חג השבועות הוא מיוחד מאוד בשבילנו...
חגגנו בעבירה נינוחה ושלווה בחצר ביתנו, עם שני, אלכס ונוה שהצטרפו אלינו...
נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושלושה שבועות...
כל שנה במועד הזה, כשאיננו שמים לב בכלל שחל ט"ו באב, ומגלים על כך בדרך אגב, אני יודעת שאנחנו בסדר.... ואף הרבה יותר מבסדר...
אוהבת אותך עד הכוכב האחרון שבשביל החלב והרבה הרבה הרבה מעבר לכך...
לקראת יום העצמאות עוד פעם נתקפנו בדילמות למציאת האיזון העדין בין צרכיכם.
ברור, כי אם היית רק את איתנו, היינו מתרחקים מכל מקור חוגג עצמאות כזה או אחר בשעות אלה של היום. ברור, כי אם היית רק אתה איתנו, היינו חוגגים את החגיגות המאוחרות עד תומן. אך למזלנו, שניכם איתנו. ולכן, כמו תמיד, אנחנו משתדלים למצוא פתרון כזה שיתאים לכולנו. הפעם, למשל, החלטנו להשתתף במחולות ילדים, אך במקום להמשיך להמשך החגיגות באצטדיון, חזרנו הביתה.
היה מקסים - את מצאת את מקומך, למרות השעה המאוחרת. אתה, אחרי שצפית בכל הילדים רוקדים, מצאת לפתע בת זוג מקסימה לריקוד. בין אם שמעת את אמא המתוקה נענית בסירוב להצעתה לרקוד עם ביתה, ובין אם יזמת זאת בעצמך, עובדה אחת אינה שנויה במחלוקת - היא נענתה לך בשמחה. וכך דילגתם לכם להנאתכם...
בינתיים, את מתוקתנו היית מרותקת מכל המתרחש. ורק בדרך חזרה הביתה, רק כשהיינו כבר ברחוב שלנו, הצלחת לעצום את עינייך...
אני מניחה שהגיע הזמן לספר על איך חגגנו את ליל הסדר השנה.
ברגע שסיימנו לכתוב את ההגדה, עוד לפני שהצלחנו להדפיס את הגרסה המעוצבת שלה, כמה ימים לפני ליל הסדר, התחלנו להקריא לך את ההגדה שלנו, כדי שתכיר את הסיפור, את המנהגים ואת השירים. את השירים גם השמענו בדיסק מיוחד שצרבתי במיוחד לקראת ליל הסדר כך שסדר השירים תואם את סדרם בהגדה שלנו. התחלנו לטעמי קצת מאוחר מדי (חיכינו עד שההגדה הייתה מוכנה, אך העיקר שהיא מוכנה, הלא כך?), והגענו לקרוא עד סוף ההגדה אולי פעם אחת פעמיים, כך שלא ממש ידעתי אם אתה מכיר אותה כבר, את המנהגים וגם את השירים.
"אביב הגיע, פסח הבא!", אני מניחה שמהמשפט הזה התחילה סאגת השאלות - מתי פסח הבא? ואיך תדעי אמא שהוא בא?
איכשהו, ביצעת האנשה לחג וכמה שלא ניסינו להסביר שהחג הוא כמו שבת שמגיעה ערב לפני ואנחנו חוגגים את בואה, עדיין איכשהו חיכית למישהו אנושי שיגיע.
כמה שלא ניסינו לעשות את התפריט פשוט, כפי שאנחנו בדרך כלל נוהגים גם באירועים חגיגיים, כדי שלא יהפכו חלילה למעמסה, עדיין היו לי אי אלו בישולים לעשות. לפי התכנון, הדבר לא היה אמור לקחת זמן רב.
בפועל, מה שהתגלה מאוחר יותר כמעין מסורת מיוחדת, את החלטת להצמיח שיניים, שלוש במספר, לא פחות, במיוחד לקראת ליל הסדר. וכך בישולים בודדים הפכו לאתגר של ממש, כיוון שרצית להיות אך איתי, וגם אז הכאבים לא הניחו לך לרגע, וכל זה אחרי לילה לבן של אבא ושלי יחד...
בדומה לחגים אחרים שלנו, גם הפעם ניסיתי לשלב בתבשילים את אלה המגיעים מהעבר הרחוק, כמו למשל ביצים ממולאות שתמיד מתקשרות אצלי לחגים, ולכן הפכו למועמד טבעי וראוי לשמש ככרפס ביחד עם תפוחי האדמה...
ואת התבשילים מהעבר קצת קרוב יותר, כמו, החרוסת מבית שאגה, שסייעה לנו לקרב את נוכחותם בחג איתנו, ובכבוד תפשה את מקומה בקערת ליל הסדר (בנוסף למרור, לפתוח אדמה, ולביצה קשה. החלטנו להוציא מהמסורת שלנו את הזרוע, מכיוון שלא הצלחנו לחשוב על איך נצליח להסביר לכם את משמעו).
ההתרגשות הייתה רבה - מיד אחרי שהתעוררת משנת הצהרים, לא הפסקת לשאול, מתי מגיע הערב כדי שגם פסח יוכל להגיע. אפילו כשהשולחן כבר היה ערוך, עדיין הלכת לדלת לבדוק אם הוא כבר בא. לקח לך לא מעט מאמץ להבין שהחג כבר כאן.
הכוונה המקורית הייתה לערוך את הסעודה מוקדם, כך ששניכם תהיו עירניים וסבלניים מספיק. בפועל, התעכבנו עם הכנת האוכל והתחלנו באיחור מסוים. את כאבת והיית מאוד עיפה. אתה היית מרוגש מאוד מאוד. אני ניסיתי להתעלם מכל אלה, אך לא כל כך הצלחתי. הדבר שהכי התבקש הוא לסייע לך להרדם, אך ביקשתי את סליחתך ופניתי שוב למאגר סבלנותך, מכיוון שלא רציתי להפסיד את הסעודה החגיגית.
ועדיין, בין הליכה להליכה סביב השולחן, עם אורחים שהפתיעו ברגע האחרון והצטרפו לסעודה, ועם כל המטעמים הטעימים שהכנו, קראנו את ההגדה מההתחלה לסופה. אתה הפתעת את כולנו בכך שלא רק עקבת אחרי הסיפור (כמעט עד הסוף), אלא גם הכרת כמעט את כל השירים, למרות שלפני כן לא הבעת התמצאות בהם.
ולסיכום, היה מקסים, היה מרגש, היה מבטיח, היה עוצמתי, היה מעייף, היה משמח, היה הולם לספר הזכרונות שלנו. ועם כל הקשיים, עדיין שמחנו מאוד, כי לראשונה הקשיים היו שלנו, קשורים בנו, וגם במאמץ המשותף של כולנו הצלחנו להתעלות עליהם ולהנהיג מסורת ליל הסדר משלנו....
נ.ב. ואת בת שמונה חודשים...
אחרי כל ההתלבטויות שהיו לי בגין התחפושות בפורים, הפתרון היה פשוט למדי. החלטתי לנהוג כפי שנהגנו בשנה שעברה. כשהלכנו לעדלאידע, שמתי בעגלה שני כובעים, אחד בשבילך ואחד בשבילי, אם תתחיל לשאול על התחפושות ותרצה להתחפש גם אתה. לא הייתי צריכה לחכות הרבה. עוד לפני שיצאנו מפתח הבית, ראית את הכובעים. ובאופן טבעי ביותר, שמת על עצמך את כובע הליצן שלך, וביקשת ממני לשים את הפיאה האדומה. כאילו היה ברור לך שזה מה שנעשה. לא אמרתי מילה על הקשר בין התחפושות לפורים. כפי שכבר סיפרתי לך, אחד הדברים שאני באמת לא הייתי רוצה שיקרו הוא כי תקשר בין התחפושות קשר ישיר לפורים. מה שיכול למנוע ממך להתחפש שלא בפורים. עדיף כי ההתעניינות שלך בתחפושות תתפתח לה בקצב האישי שלך, גם אם איטי לעומת זה של אחרים. בכל מקרה, החלטתי כי נתקדם בקצב השאלות שלך. אבל גם כשראית את כל המחופשים בימי החגיגות, לא שאלת דבר. ואני לא פירטתי. כשפגשת במישהו שאנחנו מכירים מחופש, כמו, למשל, שני, שבמסיבת פורים שלה צולמו תמונות אלה, פשוט השתתקת. ותפשת קצת מרחק. כן ביקשת במשך שבועיים לערך כי נטייל מחופשים בכובעים שלנו, על מה שבשמחה נעניתי בחיוב...
אכן, פורים היה כבר לפני חודשיים. אך בעולם הווירטואלי המיוחד שלנו חוגגים אותו... הלילה!
השנה הכנתי שתי (!) מנות של אוזני המן (Hamantachen) שלנו - או שאני פשוט מאוד מאוד אוהבת אותם (וזה כל כך נכון), או שכמות הנמענים של משלוחי המנות גדלה השנה קצת...
ברור, כי לא ממש הספקתי להכין את כל המגשים לבד - גבירתנו המיוחדת והמקסימה דרשה בצדק את מלוא תשומת הלב שלי. אז כולם, אפילו אבא, נתנו יד מבורכת. למזלי, גם מועד ביקורה של אמא שלי תאם את המועד בו הכנתי את אוזני המן, ועזרתה הייתה מבורכת מאוד...
לעיתים, אני לא בטוחה אם יש לי פשוט מזל גדול מדי, או שבכל זאת, טיפל'ה יצירתיות אוחזת בי. מאז ומתמיד תיעבתי את כל נושא אריזת המתנות. וכל פעם לפני יום הולדת של מישהו, או לפני פורים, אני נתקפת בהלה - מה עושים? איך אני מצליחה לא להרוס את מה שנמצא בתוך האריזה באריזה מגוחכת מדי. גם השנה דאגותיי השתלטו עלי. עד רגע לפני שהיינו כבר צריכים לצאת ממש. אז עיניי נפלו במקרה על סלסלת חומרי היצירה של צ'ופו, ובה קרטוני ביצים ריקים. ואז ברגע...
הקרטון נחתך לארבעה חלקים. החלק העליון של כל חלק נשמר כך שהקופסא תוכל להסגר עם המכסה. בתוך כל קופסא פרסנו טישו (לא זכרתי באותו הרגע היכן הסתתרתי את המפיות, והזמנים לחצו). כמה אוזני המן. סגרנו את הקופסא. וקשרנו בחוט סריגה במקור שתמיד נמצא ברשותו של צ'ופו, ואני בכל רגע אפשרי שיכולה להשתמש בו למשהו, עושה כן כדי לעורר בו בתקווה השראה.
והאמת, שהתוצאה יצאה מדליקה למדי. הלוואי ורגעים אלה היו משתלטים עלי בתדירות גבוהה יותר. אך מה שחשוב הוא כי אתה, שהשתתפת כמובן בכל החלקים השתתפות פעילה, למדה בפועל מדוגמא חיה של אמך כי בכל מצב אפשר לחשוב על פתרון, לא משנה באיזה מצב אנחנו נתונים. אין הבדל גדול מדי בין הכנת משלוחי מנות לבין אי הבנות קטנות במגרש המשחקים למשל...
היא כאן - הגדה של פסח שלנו!...
שהיא גם הגדה של פסח לילדים...
הגדה של פסח למשפחה...
הגדה של פסח יחידה שאנחנו מסוגלים לחלוק עם עצמנו...
הגדה של פסח יחידה שאני מסוגלת לספר לבננו בן למעלה משלוש, מבלי להסמיק מעול ההיסטוריה, ומבלי להסב את תשומת ליבו מהעיקר. והרי בכלל מעולם לא הבנתי מדוע צריך להעסיק את הילדים במשהו אחר בזמן קריאת ההגדה, במקום להתאימה אליהם כך שיוכלו לקחת חלק בה. ולא דרכם אנחנו רואים את העולם ואף נראים בו?..
הגדה של פסח שאינני מסוגלת לדמיין מישהו שהיא לא יכולה להתאים לו במובן זה שכפי שאיחלתי, היא יצאה מתומצתת, פשוטה, אלגנטית, אך גם אחת שבקלות מאפשרת לכל הרוצה בכך להפליג ממנה לכל מחוז שהוא, וככזו תוכל ללוות אותנו תמיד...
הגדה של פסח שמערבבת בה את היופי שאנחנו רואים ביהדות, אך גם משלבת בתוכה את הטבע ואת האוניברסליות של קיומנו...
הגדה של פסח שבתקווה באמת תלווה אותנו עד שנוכל לספר אנחנו לנכדינו: "לפני שנים רבות, הרבה לפני שאנחנו, סבא וסבתא שלהם היינו תינוקות..."....
כבר כמה ימים אני מרגישה מעין ריקנות מסוימת שמגיעה תמיד אחרי השלמת שלב נוסף, מהותי, נכבד, יקר, מאתגר, קשה לביצוע, מהרהר, וגם מערער, שלב נוסף במסע האישי שלי, ותמיד מרגיש לי, במסע האישי שלי שלא רק בהתגשמות זו. ואז אחרי ההתרגשות הרבה, מציפה אותי גם העצבות, המלנכוליות, הדמעה שבדרך. למרות שאינני יודעת עוד, אני מתארת לעצמי שכך מרגישה אמא המלווה את בניה שהתבגרו ביציאתם מביתה למסע האישי שלהם. גאווה והתרגשות המלווים בעצב מהפרידה ובהרהורים לגבי מה שיכול למלא את החיבוק שכבר כה חסר, את הנוכחות הפיסית שכה ממלאה. ואולי כך מרגישה גם הקשישה, בהסכתלותה לאחור לשביל שבו צעדה, בשלווה ובסיפוק, אך גם בגעגועים למה שהיה בצעדיה הראשונים בו, עד כמה קשים שלא יהיו, בהפנמה כי ההתחלה כבר נשכחה מהסוף שמתחיל להראות באופק, וגם בהבנה כי הכל הוא אותו האחד.
כפי שכבר סיפרתי, הגדה זו היא אבן דרך, וכמו בכל מסע שהוא, רק המאמץ המשותף הביא אותנו לתעוזה של לצעוד מעבר למאמץ הגלוי לעין. ולכן, כל זה באמת לא היה מתאפשר לולא הסיוע של כל קוראי שורות אלה, ובמיוחד תודות הן:
לאהובי המדהים שתמך, השתתף, ספג, אך גם עיצב, אייר, והגה...
לריטה המתוקה שברגעים ספורים בהתראה של רגע רשמה את הרישום המבריק שעל עמוד השער (וגם איור העצים שבהמשך). מבלי שהסברתי לעומק, היא הצליחה להעביר במספר קווים את מה שבעיני מתארת הגדת יציאתנו ממצריים, את המסע. ולמרות שמבחינתה זוהי רק טיוטה, אני לא הייתי מוסיפה לרישום זה ולו פרט אחד, והרי הטיוטה מבחינתי היא העיקר בכל...
לתמר, שהיא כל כך הרבה בשבילי, שאני בוחרת שלא לתאר זאת במילים, שמא לבטח אחטיא מהרגשת ליבי. רק אגיד, כי ללא כל ספק, לא הייתי יכולה לכתוב את מה שכתבתנו, לולא השיחות איתה ולולא ההרגשה המברכת של נוכחותה בחיינו....
לקרן, שהייתה שם ממש בהתחלה, ועוד בתחילת דרכינו הראתה לנו כי הבלתי אפשרי הוא בהחלט אפשרי, כי המשפחה יכולה גם להיות אחרת, וכי החגים הם משהו שניתן להנות ממנו. כל מה שאנחנו צריכים הוא רק להאמין ולחפש...
לאבישג, שלמרות המרחק הפיזי, קרובה לליבי ולבטני במרחק כזה שאני יכולה לחוש את חומה המחבק בכל רגע...
לשירה, שביחד עם משפחתה המתוקה הפכה בבזק לחלק מהוויתנו ולמעשה, ובשיתוף הנדיב של ההגדה שכתבה למשפחתה לפני כמה זמן, נתנה לנו את הדחיפה הכה נדרשת כדי להגות את המילים הראשונות של ההגדה שלנו...
לקרנה, שתמיד שם, בעצה חמה ובמילים חזקות, גם אם לא תמיד אנחנו מסכימות, מזכירה לי עד כמה ההסכמה אינה בכלל העיקר...
ושוב, גם לכל מי שלא נקבתי בשמו - לכל מי שקרא, תמך, חיבק, וכמובן, לכל מי שהגיב ואף ביקש להשתמש בהגדה שלנו הלכה למעשה (על מה שכמובן נענינו בחיוך)...
אני עדיין מתרגשת...
חג שמח!!!
נ.ב. ההגדה נשלחה לכל מי שביקש ממני לקבל את הנוסח הסופי, המאויר, המעוצב שלה, מוכן להדפסה (לתשומת לבכם - הדפים בגודל A5).
אני משאירה את קובץ הטיוטה של ההגדה זמין לכל (passover haggadah).
מכל מי שיבקש עוד לקבל את ההגדה המעוצבת לידיו, אבקש רק לבקש זאת מאיתנו. בין אם בתגובה בבלוג, ובין אם במייל. אין מדובר במתן ההרשאה, או באישור. בקשה ללא פרטים מזהים מדי גם תספיק. פשוט לשים באינטרנט את הנוסח המאויר המעוצב של ההגדה לא מרגיש לי מכבד מספיק כלפי המאמץ שהושקע בהגדה, לא רק על ידי, וגם כלפי ההגדה עצמה. וגם לא אישי מספיק בשבילי. ועדיין, השיתוף היה הרי הכוונה שלי מלכתחילה בחשיפת ההגדה. אני יודעת כמה קשה להכין הגדה של פסח לילדים וגם למשפחה, ורק אשמח אם מישהו עוד יוכל להנות מהגדה שלנו.
בכל מקרה, אתם בכייף מוזמנים להעביר את השמועה הלאה. מפה לאוזן - אין דרך נפלאה יותר לשתף בעיני. ואני תמיד אשמח לשמוע אם מישהו שנהנה מההגדה, כמו גם רעיונות נוספים...
ככל שמתקדמת השנה, אני מרגישה כי משהו בי סופסוף הבשיל מספיק כדי להתחיל לפתור את תעלומת החגים האישית שלי.
כמה זמן לפני ט"ו בשבט, דיברנו אבא ואני על כך כי נרצה השנה בחג לשתול כמה עצים בחצר שלנו.
אך ככל שהתקרב המועד, הבנו שדווקא את החג הזה איננו רוצים לחגוג בצורה מיוחדת.
לא בטוחה אם אצליח להסביר זאת ברור, אך לעיתים לעשות משהו באופן חגיגי דווקא מאיין את החשיבות היומיומית שלו.
הטבע וכל מה שקשור בטיפוחו, בטיפולו בו ובהעשרתו אצלנו כרוכים כל כך עמוק בתוכנו ובהווייתנו, שלחגוג זאת באופן מיוחד יהיה בכך אף עלבון מסוים.
ואולי זו הסיבה ששמחנו כל כך להשתתף בהפנינג של "שומרי הגן".
מזמן לא נהניתי כל כך באירוע שלא היה בו כל סממן מסחרי כזה או אחר. כולו על טוהרו של טבע, כבוד הדדי, ואלתורים ספונטניים של כל מה שאפשר רק להפיק מהנמצא ברשותנו.
חשבנו שנגיע אך לשעתיים, אך נשארנו במשך יום שלם. היינו בין האחרונים שעזבנו אחרי רדת החשיכה.
ואם על חגים מדברים אנחנו, אז כן! ליל הסדר מתקרב. והשנה תהיה לנו הגדה משלנו, מותאמת לילדים ואלינו. אז אם למי מקוראי שורות אלה יש הגדה אלטרנטיבית ברשותו, שהיה רוצה לשתף איתנו, במיוחד אם היא מותאמת לילדים, יותר מנשמח. ומבטיחה כי ברגע שאוכל, אשתף גם אני...
נ.ב. ואת בת חמישה חודשים
קצת חששתי מחגיגות מרובות אנשים, ובמיוחד ילדים קטנים, בבית סגור, ללא אפשרות לצאת החוצה. כמו תמיד, היו אלה אך חששות שלי. אני שמחה שהתגברתי עליהם ואפשרתי לנו להנות מחברה נעימה, הרבה חיוכים וצחוקים. וכך אולי גם הגעגועים לאלה שלא יכלו להצטרף היו חלשים קצת יותר. תמיד בערב זה אני די סנטימנטלית, מתרגשת מאוד, קצת עצובה, אך בעיקר אסירת תודה על כל מה שמסביבי...
נ.ב. ואת בת ארבעה חודשים ושבועיים...
