. אני חושבת שהדבר התחיל בביקורים המתארכים יותר ויותר שהעברת בסטודיו של אבא לאחרונה. נחשפת יותר ויותר ליצירתו ולעבודתו עם צבעים. וגם הכרת את פינת היצירה המיוחדת שלך שבסטודיו של אבא, עם קופסת פסטלים שלרשותך (ועל כך, כמובן, בנפרד). גם עשיית שיעורי הבית שלך עם נדב חשפה לפניך את השימוש ביותר מצבע אחד. ועדיין, במשך כחודש ימים המשכת אתה בממלאכתך ליצור בצבע אחד, מבלי שהעלת שאלה בעניין.

עד שיום אחד, ביקשת לצייר בפסטל שמן בצבע מסוים. וכשרציתי להביא לך אותו, לראשונה ביקשת את כל הקופסא. שמחה לבקשתך, הבאתי לך את כל הקופסא. ואז ביקשת גם את העפרונות וגם את הפסטלים משעוות סויה. ופתחת במרתון ציור. כך היה במשך כמה ימים, היית מוציא את תוכן כל הקופסאות ומצייר להנאתך. כל כך שמחתי לפרץ זה של יצירתיות. באופן מקרי, ולא מקרי, התרחשות זו קרתה במקביל למועדים בהם לגמרי בעצמך למדת את כל הצבעים והתחלת יותר ויותר לשים לב לקיומם בסביבתנו.

אך משהו בי עדיין לא היה שלם. הייתי בדילמה די גדולה. מחד, כמו שתמיד האמנתי, מבחר הצבעים העשיר שלפניך במובן מסוים גורם לפיזורך. מאידך, הגיע הזמן כי תחשף למבחר הצבעים עם כל הפיתויים וההתנסויות שהוא עומד להציע. התלבטתי די הרבה. ואיך שהדברים מתחילים להראות לאחרונה, פשוט זרמתי ביחד איתך (אחרי, כמובן, סיכום כללי של הדברים עם אבא). בסופו של דבר הגענו להתנהלות הבאה.

הקופסאות עם כל מבחר הצבעים נמצאות בשידה הירוקה שבחדר העבודה שלי. בהישג היד שלך, כדי שתוכל להגיע אליהם מבלי להזדקק לסיוע שלנו. אך גם מספיק רחוק ממך כדי לא לפתות אותך יתר על המידה. כל כמה ימים אתה בוחר כמה פסטלים וכמה עפרונות אתה מוציא מהקופסא כדי שיעמדו לשימושך המיידי - בשידת היצירה שלך (בשל הניידות המתגברת מרגע לרגע של אחותך המתוקה, הוצאנו אותם ממגש כן הציור, שם הם היו נמצאים עד עתה). בהתחלה היינו מנהלים משא ומתן על הכמות המדויקת וגם על מועד החלפתם. אך לאט לאט הדבר השתרש לו, והיום אתה מתנהל לגמרי בעצמך.

ושוב, אני שמחה מאוד כי הדברים קרו בקצב האיטי שלהם. ומקווה, שגם אחותך תוכל לזכות מגישה זו. אם כי גם יודעת שהכל יקרה כפי שזה אמור לקרות. לאט ופשוט...

לבננו: האיש והסקסופון

זו מעין מסורת שכזו - בשבת אומנים, במרכז, ילדים פורסים שטיחים ומוכרים את כל מה שרק יכולים למכור. הם גם מוכרים לימונדות וממתקים ועוגות, שלרוב אמהותיהם הכינו בשבילם. אינני אוהבת כל כך את מה שזה הפך להיות עם השנים. אך אינני יכולה להפנות גב למכירת ציוד יד שניה כלשהי.

ולכן כשראינו את השטיח המסוים הזה ועליו ספרי ילדים די טובים וכלי נגינה שונים, די שמחתי.

נברתי בספרים ובחנתי קסילופון מעץ כתוספת מקסימה לסלסלת כלי הנגינה שלנו.

ואז שמתי לב כי אתה צובר מסביבך את כלי נגינה האחרים שהיו פרוסים על השטיח - חלקם כאלה שכבר יש לנו, וחלקם מפלסטיק. הסברתי לך את הסיבות שבשלן לא נוכל לרכוש אותם, והגענו לסיכום בינינו. אתה תבחר כלי נגינה אחד מאלה שעדיין אין לנו.

ובחרת בסקסופון!

מודה כי לא ממש שמחתי, כיוון שלא ששתי להוסיף כלי נגינה מפלסטיק לאוסף כלי נגינה שכולם עשויים חומרים טבעיים. מה גם שהוא לא ממש מעודד נגינה פתוחה כלשהי, וצליליו אף מזעזעים משהו. אך כמובן כיבדתי את בחירתך.

אז חשבתי שיהיה זה פתרון מצוין לכלי נגינה נייד שתוכל ללא חשש (שלי שמה יהרס בחוץ או יהיה אטרקטיבי מדי עבור ילדים אחרים).

ועדיין לא הערכתי כמה מדהימה תהיה רכישה זו - לא הפסקת לנגן בסקסופון במשך כל אותו היום. עם נגני ג'ז בבוקר ועם נגני מוסיקה ברזילאית בהופעה לילית, וגם בלעדיהם.

ובמשך למעלה מחודש שלאחר מכן סקסופון היה לכלי הנגינה החם שבסלסלה.

וכמובן, גם אחותך התאהבה בסקסופון - לא רק ברצועתו בדמוי חבל שקשרתי כדי שיהיה לך קל יותר לאחוז בו, והיא גם מעולה ללעיסה, אלא גם בסקסופון עצמו. ואפילו הצליחה להפיק ממנו כמה צלילים...

לילדינו: מבלים בשבת אומנים

השנה אבא החליט לא להציג בשבת אומנים (ואינני נכנסת לטעמיו כדי שאולי אולי זה ידרבן אותו לכתוב לכם עליהם, רק אציין כי הסכמתי ותמכתי בכל אחד מהם). מה שאפשר לנו להנות מכל מה שהיה ליום שבת חמים להציע, ובעיקר - הופעת ג'ז מרהיבה של תלמידי קונסרבטוריון. האזנו, רקדנו, שרנו, ניגנו (וגם העברנו את תשומת לב הקהל שהיה קרוב אלינו מהלהקה לחברים המנגנים והרוקדים שבמשפחתנו אך מלא..) ואפילו קינחנו בסושי. מה עוד אפשר היה לבקש?

מדהים עד כמה את אוהבת מוסיקה. איך שאת שומעת מנגנה, את שרה, ומחייכת. וגם מתחילה לנענע את כל גופך במעין ריקוד מיוחד שכזה...

ולבטח שמת לב לכוס פלסטיק שבידיך, שגם אליה יש לך אהבה מיוחדת...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושלושה שבועות...

לבננו: רוכב באופניים

כידוע לך, מאז שהיית יציב מספיק ללכת, פשוט הלכת. מבלי שהסענו אותך עוד בעגלה או בכל דמוי עגלה אחר. כך שלא הכרת את שלב האופניים הנדחפים כעגלה שרוב הילדים מסביבך התנסו בו.

חיכינו בסבלנות עד שתוכל לרכב על האופניים בכוחות עצמך מבלי שנדחוף אותך כל הזמן.

לפני כשנה ועשרה חודשים, זמן קצת אחרי שרכשנו את ביתנו (באמת עבר כבר כל כך הרבה זמן?), הדיירת שגרה כאן עשתה מכירת חצר. בה רכש אבא את תלת האופן הזה. חלודים קצת, אך אופנים תקינים לחלוטין, הם המתינו בסבלנות עד הזמן בו תצטרך אותם.

הם עמדו במחסן שבחצר. כמעט כל פעם שדלת המחסן נפתחה, היית ניגש אליהם ומנסה לתפעל אותם. ולא כל כך מצליח. מה שהביא את אבא ואותי לחשוב שאולי כדאי שנרכוש לך אופני עץ (אם כי לא באמת היינו צריכים משהו נוסף לשכנע אותנו לרכוש עוד משהו מעץ). חשבנו כי הם יהיו מעולים בשבילך לתרגל את האיזון שלך עד שתוכל לרכב על האופנים הרגילים. רק שכל פעם שרצינו לרכוש אותם, משהו התרחש - הדגם שרצינו לא היה במלאי, מה שהיה לא היה תקין, היו נמוכים מדי או יקרים מדי.

ואז, ערב אחד שגרתי למדי אי שם בשולי מרץ, הייתי צריכה שוב להחליף בין הבגדים שבמחסן לבין אלה שבארונות שלכם. לעיתים נדמה לי כי עיקר זמני מודגש בדיוק למטרה חיונית זו. אך לא בכך עסקינן.

ניגשת לאופנים. גררת אותם לשביל. ו...

רכבת עליהם!!!

כאילו תמיד ידעת לרכב!

כמובן, ישירות נקבעו מספר תיקונים קטנים שהמתינו בסבלנות לזמן ביצועם. נסיעה קרובה לחנות אופנים לרכוש קסדה ועוד כמה פריטים בודדים. ויצאת לטיול הראשון שלך באופנים.

ופשוט רכבת!

והכל התקדם במהירות בזק.

כל מה שהיינו צריכים לעשות הוא להזכיר לך איך עוצרים. במשך כמה ימים, פשוט היינו מציינים: "תלחץ לאחור". מהר מהר קלטת זאת בעצמך. בהתחלה לא הכרנו לך את האפשרות של הבלמים הידניים. חשבנו שזה יבלבל אותך. תוך שבוע לערך גילית את הדבר בעצמך. ותוך כמה ימים הפכת למומחה לגבי מתי אתה משתמש בבלם ידני ומתי בזה הרגלי. כמה ימים אחרי שהתחלת לרכב, עשינו טיול לשירה ולנמרוד. חלק מהמסלול עובר שלא לגמרי במישור - מעין מובלעות כאלה. קצת ירידה וקצת עליה. לפני כל אחת כזו היית יורד ועובר אותן ברגל. ואז ממשיך לרכב עד הבאה בתור. שבוע אחרי שלמדת לרכב שוב הלכנו לבקר אותם. רכבת את כל הדרך מבלי לעצור. רק את העליות ואת הירידות הרציניות עוד עשית בתמיכתנו. חודש כמעט אחרי אתה כבר כמעט ואינך זקוק לדחיפה. למדת לדחוף את עצמך לבד. למדת לאזן את עצמך ברגליים, אם הדוושה לא מסתובבת, אתה קצת קצת מתקדם רגלית ושוב מנסה. וגולת הכותרת - אתה רוכב עם רגליים מורמות באוויר במהירות מטורפת. כאילו אתה בן 14. ההסכם בינינו כי אתה תמיד מחכה לי כך שתוכל לראות אותי. ועדיין... מטורף!

לא פחות מטורפת אמא שלך שיוצאת עכשיו לטיולים בהרכב משופר. תיק. עגלה. תינוקת. ילד. אופניים. תיק של ילד. תיק אוכל. תיק החלפת בגדים לילד. תיק החלפת בגדים לתינוק. ילד. תינוקת. וכן... אמא... כמעט שכחנו... ועל חציית כבישים בהרכב זה סיפרתי?

נ.ב. ואחותך בת שבעה חודשים ושבועיים...

לבננו: על עשבים, על פרחים, ועל מה קוטפים ביניהם

אחד התענוגות (טוב, תלוי את מי שואלים) במגורים בבית קרקע ובטיפול בגינה הוא ניקוש עשבים (pulling weeds). אנחנו כל הזמן בדילמה עד כמה לרסס את החצר. ובכל זאת, אפילו שריססנו את רוב האדמה, עדיין בחלקים מסויימים, באלה בהם פורחים פרחי בר, העדפנו שלא לרסס.

ככה שכך או כך, תמיד יש שפע עשבים שצריך לטפל בהם. ואתה מוכן ומזומן לעבודה...

שקלתי אם לכתוב במסגרת פוסט זה על יחסך לפרחים. במקרה עיינתי במה שכתבתי לפני שנה, ונדהמתי כי גם אז חיברתי את העשבים עם קטיפת הפרחים.

השנה התעניינת מאוד בהבדלים בין פרחים מוגנים לפרחי בר. מה קוטפים ומה לא. מדוע אסור לקטוף ("אסור" הגיע מהסימניה של מגדיר הפרחים שברשותך, וגם פתח דיון לגבי "אסור" או "כדאי שלא") - כדי שיגדלו שוב. מדוע בכל זאת עדיף להשאיר את פרחי הבר במקומם - כבר כתבתי לך את דעתי בעניין. ניהלנו דיונים בלתי פוסקים בנושא זה. ניסיתי להדגים לך כי אני לא קוטפת פרחים, מבלי להגיד לך משהו בנידון, מלבד אם ניסית לקטוף פרחים מוגנים. ואם אכלת, או הצעת לי לאכול איזשהו פרח, אם הסכמתי, היה זה רק לפרח אחד אולי שניים. נראה לי כי בסופו של דבר המסר עבר די ברור.

דבר נוסף שעשינו הוא יצרנו בשבילך מדריך כיס לפרחי בר שבאזורנו. במדריכים הקיימים בלתי אפשרי כמעט לזהות פרח כלשהו, מה גם שהסידור שלהם לוקה בחסר, וגם כמות הפרחים מקשה. ולכן יצרנו משהו משלנו. וזה עזר מאוד - גם לי, אחרי שעות רבות שהשקעתי בזיהוי שלהם באתרי הפרחים השונים. אם מישהו יהיה מעוניין, אשתף בקבצים...

לבננו: סלסלת מחזור

בסלסלת המחזור שלנו תמיד יהיה אפשר למצוא דפי קרטון במידות שונות מקופסאות קורנפלקס, מהזמנת ספרים בדואר, וממקורות אחרים; קופסאות ביצים ריקות; גלילי נייר טואלט ריקים. לרוב, אתה מצייר עליהם. מדהים לראות עד כמה הסלסלה יכולה להראות מלאה, ואז בישיבת ציור אחת היא כמעט מתרוקנת...

כבר זמן מה אינך מתעניין בפעילויות הגזירה השונות הממתינות לך בשידת היצירה שלך.

הכנתי לך פיסות נייר עם קווים ישרים ועם קווים באלכסון כדי שתוכל לתרגל את כישורי הגזירה שלך.

בהתחלה די נהנית מהם, אך כבר מזמן לא ניגשת אליהם.

אני מניחה כי הסיבה לכך היא כי הרבה יותר אטרקטיבי לגזור משהו שימושי...

כמו, למשל, להכין קרטון מקופסת קורנספלקס לפעילויות צביעה עתידות...

לילדינו: על הגיטרה

מי היה חושב שגיטרה אחת תביא ל כך הרבה אושר בין אם לאח ובין אם לאחות...

כשראית לראשונה את הגיטרה בביתה של תמר, לא הנחת את ידיך ממנה. פרטת, ניגנת, שרת, וכמובן, הופעת ביחד עם נדב המנגן בחצוצרה.

כשאחותך ראתה את הגיטרה באחד הביקורים שלה ושלי ב"בית הפתוח", היא לא נחה עד הרגע שהגיעה לגיטרה, ולא התרחקה ממנה יותר מלכמה ס"מ במשך המפגש כולו.

אני לא יודעת מי מחברי משפחתינו היה מאושר יותר עת נודע לנו כי תמר ונדב (ויאיר) המקסימים כל כך מורישים לנו את הגיטרה...

מה שבטוח, אין כמעט רגע בו הגיטרה אינה בשימוש...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים ושבוע...

לבננו: עם צלחת מעופפת

אני יותר ויותר מעריכה את הצעצועים הפשוטים, אם אפשר לקרוא להם כך, הצעצועים של פעם.

הנה לך צלחת מעופפת - רעיון גאוני שדורש כלום לביצוע, אך מלמד כל כך הרבה. אתה עדיין מנסה לשכלל את הקואורדינציה שלך כדי לתפעל אותה...

לבננו: משלוח מנות של פורים

אכן, פורים היה כבר לפני חודשיים. אך בעולם הווירטואלי המיוחד שלנו חוגגים אותו... הלילה!

השנה הכנתי שתי (!) מנות של אוזני המן (Hamantachen) שלנו - או שאני פשוט מאוד מאוד אוהבת אותם (וזה כל כך נכון), או שכמות הנמענים של משלוחי המנות גדלה השנה קצת...

ברור, כי לא ממש הספקתי להכין את כל המגשים לבד - גבירתנו המיוחדת והמקסימה דרשה בצדק את מלוא תשומת הלב שלי. אז כולם, אפילו אבא, נתנו יד מבורכת. למזלי, גם מועד ביקורה של אמא שלי תאם את המועד בו הכנתי את אוזני המן, ועזרתה הייתה מבורכת מאוד...

לעיתים, אני לא בטוחה אם יש לי פשוט מזל גדול מדי, או שבכל זאת, טיפל'ה יצירתיות אוחזת בי. מאז ומתמיד תיעבתי את כל נושא אריזת המתנות. וכל פעם לפני יום הולדת של מישהו, או לפני פורים, אני נתקפת בהלה - מה עושים? איך אני מצליחה לא להרוס את מה שנמצא בתוך האריזה באריזה מגוחכת מדי. גם השנה דאגותיי השתלטו עלי. עד רגע לפני שהיינו כבר צריכים לצאת ממש. אז עיניי נפלו במקרה על סלסלת חומרי היצירה של צ'ופו, ובה קרטוני ביצים ריקים. ואז ברגע...

הקרטון נחתך לארבעה חלקים. החלק העליון של כל חלק נשמר כך שהקופסא תוכל להסגר עם המכסה. בתוך כל קופסא פרסנו טישו (לא זכרתי באותו הרגע היכן הסתתרתי את המפיות, והזמנים לחצו). כמה אוזני המן. סגרנו את הקופסא. וקשרנו בחוט סריגה במקור שתמיד נמצא ברשותו של צ'ופו, ואני בכל רגע אפשרי שיכולה להשתמש בו למשהו, עושה כן כדי לעורר בו בתקווה השראה.

והאמת, שהתוצאה יצאה מדליקה למדי. הלוואי ורגעים אלה היו משתלטים עלי בתדירות גבוהה יותר. אך מה שחשוב הוא כי אתה, שהשתתפת כמובן בכל החלקים השתתפות פעילה, למדה בפועל מדוגמא חיה של אמך כי בכל מצב אפשר לחשוב על פתרון, לא משנה באיזה מצב אנחנו נתונים. אין הבדל גדול מדי בין הכנת משלוחי מנות לבין אי הבנות קטנות במגרש המשחקים למשל...