לבתנו: במגרשי משחקים

אני חושבת שהפעם הראשונה שאחיך התקרב למגרש המשחקים הייתה כשהוא היה קצת למעלה משנה. עד אז, רבצנו בדשא, עם כל בני גילו המתוקים מסביבנו. לעומת זאת, את, מתוקתנו, הגעת למציאות של מגרשי משחקים, ופחות רביצה על הדשא.

בהתחלה קצת חששתי, אני מודה. תהיתי מה תעשי, במה תשחקי. לימדת את אמא שלך שוב שכל מה שאני צריכה לעשות הוא לסגת הצידה ולהתבונן בך. אני חושבת שהיית בערך בת שמונה חודשים כשלראשונה ניגשת למגלשה, ולראשונה ממש התגלשת בה. ללא כל ניצוץ של ספק בעיניך.

אך יותר מכל, איך לא, את אוהבת לשחק בחצץ, עם אחיך או בלעדיו, וכמובן, למלא את המגלשות בו.

ועוד לא הזכרנו את הנדנדות...

נ.ב. בתמונות את בת תשעה חודשים ושלושה שבועות...

לבתנו: יצאו לך עוד שתי שיניים!

ובין לבין, באי שקט שבאי שקט, במהלך החודש האחרון צמחו לך שתי שיניים נוספות - אחת למעלה ועוד אחת למטה בצד ימין...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבועיים...

לבתנו: המתופפת

חשבנו שמעגל המתופפים יעניין מאוד את אחיך. וכך אכן קרה...

אך לא ידענו כי במעגל זה תשתתף גם...

מתופפת צעירה...

אך מיומנת בחסד...

לשמחתם של כל המשתתפים...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבוע...

לבתנו: גברת הכובעים

הכובעים שלך הולכים לפניך. אנחנו עדיין מקפידים שראשך המתוק תמיד יהיה מכוסה בכובע כשאנחנו בחוץ. ובזכות הכובעים המקסימים שלך, במיוחד זה הסרוג בידיים האהובות של ריטה, את מעלה חיוכים כמעט אצל כל מי שעובר לידך. לדעתי, שלב הבא, יבקשו ממך חתימה. לעוברים ושבים שחצו את הכביש אך כדי להחמיא לך על כובע, כבר נחשפנו...

ובידך כלי נגינה מאולתר. רעיון מקסים ופשוט - מקל במבוק (יכול להיות כל ענף, לצורך העניין), בשני קצוות שלו מודבק חוט ניילון באמצעות סיילוטייפ, ועליו צדפים. רעשן חמוד, וגם נשכן מעולה. אימצנו...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבוע...

לבתנו: באדמתך...

כמה חיכיתי לרגע הזה...

לראות את רגלייך המתוקות...

עובדות את האדמה...

חשות אותה, לומדות אותה, חוקרות אותה, חיות אותה....

עוברות אותה בכל העוצמה שהילדות יכולה להביא...

ורק כי אינני יכולה להתעלם מהתנוחה הזו (שוב), הנה רגלי אחיך המתוק כשהיה טיפל'ה גדול יותר ממך (בן תשעה וחצי חודשים)... ושוב השאלה... האם אתם דומים?

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבוע...

לבתנו: גילית את מדיח הכלים

הרי ברור היה לנו ממש מהתחלה...

ברגע שתגלי את קיום מדיח הכלים...

אין כל סיכוי שבעולם...

שמשהו יוכל להסיח את דעתך ממנו...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים...

לבתנו: עם המכסה של המצלמה

את שקועה בעיסוקיך...

עד הרגע...

בו את מבחינה בי עומדת לצלם אותך...

ואז בן רגע...

את מזנקת לעברי...

ואנחנו בבעיה (שמנעה ממני לצלם אותך כמעט בכלל לאחרונה)...

עד שחשבנו על פתרון מבריק...

הפרדנו את מכסה המצלמה מהמצלמה - והנה לך פלא...

לבינתיים חלוקה זו נראית הוגנת לך. וכך את מתעסקת במכסה המצלמה, ואני פנויה לצלם אותך...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים...

לבתנו: מורידה חולצות מהראש

למרות שלא הצלחתי לתעד בתמונה את הפעולה האמורה,

לפחות אעשה כן במילים - אחרי שאנחנו עוזרים לך להוריד שרוולים, את בעצמך מושכת את בגד הגוף או את החולצה כלפי מעלה, ומורידה אותם מהראש...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים...

לילדינו: מגיעה לו עד הבטן

מדהים כמה הכל יחסי - ברגע שהזדקפת ונעמדת, רואים עוד יותר כמה את קטנה ליד אחיך. מגיעה לו בדיוק עד הבטן...

וברור הרי שכל כך הרבה אפשר ללמוד מפעולה פשוטה זו - לרוקן את כל הצעצועים שבאמבטיה אחד אחד לתוך האמבטיה...

בעזרת סיוע נאמן, כמובן...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים בדיוק...

התחלת לעשות דברים בישיבה!

היום שוב נסענו לירושלים (ענייני השיניים שלי). הנסיעות איתך הפכו להיות ממש לא פשוטות. אני כבר כמעט ולא מצליחה לנהוג איתך לבד - מקסימום, לחיפה, וגם, בקושי. וזה די מובן. בימים אלה של תנועתיות מתמדת, לבלות זמן ממושך קשור לכסא הבטיחות, ללא יכולת התנועה, הוא בגדר עינוי בשבילך. שוב, גם בלא לחפש, אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לחשיבות חופש התנועה להתפתחות שלך ולכך שאם אתה בעיצומה של תקופת רגישות כלשהי, בהקשר זה - תקופת רגישות לתנועה (sensitive period for movement), לא מעניין אותך שום דבר מעבר לסיפוק של אותו דחף שתקופת הרגישות מעוררת.

אחרי שחזרנו מותשים מהנסיעה, התיישבנו לאכול. ופתאום... שמענו, יותר נכון, לא שמענו אותך. היה שקט! ותמיד כשיש שקט - סימן שמשהו מרעיש מאוד קורה..:) קמתי בזהירות והצצתי...

הגעת למגירה התחתונה במטבח. אך הפעם, לא הסתפקת בלפתוח ולסגור אותה כמה פעמים, כמו שאתה תמיד עושה, אלא התרוממת, נעמדת ופתחת אותה לגמרי. או בסדר הפוך - כשהגעתי, כבר עמדת..:) ואז התיישבת - והתחלת לרוקן את תכנה החוצה! זה קרה! בכך בישרת באופן רשמי - אתה באמת יושב, ואנחנו בפתח עידן חדש! עידן של פעילויות בישיבה. וזו הייתה הראשונה שבהן..!

כך תסגור מגירות מבלי לפצוע את עצמך

פטנט מעולה - הודות לאתי מטיפת חלב. המגבת מונעת מהמגירה להיסגר על אצבעותיך (אחרי שפעמיים הן כבר נתפסו..:(. עכשיו אתה יכול לעבוד על פתיחת המגירות ועל סגירתן ללא חשש.

אומנות בגובה העיניים שלך

אם סביבתך תהיה יפה, כבר בימיך הראשונים, תוכל לקלוט את היופי גם לתוך חייך. לכן חשוב לחשוף אותך ליצירות אומנות כבר בגיל זה. למזלנו הגדול, יש לנו צייר מוכשר מאוד במשפחה. כל קירות הבית מכוסים ביצירות שלו (הנה הטעימות). אומנות היא חלק מחיינו. ויש לי תחושה שיהיה לנו טבעי מאוד לשלב אותה גם בחייך.

בינתיים, תליתי בגובה העיניים שלך מספר צילומים של חיות ושל ילדים ושל אמהות ממגזינים גיאוגרפיים. ילדים הכי מעניינים אותך. עם הזמן, נוסיף גם ציורים. אין זה מובן מעליו כי יצירות האומנות יוצגו בגובה העיניים שלך. המחשבה שמאחורי זה היא כי יצירות האומנות התלויות בגובה העיניים שלנו הן הרבה מעבר לגובה שלך. לא קשה להסיק כי לא כל כך נוח לך להתבונן בהן. חשוב לא לשכוח להוריד את העולם לגובה העיניים שלך, שלא תרגיש גמד בארצו של גוליבר.

בהתחלה תכננתי לתלות את הצילומים במסגרות עץ של תמונות. אך כיוון שהבן המתוק שלנו גורר כל דבר ישירות לפה, ואצבעות הקטנות שלו מנסות לחוש כל דבר, פשוט הדבקתי אותן בסלוטייפ לכל האורך. שלא תוכל לגרד אותן (אני בטוחה שעם הזמן תחשוב על פטנט כלשהו). בהתחלה שמתי אחת, אחר כך הוספתי עוד אחת, וכעבור זמן מה עוד כמה. כדי לא להעמיס עליך.

אה, ואם חשבת מה אתה מחזיק בפה שלך - חתיכה של סלוטייפ. עזרת לי לתלות את הצילומים...:)

תקופת רגישות לחפצים קטנים

תקופת רגישות לחפצים קטנים היא אחת תקופות הרגישות המרתקות יותר. בתקופה זו הילד מפתח קבעון לגבי חפצים קטנים ולגבי פרטים זעירים למיניהם. רגישות לחפצים קטנים מסייעת לשפר תיאום יד עין ולפתח מוטוריקה עדינה ומדויקת.

זו הסיבה לכך שמה שהכי מעניין אותך בבגדים או בצעצועים - תוויות, ריצ'רצ'ים, קשרים בקצה השרוכים ורקמות. לכן אתה אוהב להתבונן בנמלה קטנה, לאסוף פירורים ושיערות מהרצפה, למשוך חוטים בודדים מהבגדים, לשחק בגרגירי לכלוך בשטיח (או להסתער על האבק שטאטאתי לפני שאספתי אותו ביעה), ולשים את האצבע שלך במדויק על חתיכת בשר זעירה שנפלה על השולחן. אתה מתרכז ומושך גבעול דשא או שיערה, בדרך כלל שלי (המטרה מקדשת אמצעים, לא?..:), בודדים ומושך אותם, תחת לבחור בערימת דשא או בקבוצת שערות. אם יש בורג שלא מוברג היטב, אתה תמצא אותו לבטח ותמשוך אותו החוצה - בין אם מכורסא מתנדנדת בסלון (בהתחלה מצד אחד, ואחרי שאבא הדביק אותו, מצאת גם אחד משוחרר בצדה השני), ובין אם מחיבור של מזרון יוגה לקיר ליד המיטה שלך (כדי להסתיר את שקע הטלפון, מה שגרם לאבא שלך לבסוף לחבר את המזרון בקרשי עץ, חוץ מבצד אחד, וכמובן, ישירות הסתערת על הברגים בצד היחיד שלא חובר). כל אלה גורמים לך לרגעים ארוכים של התמקדות ושל ריכוז. עד כדי כך עמוקים הם, שממש אפשר לדמיין לפעמים את גלגלי המוח מסתובבים בראש הקטן שלך. אנחנו משתדלים לשים לב לרגעים אלה, להוקיר אותם, לכבד אותך מספיק כדי לאפשר לך לשקוע בהם להנאתך.

לדעתי, רוב ההורים לא מתייחסים ברצינות לרגישות זו של ילדיהם. הרבה פעמים המראה של ילד מהופנט על ידי גרגירי אבק יעלה אך חיוכים על פניהם, ולעיתים אף יוביל לתגובות זועמות יותר. במקום להשתדל להגביר את הרגישות של עצמם לשים לב למשיכה בלתי נשלטת זו של ילדיהם, בלא לשים לב, הם מפריעים לילדיהם בהפרעות ברוטליות של נסיונותיהם הראשונים להתרכז. ולהתנהגות זו יש השלכות ארוכות טווח. בין היתר, בהשפעה על פיתוח הרצון שלו ולהפחתת התפרצויות זעם למיניהן.

התעוררת וירדת מהמיטה לבד!

הנה זה קרה!

מאז שאתה ישן על המיטה על הרצפה (floor bed), וזה קרה סמוך למועד בו התחלת להתהפך, למדת בהתנסויות רבות את גבולות המזרון, כדי לא להתגלגל על הרצפה. בדרך, נפלת מספר פעמים. אך די מהר, המוח הקטן שלך קלט את המרחב מסביבך, ומאז היה זה פשוט מחזה מרתק לראות אותך בהסתובבויות הרבות שלך ובהתגלגלויותיך על המיטה, מגיע לקצה קצהו של המזרון, כמעט נופל, אך במאמץ על בולם את עצמך, ובגמישות חזקה מחזיר את עצמך חזרה למיטה.

לאחרונה, כשכבר זחלת בבטחה וידעת לטפס על משטחים מוגבהים, המתנתי לתהליך הפוך זה שתעבור, שבמהלכו תגלה שאתה יודע איך לרדת מהמזרון בעצמך, גם כשאתה מתעורר. שאין אתה צריך יותר לבלום את עצמך, כהרגלך, ברגע שאתה מגיע לקצה המזרון כשאתה מתעורר, ואז לקרוא לי שאעזור לך לרדת. ידעתי שיקח לך זמן. זו התנסות חדשה, שאמורה הייתה לשנות את הדפוס שנקלט אצלך. המתנתי בסבלנות.

ואתמול זה קרה - אחרי שהתעוררת משנת הבוקר שלך, ירדת בשקט מהמיטה, כנראה שעשית עוד משהו בחדר (אני לא יודעת, הרי לא הייתי שם..:), ואז הגעת לדלת לחדר. אופס! לא הצלחת לפתוח אותה - ורק אז קראת לנו...! כך גם אחרי שנת הצהרים! כל כך מרגש! בכך אתה מגשים חלקית את היעוד של המיטה על הרצפה - לעזור לך לצאת משינה באופן עצמאי. עם הזמן, תלמד גם להיכנס לתוכה כשאתה עייף. אין לי ספק!

אנחנו עוברים שינויים בימים האחרונים עם כל הנושא של טקס השינה. אנחנו עדיין בתקופת הסתגלות ליכולות החדשות שלך בתנועה. אחרי שעברו עליך מספר לילות בשבוע שעבר, שבהם התעוררת אינספור פעמים (כנראה בגלל השינויים החדשים, וכמובן, כמו תמיד, יכול להיות, בגלל שיניים:), ולא היית מוכן לרדת מהידיים שלי כדי לחזור למיטה. באותם הלילות נדרשתי להרבה הרבה הרבה סבלנות. הכי קל היה להשאיר אותך לישון עלי, או להרדים אותך לגמרי על ידי, אך הרגשתי שאין זה מכובד כלפיך. היית אכן זקוק לי, כאל עוגן הבטוח והמרגיע שלך, אך גם היו בך כל הכוחות הנדרשים להרגעה העצמית שלך. ידעתי גם שרצית שאדע זאת, שאאמין בכוחות שלך, גם בתקופות הקצת יותר קשות שלך. האמנתי שהיית פשוט זקוק להנחייה במצב החדש. והזכרתי זאת לעצמי גם ברגעים קשים יותר. לכן, כל פעם, אחרי שהרגעתי אותך, החזרתי אותך חצי רדום למיטה, התחלת לבכות שוב, שוב לקחתי, שוב הרגעתי, שוב החזרתי, זחלת אלי, שמת את הראש שלך עם הידיים על הברכיים שלי, שוב הרגעתי, שוב החזרתי, כך לפעמים עשר פעמים או יותר. ידעתי שכמה שלא קשה לי, קשה לך הרבה יותר. בסוף, כמובן, נרדמת. כשכפות הרגליים שלך, או היד שלך, נוגעות בי.

בלילות האחרונים חזרת לשינה רגילה. לפעמים במשך הלילה אתה זז עדיין באי שקט. אך טקס השכבה השתנה. עוד מוקדם להגיד, עד כמה. גילית שאתה יכול להיעמד, לעמוד ליד המיטה שלנו, לשבת לידה, לטפס עליה, או בכלל, למה לא לצאת לזחילה לילית בחדר...:) בשני הלילות האחרונים פשוט נתתי לך לעשות את מה שחפצת בו והתבוננתי בך בסתר, בעודי יושבת על המיטה עם עיניים כאילו עצומות. רק קמתי לסגור לגמרי את הדלת לחדר השינה, כדי שלא תוכל לצאת החוצה. אחרי שעשית סיבוב קצר, חזרת בזחילה למיטה וטיפסת עליה עד שהגעת אלי, מבקש לעזור לך להרדם! וכך המשכנו בהרדמה. נראה מה יקרה בימים הקרובים..:)

אתה אוהב בקבוקים

גילית את מצבור בקבוקי פלסטיק שלנו במטבח שמחכים להשלח למחזור. ו... הגעת לגן עדן! אתה פשוט מאוהב בבקבוקים - על צורותייהם ועל גדליהם.