לבננו: מצייר בעפרון

האחיזה בעפרון מתבצעת באמצעות שלושת האצבעות - אגודל, אצבע ואמה. ולכן, תנאי מקדים לאחיזה נכונה הוא חיזוק האצבעות באמצעות רכישת מיומנויות שונות (כל פעילות המחזקת את התפישה בשלושת אצבעות אלה, דוגמת גלילים, מיון, העברה באצבעות). לכן, כעקרון, התכניות הייתה להציג לך עפרון רק לאחר שתפתח מספיק את שלושת האצבעות.

בפועל, המציאות בה אתה רואה אותנו כותבים בעט ולא בגיר, גרמה לך לרצות לכתוב "כמו אמא ואבא". היינו צריכים להתאמץ כדי לשכנע אותך להשתמש בעפרון. רצית רק עט...

העפרונות שאנחנו משתמשים בהם הם של Lira Ferby (פעם ראיתי שמוכרים אותם גם בארץ, אם אני לא טועה בנס ציונה, אך לא הצלחתי לאתר את המקום עתה). הם עבים יותר, ולכן קל יותר לאחוז בהם. הם גם בעלי מבנה משולש, מה שאמור לסייע לפיזור נכון של האצבעות. קשה לך יותר לכתוב כך. הרבה יותר קל לאחוז בעפרון כאילו היה פסטל. אני מנסה בעדינות לכוון אותך, וגם חושבת על פעילויות נוספות שיכולות לסייע לך. הרבה פעמים אתה דוחה אותי: "ככה יותר נוח לי". המדהים שדווקא עם אבא אתה אוחז נכון, וגם מסביר לו איך הוא אמור לאחוז. בהרבה מובנים אתה משתמש באבא כאילו היה תלמיד שלך, מסביר לו דברים שלמדתי בעצמך.

הוספנו לשידת היצירה שלך מחברת ריקה, שדפיה בגודל A4. אתה מצייר בה בפסטלים ובעפרון, ולעיתים בשניהם יחד. אינך מקבל את הרעיון של לסיים כל פעם עמוד, ואז לעבור לעמוד אחר. במקום זה, אתה פשוט מדפדף במחברת ומצייר כרצונך. כשאנחנו מחליפים את הצבעים, אני מחליפה גם את המחברת.

לבננו: על דיפסיס משולש, על אלביציה צהובה ועל מה ביניהם

זה התחיל אי שם לפני כחודשיים.

יותר נכון, מקורו של הסיפור שוכן אי שם לפני כשנה וחצי - שנתיים, אז Busenka שלך הביאה לך במתנה את ה"מדריך העצים בישראל לילדים ולנוער" מאת ישראל גלון ויונה זילברמן.

אני לא התרשמתי מדי ממדריך זה. קשה להתמצא בו. התמונות לא ברורות דיהן. אפשר להגיד אפילו כי תמונות עלי העצים לא ניתנות לזיהוי כמעט. ועדיין, מכיוון שלמרות כל חיפושיי לא מצאתי מדריך עצים טוב יותר, השארנו את המדריך שקיבלנו.

מאז הוא היה על מדף הספרים בסלון. עד שיום בהיר אחד, לפתע לגמרי, הוצאת אותו והתחלת לדפדף בו. ומאז... לא הפסקת.

זה הפך להיות לטקס קבוע, יומיומי, שלא נגיד שעתי. אפרופו, תקופות הרגישות (sensitive periods)... אתה בקושי פותח את עינייך בבוקר, רץ לקחת את הספר ומבקש ממי מאיתנו להקריא לך אותו מההתחלה עד הסוף, או יותר נכון, בצורה היותר מועדפת עליך לאחרונה, מהסוף להתחלה. אינך מעוניין עדיין בפרטים רבים המופיעים במדריך (מלבד אזורי הצמיחה של העצים, מדי כמה זמן). מסתכל בתמונה, מקשיב לשם העץ, לאט לאט גם מדקלם אותו בעצמך, מקפיד להשלים את השמות, אם לא אמרנו אותם במלואם (למשל, תמר מצוי), משווה בין כמה מהם, או בין פירותיהם ועליהם.

וכמובן, התעניינותך משתלטת גם על כל טיולינו.

חמושים במדריך, לעיתים, וגם בלעדיו, אנחנו עוצרים ליד העצים ומנסים לזהותם. אני חייבת להודות כי כישוריי אלה שלי הם חלשים בלשון המעטה - להמחשה אציין כי לא היה לי מושג איך נראה אפילו עץ הזית. ואמנם עתה הפכתי למומחית בעצים שונים ומשונים למיניהם (לפחות, בשביל בורה שכמותי) - וביניהם, ברוש, אורן, אלון, פיקוס הגומי, אראוקריה, כליל החורש, דולב, דקל, דיפסיס משולש, אלה, איזדרכת, פלפלון בכות (חה!), צבר (כן, כן, אפילו את הצבר לא הייתי יכולה לזהות עד לפני זמן מה..). אני מבינה עתה את ההתפלאות ששמעתי מהורי הילדים הגדלים בהתאם ל-unschooling. כל כך כייף ללמוד ביחד איתך. והדרך עוד כה ארוכה...

ואם המדריך לא איתנו, אנחנו אוספים את העלים הביתה. משתדלים שיהיו אלה העלים מהאדמה, כך שלא נקטוף עלים במיוחד..

ואז מתחילה ממלכת הזיהוי, שהתמונות הלא כל כך ברורות במדריך טיפה מקשות עליו...

תענוג לשמוע אותך קורא לנו כל כמה רגעים: "אוי, ראיתי דקל, ראית אמא?", "רק רגע. אני הולך לראות את הגזע של עץ אלון", "איזה עץ זה?". וגם מבקר את כל העצים שזיהית בימים לפני כן, כאילו היו הם חברים וותיקים שלך.

וגם פניני לשון לא אחרו להגיע: עץ תקוקים (תפוחים), עץ לימון שלא אוכלים אותו (הכוונה לעץ רימון, אם כי ההקשר לא ברור).

לבננו: מצייר בצבע ידיים אדום על... הכל

אנחנו רחוקים עוד מיצירת שגרה מסוימת בכל הנוגע לפעילויות שלך. והאמת, תוך כדי כתיבת שורות אלה, אני מבינה כי למעשה מעולם לא יצרנו שגרה כזו. כנראה שהגישה שיותר מתאימה לנו היא זו הזורמת, המאפשרת לך לבחור מתי מתאים לך לעשות משהו. אולי אפשר לראות בכך ניצוצות של unschooling. לעיתים כל מה שאני עושה הוא להזיז וילון בפינת העבודה שלך או להוציא צבע או לפתוח את שידת היצירה שלך. לעיתים הזמנה פתוחה זו מתקבלת בברכה, לעיתים נדחית בנימוס, לעיתים בכלל אין צורך בה.

כך קרה גם ביום זה, עת שאלתי אותך אם ברצונך לצייר בצבעי ידיים (finger painting). התחלת לצייר והמשכת... על פיסות נייר שבדרך כלל אתה גוזר אותם, על פיסות בד, על תחתית ביצים...

לבננו: חופר בתוך הקרח-1

כל מה שנחוץ - מיכל פלסטיק, מים וכל מיני אוצרות. בינתיים השתמשנו באבנים, בעלים, במקלות, באטבי כביסה, במטבעות. ממלאים את המיכל במים, שמים את כל האוצרות ומכניסים למקפיא. עד שהמים יקפאו.

ואז, באמצעות פטיש ואיזמל, ניסית לחפור בתוך הקרח ולהשיג את האוצרות. עדיף לעשות כן בחוץ - השמש תזרז את ההפשרה.

פעילות זו עוד לא ממש תפשה אותך. אך אני אופטימית...

לבננו: ממלא מגשי קרח במים

כל מה שנחוץ הוא מגשי קרח ריקים, קערה עם מים, מצקת קטנה, וסמרטוט לניגוב המים שנשפכו.

לכאורה, משימה פשוטה. בפועל, נדרשת קואורדינציה גבוהה, דיוק, התאמת יד עין, כדי למלא את כל התבניות עד כמעט למעלה, כך שהמים לא ישפכו.

עוד נדרש לך תרגול רב. בינתיים, כמו גם עם יתר הפעילויות, בהם מעורבים מים, אנחנו לא מצליחים להגיע לאיזון ראוי. אני - בגלל שלא ממש יודעת איך להנחות אותך בכל הקשור בפעילויות אלה, מבלי להשפיע יותר מדי על אהבתך הרבה למים ולכל הדברים הנפלאים שאתה יוזם בהקשרם. אתה - כי במיוחד בתקופה אחרונה, מסיבות ברורות מאוד, אינך מרוכז כהרגלך, ובמקום עבודה שלווה ומאוזנת, לרוב את נחפז וחסר סבלנות. אני מקווה שכל זה זמני...

לבננו: מה אתה רואה?

לרשימת המשחקים הספונטניים שהמצאנו לעצמנו, הצטרף משחק חדש.

"מה אתה רואה?", נשאלת השאלה. והתשובות ניתנות לפי תורות. "אני רואה משאית". "מה אתה רואה, אבא?" "אני רואה ילד משחק עם ילדה". "ומה אתה רואה?". אנחנו מסגולים לשחק כך שעות. בכל נושא. בכל מקום.

משחק מעולה. המרחיב את אוצר המילים שלך. וגם כזה שניתן לשחק בו בכל מקום אפשרי. בבית. בדרך באוטו. בטיול ברחוב. במהלך ארוחת הבוקר.

אחת הווריאציות האהובות עליך, היא לדפדף בספר האומנות האהוב עליך ולענות על השאלות מתוך הציורים.

נ.ב. בתמונה אחותך בת שמונה ימים... ביום ההולדתך השלוש...