לבתנו: אהבתך לבקבוקים

אני כבר לא יודעת אם תורשתי או התפתחותי פשיטא, אך את פשוט מאוהבת בכל הבקבוקים באשר הם. כמו גם במפתחות, בפלאפונים, במצלמות ובכפיות.

אני חושבת שזו אולי התמונה האחרונה שלך בשכיבה על הבטן. מאז שנעמדת, רק לפני כמה ימים ממש, את כמעט ולא נמצאת יותר בשכיבה. רק קצת על הבטן, אני מניחה, עד שתרגישי לגמרי נוח בישיבה, ובכלל לא עוד בשכיבה על הגב. מה שעוד יותר מחזק את ההשערה שלי שכנראה המצב הבריאותי של קיבתך מעודד אותך להיות כל הזמן במצב מאונך. כל ירידה לשכיבה, ולו לצורך החלפת טיטול, בדרך כלל כרוכה בהבעת טרוניה מצידך. בקפיצה רגעית חודשיים קדימה, אוסיף כי אכן כבר כמה שבועות, מאז שעמידתך יציבה, התחלנו להחליף לך טיטול בעמידה (כמעט כל הזמן-שלב טרומי לגמילה מטיטולים שעוד רחוקה, כמובן). את כמעט לגמרי לא מוכנה עוד לשכב על הגב. ועל הבטן רק לכמה רגעים בקפיצות הבטן שלך שאת כה אוהבת לעשות, בדיוק כמו אחיך שקופץ לידך...

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים ושבועיים...

לבננו: דרך מקורית להחליף בגדים

לאט לאט הורדת עוד ועוד שכבה כדי לעשות קאקי.

זה התחיל מהורדת תחתונים, מכנסיים וגרביים. אני מניחה שאולי פעם פעמיים קצת השפרצת על עצמך...

ואז זה עבר לשלב הורדת כל הבגדים...

וגם הדלקת תנור חימום...

אני מניחה שאולי פשוט הקשת מהדלקת התנור באמבטיה לכך שאם אתה כבר ללא בגדים, כדי שיהיה חם (שלא ממש נתמך במציאות, הרי פשוט לא קר לך). ואולי היה גם חלק לעובדה שכדי להדליק את התנור, צריך לטפס על אסלה ולמשוך בחוט. ברור שתחשוב על כל סיבה הגיונית לעשות כן עוד ועוד...

מה שבטוח בימינו אלה, בהם החלפת הבגדים בבוקר הופכת לעיתים למטרד של היום, הקאקי פשוט מאוד מסייע. אתה ישירות מבקש שנביא לך בגדים להחלפה לאמבטיה, ואז, בגמר המשימה, מתלבש תוך רגע...

לא ברור מי יצירתי כאן יותר - אתה או אנחנו...

לילדינו: על קאקי בכלל ובפרט

עד לפני כשבועיים, בשלושת החודשים הראשונים לחייך, מתוקה שלנו, הקאקי שלך היה הנושא הלוהט בביתנו.

נתחיל בכך שאת פשוט אוהבת לעשות קאקי. לשמחתנו הגדולה. והרבה קאקי. כמעט כל טיטול שלך מוצא שאיריות של קאקי בתוכו. אם עם אחיך השאלה הייתה תמיד אם נספיק להחליף לו טיטול מבלי שיעשה פיפי ויכסה בו את כולנו, אצלך השאלה היא דומה, אך בהקשר לקאקי. ואם אספר לך שהספקת לעשות קאקי כמעט בכל מקום בבית, ובאמבטיה בתקופה מסוימת זה כבר הפך לנוהג, אני מניחה כי התשובה תהיה ברורה מעליה.

ואחיך מרותק לנושא הקאקי עוד בטרם הצטרפת אלינו. ובכלל בכל שקשור בהחלפת הטיטול. שיחת היום שלנו היא כמה קאקי עשית, ואם הוא נשפך החוצה. וכמובן, בדיקה עם כל תושבי בית זה אם כבר עשו קאקי באותו היום. זו גם השאלה שהוא היה מפנה כמעט לכל מי שחצה את מפתן ביתנו. ולעיתים גם התקשר במיוחד לסבים שלו כדי לוודא פרט חיוני זה. הוא גם היה בודק קבוע אם הפח התמלא, ומחליף אותו בעת הצורך. וגם דואג להספקת טיטולים שוטפת בשידת ההחתלה.

אתה, מתוק שלנו, הטלת כלל ברזל בבית זה. לא זורקים טיטול של אחותך לפח מבלי שתבדוק כמה קאקי עשתה. הפשרה היחידה שהצלחנו להגיע אליה בהקשר זה, שאם אתה עסוק במשהו, אנחנו משאירים לך את הטיטול על הפח, כדי שתוכל לפתוח אותו כשתתפנה, לבדוק, ורק אז תשליך אותו לפח ותשטוף ידיים. אפילו כשאתה ישן, ותוך כדי החלום שומע אותנו מציינים שאחותך עשתה קאקי, עם עיניים עצומות, אתה מזכיר לנו: "לא לזרוק לפח", וממשיך לישון.

אולי יש מי שיחשוב שאנחנו קצת מגזימים. אבל לנו היה חשוב להראות לך כי בקשות שלך בכל נושא שהוא נשקלות ברצינות על ידינו, וביחד תמיד נוכל למצוא פתרון. שלא נזכיר שכל פסיכולוג המכבד את עצמו יציין עד כמה חשובה תקופה אנלית זו.

ואכן, לאחרונה, ההתעניינות שלך בקאקי של אחותך קטנה. אתה עדיין מבקש כי לא נשליך את הטיטול לפח, אך יותר עתה מתוך הרגל. בפועל, לרוב, אתה לא בודק אותו יותר, וגם לא מצטרף להחלפת הטיטול בשידת ההחתלה.

ועם בקאקי עסקינן, חייבים לציין עוד אות דרך חשובה. כבר כחודש, באופן רשמי, אתה עושה קאקי בשירותים הגדולים. כבר עשית זאת תקופה קצרה בעבר, אך מאז שהכרת את יוני, חזרת לעשות קאקי בשירותים הקטנים. במשך זמן ארוך אבא רצה לקנות לך ישבנון נוח כזה שמקטין את האסלה, אך כל הזמן שכח. ואני לא כל כך האמנתי שאתה זקוק לו. הרבה זמן התלבטתי איך לסייע לך בדחיפה קלילה לעבור לשירותים הגדולים, כי הרגשתי שזה מה שאתה זקוק לו. מדי פעם הייתי מזכירה לך שאתה יכול לעשות קאקי גם בשירותים הגדולים. בלי לחץ. פעם בהרבה זמן. לעיתים לא היית מביע עניין. לעיתים היית מנסה ומודיע שזה לא נוח לך. אז בפעם הבאה הייתי פשוט מציעה לך לבדוק שוב שמא משהו השתנה ויהיה לך נוח. ובפעם זו, לפני כמה שבועות, שוב הצעתי והוספתי שאנחנו הולכים לאחסן את השירותים הקטנים, עד שאחותך תזדקק להם. הבעת התנגדות, אך היא לא הייתה חזקה. אז המשכתי, שאם לא יהיה לך נוח, נחזיר את השירותים הקטנים. כך עשינו. ביקשתי מאבא לקחת את השירותים הקטנים למחסן. ולמחרת, כמו שציפיתי וגם לא ידעתי איך אגיב, ביקשת את השירותים הקטנים, כי לא היה לך נוח. עדיין לא ידעתי מה לומר, ופשוט אמרתי את האמת. שאבא אחסן אותם במחסן, אך אני לא יודעת בדיוק איפה. ושאם עדיין תרצה בכך, תוכל לבקש מאבא, כשיחזור מעבודה, להוציא לך את השירותים מהמחסן. בקשתך מעולם לא חזרה על עצמה....

ספר ילדים על תינוקות

לפני שלושה ימים הרגשנו כי הגיע הזמן להכיר לך את הספר האחרון בהכנתנו ללידה. ב"My New Baby" by Rachel Fuller מסופר על החוויות הראשונות במשפחה המברכת תינוקת לחיקה. גם הפעם האיורים פשוטים וברורים, ובקלות אפשר לשחק עם הזהויות של הילדים. המשפחה במיטה - כולם צוחקים ומחייכים. הילד בזרועותיו של אבא. אמא מניקה את התינוקת. באיור הבא הילד שוכב במיטה, נשען על כרית ומחזיק בזרועותיו את התינוקת. הילד מתלבש לבד, וברקע מלבישים את התינוקת על שידת ההחתלה. אבא מצלם את אמא המחבקת את הילד ואת התינוקת. הילד אוכל ליד שולחן האוכל, ואמא לידו מניקה את התינוקת. אמא וילד שרים לתינוקת. אבא מטייל עם הילד ועם התינוקת שבמנשא עליו. הילד יושב על השירותים הקטנים (על הסיר), ומאחוריו מחליפים לתינוקת טיטול על משטח ההחתלה. אמא והילד רוחצים את התינוקת באמבטיה של תינוקות. הילד מלטף את התינוקת הישנה במיטתה. אבא ואמא קוראים ספר לילד השוכב במיטתו.

והנה עיקרי הסיפור: ליוני נולדה אחות קטנה, ושמה נועה (התלבטתי אם להשתמש באותן הדמויות, כיוון שבשני הספרים מופיעות דמויות שונות, אך ברגע שצהלת: "נועה" בפעם הראשונה שראית את הספר, ההתלבטויות נעלמו:). יוני ונועה הם אח ואחות. אמא ואבא אוהבים את יוני ואת נועה מאוד. בבוקר יוני מגיע למיטה של אבא ושל אמא. והם מתחבקים וצוחקים. לפעמים אמא מניקה את נועה. יוני אוהב את נועה. לפעמים, כשנועה מסכימה, ויוני רוצה בכך, יוני מבקש לחבק את נועה בזרועותיו. הוא מתיישב יציב, ואמא מניחה את נועה בזרועותיו. עד שנועה תלמד להתלבש לבד, אמא או אבא עוזרים לה להתלבש על השידה. יוני למד כבר להתלבש לבד. אך אם הוא זקוק לעזרה, הוא מבקש מאמא או מאבא לעזור לו. אבא אוהב לצלם את המשפחה שלו. נועה יונקת הרבה. כך התינוקות אוכלים. יוני אוכל ביחד עם אמא ועם אבא ליד השולחן. לפעמים אמא מניקה את נועה בזמן שיוני אוכל. אבא, אמא ויוני אוהבים להקריא לנועה ספרים ולשיר לה שירים. הם גם אוהבים ללכת לטייל כולם יחד. לפעמים נועה מטיילת בעגלה. לפעמים במנשא (משום מה, החלטת שהיא מטיילת גם בסל קל, אז אתה תמיד מתקן אותי בשלב זה). יוני מחזיק ידיים עם אבא ועם אמא. ולפעמים הוא גם מסיע את העגלה. עד שנועה תלמד לעשות פיפי וקאקי בשירותים הגדולים, היא עושה אותם בטיטול. כשהטיטול מלא, מחליפים לה אותו. יוני יודע לעשות פיפי וקאקי בשירותים הגדולים. אך לפעמים נוח לו לעשות קאקי בשירותים הקטנים. ובערב, נועה עושה מקלחת באמבטיה הקטנה של התינוקות. לפעמים יוני מקלח את נועה ביחד עם אמא או עם אבא. נועה הולכת לישון במיטתה. היא הולכת לישון מוקדם יותר מיוני. כשהיא ישנה, אבא, אמא ויוני משתדלים לשמור על השקט, כדי שתוכל לישון. בדיוק כמו ששומרים על השקט כשהם נחים או ישנים. אחרי שנועה נרדמה, אבא ואמא קוראים ליוני ספרים. בחדר שלו. וכשהוא עייף, הוא הולך לישון. לעיתים עם אבא. לעיתים עם אמא. ולפעמים לבד.

ושוב... הפתעת! אחד הדברים שהכי אהבתי בספר זה, בנוסף לאי העמסתו בפרטים מיותרים, הוא כי קיימים בו שני איורים של אמא מניקה. ולא איור אחד של בקבוק, מה שבדרך כלל מופיע בספרים מסוג זה. מבחינתי, זו הייתה גולת הכותרת בהכנתך הבלתי אמצעית ליונקת נוספת שעומדת להצטרף אלינו. החלטתי לא להגיד דבר על הילד, אם הוא יונק או לא. ורק בדרך אגב להזכיר את התינוקת היונקת, כדבר שגרתי ונפוץ. הגעתי למסקנה כי רק כך אוכל לאפשר לך לבחור בהתנהגותך.

מה רבה הייתה פליאתנו, עת גילינו כי האיור שהכי הכי הכי מעניין אותך, הוא זה של החלפת הטיטול!!! היית בשוק פשוט. ניסית אפילו להתנגד לעניין עשיית פיפי וקאקי לתוך הטיטול. התפלאתי מכך גם כי מדי פעם, אמנם לא בתדירות גבוהה, אתה רואה שמחליפים לתינוקות טיטולים. כך שלא חשבתי שזה יעניין אותך עד כדי כך. בפועל.. אם את הספר קראנו על ההתחלה 4 פעמים, ומאז אולי מליון, אז בכל הקראה קראנו את העמוד של הטיטול בערך 5 פעמים. ואולי זה קשור בכך כי לפני כשבועיים התחלת לעשות קאקי בשירותים הגדולים ולא בקטנים. עוד לא הספקתי לספר לך על כך. הייתה לי תחושה כי קצת תהרהר אחרי יוני שעושה את צרכיו בשירותים הקטנים. ולכן השתדלנו לציין שהוא כבר יודע לעשות קאקי בשירותים הגדולים, ורק לעיתים הוא עושה אותם בשירותים הקטנים. ובכל זאת, מאז שהספר נכנס לחייך, חזרת לעשות קאקי בשירותים הקטנים. וזה בסדר גמור. עדיף שתגובתך תגיע במישור זה.

גם לנו מסייע מאוד הספר. כבר מעכשיו אנחנו שמים לב לדפוסי התנהגות שלנו שעוד יצטרכו להשתנות כל כך, ובעיקר למילים שבוחרים. למשל, באופן אינטואיטיבי אמרנו לך בהתחלה כי התינוקות לא יודעים לעשות פיפי וקאקי בשירותים, או כי הם לא יודעים להתלבש לבד. ישירות זה צרם לנו. ובמהרה תיקנו את עצמנו: "עד ש... תלמד לעשות משהו, היא עושה את זה ככה". הרבה יותר דידקטי וחיובי.

עושים פיפי ביחד

ללא כל ספק, הכי כייף לעשות פיפי ביחד!

מדהים שאפילו בפעולה טריוויאלית שכזו לכל אחד סגנון משלו. ייחודי ובלתי ניתן לתעתיק.

ואם כבר בפיפי מדובר, מעניין כי אתה משתין בעמידה רק בחוץ. בבית, למרות שהשרפרף ניצב ליד האסלה, אתה מעדיף לעשות פיפי בשירותים הקטנים שלך. ומה שאתה לעולם לא מתעייף לשאול הוא אם מאמה, אבא, ועכשיו גם Dede (אבא שלי) עשו פיפי וקאקי, גם אם שאלה זו עולה מספר פעמים ביממה.

התמונות צולמו לפני כמה שבועות ביום של שיר בבאר שבע.

ETZ KAKA!

ואי אפשר לסיים את סיפור הגמילה מטיטולים (toilet training) מבלי להזכיר את ETZ KAKA.

הייתה זו שעת בריכה בסמוך למעברינו לבית. מה שאומר שהיית יחסית זמן קצר ללא טיטול, כך שהרבה דברים עוד היו חדשים. והרי אחת האי בהירויות שעלתה הייתה בנוגע למה עושים בבריכה ומה לא. במילים אחרות, עשית קאקי לתוך הבריכה. אבא שלך, שהיה לצידך בשעה יפה זו, הוציא את הקאקי מהבריכה ו... זרק אותו מתחת לעץ תפוזים בצידה הימנית של התמונה. אני הייתי בבית. כשיצאתי אליכם מאוחר יותר, כל מה שדיברת עליו הוא: "ABA ETZ KAKA!"...:)

מיותר לציין כי במשך כמה וכמה ימים לאחר מכן, כשרצית לעשות קאקי, רצית לעשות אותו בול מתחת לעץ זה....

טיטול? סליחה - מה זה?

חודש ושבועיים בערך לאחר שנפרדת לשלום מהטיטולים, הגיע הזמן לספר את הסיפור במלואו.

היית מוכן להפרד הרבה לפני שזה קרה בפועל. אני חושבת שהיית מוכן כבר לפחות בתחילת אוגוסט (ואולי אף לפני כן, והזכרון שלי מטעה אותי במקצת), אז שמנו לב לכך כי אתה נשאר יבש במהלך השינה. מה שגרם לנו דווקא הפעם לא להקשיב לך עד הסוף ולהוביל אותנו בעקבותיך למה שטוב לך, כפי שאנחנו תמיד משתדלים לעשות, הוא העובדה כי כל האווירה מסביבנו הייתה הפוכה בדיוק לכל מה שממליצים בהקשר לגמילה מטיטולים (toilet training). היינו באמצע בלאגן של השיפוץ, לפני הנסיעה לחו"ל, כל הזמן במתח, בלחץ ובחרדות שונות ומשונות. התכנון היה לחכות עד אחרי שירגעו הרוחות, עד שנגיע לנירוונה, לשקט ולשלווה המיוחלים. השגרה תהיה קבועה. נוכל להשאר בבית מבלי להתרוצץ כל הזמן. תהיה בסביבה מוכרת, רגועה ונינוחה. הכל ייפרס בשקט ויספק לך את רשת הבטחון השקטה הדרושה בדרך כלל למעבר שליו לאולם התחתונים.

אבל... היית מוכן! והשקט עוד היה רחוק!

אחרי שחזרנו מאיטליה, כבר ממש הרגשנו כי במקום לסייע לך, אנחנו מעכבים אותך. ההחלטה הייתה צריכה להעשות. מצד אחד עמדו כל השיקולים שפירטתי. מצד שני, הרגשנו כי אם נחכה עד המעבר, ולמעשה עד שנתארגן בבית, והוא באמת יהפוך לביתנו ולביתך, יעבור חודש וחצי-חודשיים. תקופה ארוכה מאוד למישהו שהיה כבר מוכן לגמילה מלפני חודש. חששנו כי תקופת הרגישות שלך (sensitive period for toileting) תחלוף, ואיתה ההתעניינות שלך והפתיחות שלך ללמוד בקלות. ההחלטה למעשה כבר נעשתה. אתה החלטת! לנו פשוט לקח זמן ליישם זאת.

אז החלטנו לנהוג כהרגלינו. היה ברור לנו כי היית מוכן. סמכנו עליך ויצאנו לדרך.

המעבר היה מתוכנן ליום שלישי. ביום ראשון שבועיים לפני כן, לבשת תחתונים לשנת הצהרים. קיבלת את זה כמובן מעליו. נסיון קצר זה עבר בהצלחה רבה. ולמחרת, ללא שום טקסים מיוחדים, אחרי שחזרנו מ"בית פתוח" אצל תמר, לבשת תחתונים, ויותר לא שמת טיטול. שנת הצהרים עברה בשלום. התכנון היה להשאר בערב בבית, אך הארגונים האחרונים של לפני המעבר הקפיצו אותנו לאוטו. מודה, אני קצת נבהלתי. לא ידעתי איך נצליח להסביר לך כי כדי לעשות פיפי, אתה צריך לבקש שנעצור את האוטו, לצאת ממנו, ורק אז לעשות פיפי. שלא נדבר על הקאקי. הרי מעולם לפני כן לא התבקשת להתאפק. חה! קצרת אמונה שכמוני! מסתבר כי לא רק שאתה יודע להתאפק, אלא אפילו יכול להתאפק די הרבה. ובחזרה לסיפורינו, מזל כי אבא שלך האמין בך קצת יותר ממני. וגם הזכיר לי כי מרגע שהמראנו, אין דרך חזרה. נכנסנו לאוטו. אני הסתובבתי והסברתי לך כי אם תרצה לעשות פיפי, אתה מתבקש להודיע לי על כך. אני אעצור, ואז תוכל לצאת ולהשתין. הסתכלת עלי במעין מבט מבין. לכאורה לפחות. אני לקחתי נשימה ארוכה ויצאנו לדרך. והנה, בדרך חזרה, כשכבר היינו ברחוב שלנו, פתאום נשמע: "PIPI". מזל שנהגתי במהירות איטית. מהר עצרתי את האוטו. עוד יותר מהר עזרנו לך לצאת ממושב הבטיחות. להוריד את המכנסיים. ורק אז שמנו לב למבט התמוה על פניך. מסתבר כי מה שניסית להגיד לנו הוא: "BIBI" למראה מכוניות חונות רבות ברחוב, על פניהן חלפנו. איך צחקנו! אך התרגול היבש עבד. הבנת במה מדובר! במהלך כמה שבועות שלאחר מכן, בכל נסיעה שלנו הזכרתי לך שתודיע לנו על פיפי או על קאקי. וכך עשית. בכל פעם שהתראת (או הזכרת מכונית כלשהי בשדה הראיה שלך:), עצרתי ושאלתי אותך אם אתה רוצה לצאת החוצה. אם הנהנת בהסכמה, כך עשינו. פעם אחת, בנסיעה מתל אביב הביתה, עצרנו לפחות 10 פעמים, כי ביקשת לעשות קאקי, אך לא הצלחת. בכלל שמתי לב כי את הקאקי אתה מעדיף לעשות בבית.

בשני הלילות הראשונים נשארת יבש לחלוטין. אך בכמה לילות לאחר מכן עשית פיפי במיטה. והתעוררת בוכה. כלומר, כשאני הגעתי לחדר, אחרי שקראת לי, ישבת על המיטה ויללת. לא ידעתי אם התעוררת לפני שעשית פיפי או אחרי. הופתעתי, כיוון שכבר כמה שבועות טובים, עוד מלפני שנפרדת מהטיטול, היית נשאר יבש בלילה. אפילו תהיתי אם בכל זאת לא רתמנו את העגלה בטרם מועד (כל הדיבורים על כך כי בדרך כלל הבנים מוכנים לגמילה מטיטולים בגיל הרבה יותר מאוחר מזה שלך ממש לא סייעו לתהיות שלי). אך החלטתי להניח למחשבות התאורטיות ולהביט בך ובמתרחש מסביבך. האם הסיבה לפיפי בלילה איכשהו נעוצה בנו? כמובן, הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא השיפוץ והמעבר. אך מכיוון שהייתה זו מפלצת ענקית מדי, החלטתי לתת לה להמשיך להתעופף מעלינו, והמשכתי לחפש. לפתע חשבתי שאמנם במהלך היום, אם אתה רוצה לעשות פיפי, אתה רץ לשירותים, אך בלילה, העפיפות מהשינה אולי מונעת ממך את צלילות הדעת בלזכור להגיע לשירותים, שמא אין גם באזור מי או מה שיזכיר לך זאת. אז החלטתנו להביא את השירותים אליך. החלטה נבונה מאוד, בדיעבד. מאז, ועדיין, גם בשנת הצהרים וגם בשנת הלילה, השירותים הקטנים שלך ליד המיטה. לפני שהלכת לישון, הזכרתי לך בעדינות רכה כי אם תרצה לעשות פיפי בלילה, אתה יכול לעשות אותם לתוך השירותים שלך, שליד המיטה (להזכירך, החלטתי לא לקרוא לסיר "סיר" אלא שירותים, כדי לא לבלבל אותך עם הסירים במטבח). אני עדיין מזכירה לך זאת כמעט בכל פעם שאתה הולך לישון. ההברקה הזו הגיעה אלי אחרי שני לילות בהם התעוררת נעלב מעצמך, שעשית פיפי במיטה. בלילה הראשון אחרי ששמנו את השירותים ליד המיטה שלך, מצאתי אותך כבר לא יושב ממש על המיטה, אלא למרגלותיה, בתוך הפיפי, אז הנחתי כי היית בדרך, אך לא הצלחת להתאפק. מאז קרו רק עוד שלושה לילות, בהם פספסת. לילה אחד היה אחרי שחגגנו לך יום הולדת עם עלמה (ושתית המון לפני השינה - כבר אפרט עוד על זה), לילה שני קרה בלילה הראשון בו ישנת בבית החדש, וזה מובן, והלילה השלישי היה ממש לפני כמה לילות, אחרי שבוע עמוס מאוד בנסיעות, כשאת הלילה למעשה התחלת בשינה באוטו. לכל המקרים האלה יש הסבר הגיוני. כמה פעמים קרה שהתעוררת וקראת לי, ורק אחרי שהגעתי, ניגשת לשירותים שליד המיטה. וכן, היו לילה - שניים, בהם מצאנו פיפי בשירותים בבוקר. אין לכך סיבה אחרת מאשר שעשית אותם במהלך הלילה, מבלי לקרוא לנו.

דבר נוסף שהנהגנו לגבי השינות, הוא שאנחנו מגבילים בעדינות כמובן, את כמות הנוזלים שאתה שותה לפני השינה. בנוסף, למרות שרצינו קצת לשנות את לוחות הזמנים, ולהחליף בין האמבטיה לארוחת הערב, חזרנו בנו. רצינו ליצור הפסקה בין הארוחה, בה אתה שותה, לבין ההליכה לישון. כך לבטח תעשה פיפי במהלך האמבטיה. בינתיים, זה עובד.

כמובן, תמיד לפני השינה, כמו גם לפני הנסיעה, אנחנו שואלים אותך אם אתה רוצה לעשות פיפי. לרוב, אתה דוחה בנימוס את ההצעה. לעיתים זה עוזר לך להזכר. המצאתי פטנט קליל - אני אומרת לך שאני הולכת לעשות פיפי, ואז קורה שאתה מצטרף אלי, למרות שלפני כן לא רצית לעשות פיפי בעצמך. לעיתים צריך להיות יצירתי...:)

המינוס היחיד שמצאנו עד עכשיו הוא כי אתה עוד לא ממש מוריד את המכנסיים בעצמך. לכן, במובן מסוים, אתה זקוק לנו כדי להשתין. ועדיין, למרות הפיתוי לראות את הטוסיק הערום שלך, השתדלנו, לפחות בהתחלה, שתסתובב בליבוש הפורמלי של תחתונים ומכנסיים, כדי שתתרגל לרעיון של להסיר אותם (זוכר שפעם היית מתיישב בתחתונים כדי להשתין?). בזמן האחרון, אחרי שהדבר התבסס, חזרת לרוץ ערום, לשמחתי הרבה. וגם לשמחתך! לאחרונה גם התחלת לנסות להוריד לבד את המכנסיים, ולכן הרבה פעמים אנחנו מוותרים על ליבוש התחתונים, כדי לאפשר לך להתנסות בהורדת המכנסיים.

עשיית הצרכים מחוץ לבית הייתה סיפור כשלעצמו. נתייחס לפיפי בהתחלה. מעולם לא חשבתי לעצמי שאני אצטרך ללמד אותך להשתין. חה! טעיתי. מכיוון שרוב הזמן היית איתי, וגם אבא שלך לכל התשאולים שלי בנידון ענה בתשובה לקונית: "לא צריך לעשות שום דבר. זה משפריץ טבעי", הגעתי למסקנה שפשוט נקפוץ למים. ממש לא רציתי לכוון את הגוף שלך - לדחוף את הטוסיק, או להחזיק אותך בזרועותיך מאחוריך, כפי שראיתי לעיתים עושים אחרים. ידעתי שעם קצת התנסויות ועם הרבה סבלנות, הכל יהיה כהלכה. אז אכן, בהתחלה הסתבכנו - שנינו. אתה בלעשות, ואני בלהסביר לך. מזל שתמיד היה לי בתיק זוג מכנסיים ספיר, כי הם תמיד נרטבו. ואז, ביום בהיר אחד, מבלי להתכוון, כשרצית לעשות פיפי, פשוט זרקתי לך: "תכוון לשם", והצבעתי לנקודה במרחק מה ממך. וזה מה שעשית! פשוט כיוונת, כאילו מתמיד ידעת לכוון! מדהים! מאז למדת גם כי צריך שהמקום שאליו משתינים יהיה בשיפוע מתחת למקום עליו עומדים, אחרת נרטבים; כי אחרי שמשתינים צריך להחזיק קצת את הבולבול עד שהטיפות ייפסקו; תורה שלמה. תמיד אמרתי לך כי עושים פיפי בצד. לא רציתי לבלבל אותך ב"ליד העץ" כדי שלפתע לא תתקע במקום, בו לא יהיו עצים. כמובן - היו קצת בלבולים, בהם ניסית לעשות פיפי גם בצד.. הסלון.. או בצד המטבח. וגם עשית. עד שהבנת כי כך נוהגים בחוץ, ואלא בבית משתינים בשירותים. ואם אתה זקוק לעשות פיפי, כשאנחנו נמצאים במקום ציבורי סגור, המצאנו פטנט נוסף של לעלות על הפח ואז להשתין לתוך האסלה, או אם לא ניתן להזיז את הפח, אז אתה נעמד על האסלה עצמה, ואני מחזיקה אותך מאחוריך בזרועותיך. בכל מקרה, בבתים, אנחנו תמיד נוהגים להראות לך איפה השירותים כדי שתדע (טיפ זה, כמדומני למדתי מאיריס במדיסון - תודה רבה!).

עם קאקי היה קצת יותר מבלבל. לא רציתי להרים אותך על הידיים. ואז, מזל שדיברתי עם שאגה (כמו שתמיד מתמזל מזלי כשאני זוכה לדבר איתה), ולמדתי כי הכי קל הוא פשוט לתת לך ידיים מקדימה, וכך אתה נשען לאחור. עד שתלמד לכרוע בעצמך. וכך עשינו. היה גם חוסר וודאות לגבי מדוע יכולים לעשות פיפי בחצר, ובשביל קאקי חייבים להכנס הביתה. ואם יוצא לך לעשות קאקי בחוץ, תמיר מרימים אותו אחר כך וזורקים לפח. לאט לאט גם התחלת לנגב בנייר טואלט, כך שהיום אתה לא משתמש גם במגבונים לחים. ולאחרונה ממש התחלת לבקש כי נסגור את הדלת של השירותים כשאתה עושה קאקי. מצחיק - רק קאקי.

כמובן, הכל נעשה בעדינות וברכות, מבלי לתת לך להרגיש ולו פעם אחת כי עשית משהו לא בסדר. תמיד הוצע לך להשתתף בנקיונות של הפספוסים (יש לי סמרטוט רצפה במקום הידוע לך שמשתמשים בו לניגוב הרצפה), או של השירותים שלך אחרי פיפי או קאקי.

וכך, בטבעיות מוחלטת, גם תהליך זה כבר מאחורינו. האם אני מתגעגעת למה שהיה לפני כן? לבטח לא לריח היוצא מהפח (למרות שבאמת לא היה כזה נורא). לבטח כן לעצם הרעיון כי היית קטן יותר. אני כן שמחה כי הצלחת לעבור את ההליך הזה בקצב שלך, בטבעיות ובבטחון ביכולתך.

איטליה: הישבנון

התכוונתי לקחת איתנו את הסיר. למזלנו, ביקורה של אלמה ביום נסיעתנו גרם לך להשתמש בישבנון. ולה - לחזור לסיר. הרי ברור. מתהפכים. וכך חצי מהמזוודה תפש הישבנון. האמת, שמעבר לאיטליה אני לא חושבת שנחזור להשתמש בו. גם אתה לא הכי אוהב אותו, כיוון שהוא לא כל כך יציב, ואינך מצליח לטפס עליו לבד. אך באיטליה הוא מימש את תפקידו היטב.

נ.ב. יש לי עדכונים חשובים בנושא, אך הם ראויים לפוסט נפרד!

הטיטול נשאר יבש

כבר לפני חודש שמתי לב כי אתה נשאר יבש במהלך השינה (המהירות בה חולף הזמן לעולם לא תפסיק להדהים אותי).

ואפילו מצאת את עצמך נם פעם אחת בתחתונים את שנת הצהרים (ניסיתי להזכר איך בדיוק הגעת לישון על הספה בסלון, כיוון שזה מעולם לא קרה לפני. אינני מצליחה להזכר בסיפור המדויק. נראה לי כי היה זה אחד הימים בהם נתנו לך, בלית ברירה, בפעם השניה בחייך, סטרואידים למשך כמה ימים, בנוסף לסירופ של אינהלציה. הבחירה בסירופ הייתה כי בפעם הקודמת לא היית מוכן אפילו להתקרב למכשיר אינהלציה. למרות שלא היו הפעם צפצופים, השיעול נמשך כבר כמה שבועות, וסירופ רגיל לא סייע. לא אוהבת את התרופות האלה, אך לעיתים אין ברירה. הנשימה שלך יותר חשובה מכל. אך עדיין, מוזר מאוד לראות את השפעת הלוואי שיש לתרופות האלה עליך - קוצר רוח, פתיל קצר, וגם היפריות בו זמנית).

ועדיין, דווקא אחרי השינה, אתה מתעקש להשאר בטיטול. במיוחד אם יש קאקי בדרך. הרגשתי כאילו עוד לא היית ממש מוכן להפרד מהרגשת הטיטול על עצמך. גם הידיעה כי יש לפנינו נסיעה ארוכה סייעה לנו לעכב קצת את תהליך הגמילה.

היום, לעומת זאת, אני מרגישה כי אתה ממש מוכן ורק זקוק לדחיפה קלה - מעין טפיחה מעודדת על הכתף. יש לי הרגשה כי בעוד כמה ימים, עת נכנס בחזרה לשגרה הלא כל כך שקטה שלנו, היא תגיע. בכל מקרה, עדיף לנסות עכשיו, לפני המעבר בעוד כמה שבועות. נראה...

התחתונים יפים עליך!

כעקרון התכנון היה שתעשה גמילה באווירה שקטה ופסטורלית. בין אם לפי עקרונות הגישה המונטסורית, ובין אם לפי ההמלצות בכלל, ההמלצה הכי משמעותית לגבי הגמילה היא שהדבר יעשה כשאין ברקע תכנונים אחרים ומתאפשר להיות בתקופה זו בבית ולא בנסיעות, כשכולם שקטים ורגועים ולא לחוצים ומתוחים, כשאין אירועים גדולים על הפרק (למשל, מעבר בית).

אין שום בעיה! למזלנו, כל המרכיבים האלה אצלנו ... לא מתקיימים! הייתי אפילו מוסיפה - לא מתקיימים בעליל! אתה, לעומת זאת, נראה כי בשל מאוד להמשיך בתהליך. מאז שהורדת את הטיטול לפני שבועיים, במהלך שהותך בבית, לא היה ולו פספוס אחד! הקשבנו לך - הורדת את הטיטול רק שרצית - למשל, בבוקר לקח לך זמן להורידו, בדרך כלל, עד שעשית קאקי לתוכו. אז עשיתי חושבים עם עצמי. את כל הטענות כנגד ההמשך כבר מיניתי. מאידך, המתח עומד להמשך עוד לפחות כחודש וחצי, אז רק נעבור את הבית. כלומר, אם ללכת לפי הספרים, צריכים לחכות עוד כחודשיים! אך אז יהיה קר יותר, ולא בטוח שתוכל להתרוצץ ערום כמו היום, מה שמאוד מקל על הגמילה (לא מצליחה לחשוב אפילו על הזמנים, בהם לא אוכל לנשק את הטוסיק הערום שלך כל הזמן), וגם לא בטוחה אם תקופת הרגישות שלך לגמילה (sensitive period for toileting) לא תבוא לקיצה. כל זה הביא אותנו להחלטה הרגילה שלנו - לסמוך עליך וללכת בעקבותיך.

כך היום הכרתי לך את התחתונים. איך שאתה התלהבת! הרי זה בדיוק כמו לאמא. לא הפסקת להצביע עלי בתחתונים ובגופיה (סליחה, אבל באמת חם בבית, גם כשהמזגן דולק:), ועליך בתחתונים ובגופיה (אתה תמיד לובש גופיה כשהמזגן פועל). כמובן, הבאתי לך שני זוגות כדי שתוכל לבחור מהם. וישירות ניסית ללבוש את שניהם יחד!

העברת כמה שעות בבית בתחתונים. אחרי שלפני עשרה ימים, עשית פיפי במכנסיים, אותם לבשת על הטוסיק הערום, מה שגרם לי לחשוב כי מבחינת ההרגשה לבטח המכנסיים הם כמו טיטול, הקפדתי לשאול אותך כל כמה זמן אם אתה רוצה ללכת לעשות פיפי. פעמיים זה עבד - רצת לשירותים. הייתי צריכה להזכיר לך להוריד את התחתונים לפני שהתיישבת על הסיר. עזרתי לך להוריד את התחתונים. ובסוף, עזרתי לך גם להרים אותם בחזרה, לבד מפעם אחת, אז הצלחת להרים בעצמך. הדבר עוד דורש תרגול. ובפעם נוספת, טיפל'ה התפספס לך. אך אז עצרת. רצת לשירותים, והשלמת את העשייה לתוך הסיר. ואללה - אז אתה יודע כבר להתאפק! מייד החלפת לתחתונים יבשים.

במהלך השינות, וביציאה החוצה, חזר הטיטול.

בכך בעצם שברתי כלל קלאסי נוסף. במקום לעשות גמילה טוטלית, כלומר בבת אחת, להוריד את כל הטיטולים - גם ביום וגם בלילה, נראה כי אתה בדרך לגמילה הדרגתית. משום מה, אולי דווקא כי התהליך בא ביוזמתך ואתה מאוד מודע לו (ולמה לא?), נראה לי כי זו הדרך המתאימה לך יותר. בהדרגתיות לתרגל, עד שתצליח לשלוט לגמרי בפיפי ובקאקי, כשאתה בתחתונים. ואז לעבור לעשייתם בחוץ (מסורבל קצת יותר, כי צריך להוריד גם תחתונים וגם מכנסיים, וגם למצוא מקום). ורק אז לישון בתחתונים. נראה איך תתקדם.

כבר אמרתי לך כמה אתה חמוד בתחתונים המתוקים האלה?

גם הקאקי מגיע לסיר

אפשר להכריז באופן רשמי - אתה מסתדר יפה מאוד ללא טיטול, כשאתה ערום.

כבר שבוע, מיום שבת שעבר, אין פספוסים. כל פעם שאתה צריך לעשות פיפי, ואתה ללא טיטול, אתה רץ לשירותים ועושה פיפי. בדרך כלל, אתה לא אומר כלום. לפעמים לוחש בחיוך: "PIPI". אחרי שעשית פיפי, בדרך כלל, אתה רץ החוצה מהשירותים. לעיתים גם שופך את הסיר לתוך האסלה, ומבקש שארים אותך להוריד את המים. ואז גם שוטף את הסיר מתחת לברז.

אם היה לי ספק מה יקרה לגבי הקאקי, אך גם המהלך הזה מאחוריך. אחרי שהתפלאת לראות את הקאקי באסלה, הפעם הבאה, בה עשית קאקי, קרתה ביום שלישי. אבא קלט אותך ברגע שהתכוונת לעשות, ולא ממש תכננת להגיע לשירותים וכיוון אותך לשירותים. מאז אתה רץ לשירותים, גם כשיש לך קאקי. ואפילו מדי פעם אתה אומר, שוב לרוב, בלחישה: "KAKA". אתה גם משתתף בניגוב במגבון שלאחר הפעולה. וכדי להסיר באמת כל ספק אם אתה מבחין בעשיית קאקי או לא, יש לך מיום רביעי כבר איזשהו וירוס שלשולים. רק ביום רביעי עצמו רצת לשירותים לפחות 20 פעמים. ללא פספוס אחד!

דבר מעניין קרה היום. היית ערום, ואז ראית את המכנסיים שלך. לבשת אותם בעצמך. עברה לי המחשבה אולי לכוון אותך לשירותים, אך רציתי לראות מה קורה. עשית פיפי במכנסיים. כנראה, הרגשת המכנסיים על הטוסיק דומה לזו של הטיטול, ושונה מזו של הערום. לכן החלטתי שברגע שיהיו לנו כמה ימים שקטים, בהם השגרה לא תופרע על ידי נסיעות וסידורים, אכיר לך את התחתונים. לבטח יקח פעם - פעמיים של פספוסים עד שתקלוט איך צופים מראש את עשיית הפיפי.

ובינתיים, קניתי לך תחתונים ראשונים. כאלה קטנטנים מתוקים....!

ומדי פעם אתה רץ לעשות פיפי בשירותים...?!

תכננתי לכתוב את הפוסט הזה, לדעתי, במשך לא פחות משלושה חודשים. את התמונות האלה צילמתי לפני חודשיים! ושלשום חלה תפנית כה מדהימה, שאף חזרה על עצמה היום, שהחלטתי לא משנה מה השעה ומהי רמת העייפות, אני יושבת וכותבת לך על כך כי...

התחלת לשים לב לכך שאתה עושה פיפי, ואפילו לרוץ לשירותים כדי לעשות פיפי בסיר! היית מאמין???

קח אוויר לנשימה, תרגע, או יותר נכון, אני ארגע קצת ואספר את כל הסיפור מהתחלה.

למרות שקיימות די הרבה דעות בקהילה המונטסורית לגבי הגמילה מטיטולים (למשל, "Potty training boys") אני לא בטוחה אם מריה מונטסורי בעצמה הביעה את דעתה בעניין זה. לפחות אני טרם נחשפתי לכך. ולכן לקחנו את כל העצות בערבון מוגבל והחלטנו לעשות את כל מה שגם כך תמיד אנחנו משתדלים לעשות - ללכת בעקבותיך.

וכך היה...

* ממש מהתחלה, מהימים הראשונים שלך איתנו, תמיד כשהיינו רוצים להחליף לך טיטול, היינו מבקשים את רשותך. לעיתים היינו שואלים, ולעיתים פשוט מודיעים: "אנחנו הולכים להחליף לך את הטיטול". וברגע שהיינו נחשפים לטיב תוצרתך, היינו גם מספרים לך: "עשית פיפי. עשית קאקי". כך גם היה כשהיית עושה פוקי. תמיד נתנו למעשה תיאור מילולי קצר ועובדתי.

* ברגע שהיה אפשר לקרוא על פניך כי אתה עמל על הקאקי (ולמזלנו, זה קרה די מהר, ואי אפשר היה ללכת שולל בעניין זה), היינו מתארים את מה שהיה קורה: "אתה עושה קאקי, מתוק. עוד מעט יקל עליך". מעולם לא צחקנו עליך בזמן זה, כמה שלא היית מתוק ומצחיק. אם היינו בחברת אחרים, שישר היו מתחילים להתבדח בעניין, לא שיתפנו פעולה.

*מעולם לא התייחסנו להחלפת הטיטול כאל משחק. לא לקחנו את הטקס יותר מדי ברצינות גם. אלא פשוט עשינו את הדבר כפי שעושים דברים שצריך לעשות - בעדינות, אך בנחישות. גם כשהתחלת להתהפך, וגם כשהתחלת לזחול, מעולם לא נוצר מצב בו רדפנו אחריך בבית עם הטיטול.

*מעולם לא הסתרתי ממך את ההליכה שלי לשירותים. אולי מכורח הנסיבות (את רוב ימינו אנחנו מעבירים ביחד, רק שנינו), ואולי בהחלטה כלשהי בתת מודעת, היית פשוט שותף לכל פעם, בה הייתי צריכה לעשות את צרכי. היית נכנס לשירותים ביחד איתי. כמו שהיית נכנס לשירותים ביחד עם אבא. פשוט כמה שלא יהיה הדבר, אני חושבת שהיה לו משקל רב בכל התייחסותך לעניין עשיית הצרכים. לא יצרנו הרתעה מפני משהו אסור, או מבייש, או לא ברור, אלא נתנו מקום מתאים למשהו שגרתי וגלוי.

* בשלב כלשהו, כשהרגיש לי נכון (והכוונה באמת אלי, כי לי היו משום מה סיוטים מכך), התחלתי להחליף לך את הטיטול בעמידה. בהתחלה רק כשהיית עושה פיפי, וכשהתרגלתי - גם כשיית עושה קאקי. לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה, אך היה זה מתי שהתחלתי להרגיש כי בהחלפת הטיטול בשכיבה אני מזלזלת בך בהתייחסותי אליך כאל מישהו נחות ממני. לא בגובה העיניים. אבא הצטרף במהרה. ועדיין, חשוב לציין, אם אתה מבקש, וזה קורה לעיתים, גם לאחרונה, להחליף את הטיטול בשכיבה, אנחנו נענים בחיוב. היו לי מליון שאלות לפני כן על איך בדיוק זה יתבצע. אך כנראה כל מה שקדם לכך נתן את אותותיו. העיכוב היה אצלי - לא אצלך. קיבלת את השינוי בהבנה ובקבלה. רק לאחרונה, כחצי שנה מאוחר יותר, התחלת לעיתים להתייחס לטקס כמשחק ולברוח עם הטוסיק החשוף.

* מהרגע שהבעת עניין בכך, היית עוזר בהחלפת טיטולים - היית בוחר את הטיטול (הייתי מאפשרת לך לבחור בין שני הטיטולים שבמגירה, כדי לאפשר חופש בתוך גבולות האחריות (freedom within limits of responsibility), היית לוקח את המגבון ומנגב את הטוסיק (התחלתי לנגב לך את הטוסיק במקום לשטוף אותו ברגע שכבר לא הצלחתי להחזיק אותך מתחת לכיור:), היית מגיש את חבילת המגבונים, היית משליך את הטיטול המלוכלך לפח. כל שלב כזה קרה בדיוק כשהרגיש לנו שאתה מוכן לכך, או, יותר נכון, כשאתה אותתת לנו במפורש כי הינך מעוניין בכך. למשל, אם היית לוקח את הטיטול המלוכלך, לא היינו נרתעים, וגם לא נבהלים בתגובות פולניות, אלא מכוונים אותך לכיוון הפח.

* השירותים מעולם לא היו המקום האסור מבחינתנו. הדלת תמיד הייתה פתוחה. וכל דבר שהבעת את ההתעניינות שלך בו בהקשר לשירותים, נתנו לו את המקום הלגיטימי שלו. מה שהיה מעבר לכוחות שלנו, בין אם מטעמים בטיחותיים ובין אם כי לא התאים לנו פשוט, הורחק ממך. הספריי של הריח הורם, כך גם מברשת הניקוי. אך אם רצית לעשות מה שרק עלה בדמיונך בגליל הטישו, מעולם לא סירבנו. אם רצית להרים ולהוריד את המכסה של האסלה, מעולם לא התערבנו. ברגע שרצית להוריד את המים, עזרנו לך להגיע לידית. כמובן, הגבלנו את כמות הפעמים, בהן הורדת את המים, אך שוב, שמרנו על החופש בתוך גבולות האחריות.

* בשלב כלשהו, לדעתי, לפני כארבעה חודשים, שמתי בכל חדר שירותים (יש לנו שניים), סיר. הסירים שמצאנו ב-Ikea פשוט נהדרים - גם יפים למראה, גם נעימים למגע, וגם זולים באופן מפתיע (12 ש"ח). ואז, באופן עדין ביותר, בכל פעם שהיית מתלווה אלי לשירותים, הייתי אומרת לך שאתה יכול לשבת על השירותים שלך ולעשות פיפי או קאקי. לעיתים היית מתיישב, לעיתים לא. מעולם לא אילצנו אותך לעשות משהו שלא היית מוכן אליו. למשל, לא הצענו לך להוריד את הטיטול. החלטנו כי נחכה עד שתבקש זאת. החריג היחיד היה ב"הליכה לשירותים" לפני המקלחת בערב. איכשהו השתרש לו הנוהג להכנס לשירותים לפני המקלחת. אז היית מתיישב על הסיר, כשהטוסיק היה חשוף. בכל הפעמים האחרות היית מתיישב על הסיר עם הטיטול (כמו בתמונות האלה מלפני חודשיים). לרוב, היית מתאמץ כשהיית יושב על הסיר כאילו היית מתכנן לעשות קאקי. כנראה ייחסת את הסיר לעשיית הקאקי. ועדיין, במשך כל התקופה הזו קרו רק פעמיים - שלוש, בהן באמת עשית קאקי כשישבת על הסיר. כנראה זה היה אך צירוף מקרים. מדי פעם הייתי דואגת אם להסביר לך (איך בדיוק?) שעושים גם פיפי על הסיר, ואז לא צריך להתאמץ, אך הרגעתי את עצמי. ניסיתי להזכיר לעצמי כל הזמן להיות סבלנית.

* בחרתי להשתמש בסיר ולא בישבנון, כי למרות הדעה רווחת, דווקא בישבנון, לדעתי, השימוש הוא פחות עצמאי. למיטב הבנתי, קודם כל, צריך לשים אותו על האסלה, ואז צריך לעזור לילד לטפס עליו. לעומת זאת, הסיר תמיד שם - כל מה שצריך לעשות הוא רק להגיע אליו.

* ואז הגיע החום. לפני כחודש וחצי, עונת הברכות פתחה את שעריה. מה שגרם לך להסתובב ערום כמעט בכל הבקרים שלנו בבית. כך התחילו הפספוסים. אם היית בחוץ (בחצר או בים), והיית עושה פיפי, כל מה שהיינו עושים, היינו מתארים לך רק כי עשית פיפי. לטיפול בפספוסים שבבית, שמתי בכל שירותים, מתחת לכיור, סמרטוט. בכל פעם שהיית עושה פיפי בבית, היינו מתארים את מה שעשית, ואז בנימה רגילה (בלי "אוי ובוי", או "אופס", או "לא נורא") היינו מוסיפים שצריכים לנקות את הפיפי מהרצפה. די מהר התחלת להקדים אותנו בהגיענו מתחת לכיור. הטיפול בפיפי שברח הפך לאחד הבילויים האהובים עליך. שוב התחלתי לדאוג - מה יהיה? אם אתה אוהב כל כך לנקות אחרי עצמך, איך תדע שאת הפיפי צריך לעשות בסיר?! ושוב הרגעתי את עצמי.

* אחרי הפספוסים היינו משתדלים להזכיר לך בעדינות כי בפעם הבאה את הפיפי אתה יכול לעשות בשירותים. ומדי פעם הייתי גם שואלת אותך בין לבין אם אתה רוצה ללכת לשירותים. הייתי גם לוקחת אותך לשירותים. אך אז, לעיתים הרגשתי כאילו אני דוחקת בך למשהו. כאילו אני משדרת לך כי אני מצפה שתעשה פיפי בסיר. ואז חדלתי. אם זה היה יותר מדי בשבילי, לדאוג להשלכות הפספוסים, פשוט הייתי שמה לך טיטול. הדבר החשוב ביותר בדרך לגמילה מטיטולים בשבילי, כמו בכל דבר אחר, היה לא לאותת לך לעשות משהו כדי לרצות אותנו. אלא לעשות משהו שאתה רוצה לעשות כי אתה מוכן אליו. וגם לא להיות לחוצים בעצמנו. במשך חודש וחצי האחרונים קרו פעמיים, בהן עצרתי את עצמי. הפעם האחרונה קרתה בערך לפני שבועיים. אז החלטתי כי אני יותר לא מזכירה לך לגבי השירותים. מחכה בסבלנות.

*וכך הגיע יום חמישי האחרון. כמה ימים לפני זה, היה איזה יום, שהיית גם ערום בו, וכשאבא ראה את המבט המשתהה שלך שלפני הפיפי, הוא כיוון אותך לשירותים, ובאמת יצא לך פיפי לתוך הסיר. והייתה גם עוד פעם שזה קרה לפני האמבטיה בערב. בשתי הפעמים זה קרה אחרי שהזכרנו וכיוונו אותך. וביום חמישי היינו במטבח ועשינו משהו (תאמין לי שאני כבר לא זוכרת מה:). היית ערום. ואז הבחנתי במבט הזה שלך. כיוונתי אותך לשירותים, למרות שהבטחתי לעצמי שלא אעשה כן. התיישבת על הסיר. קמת. התיישבת שוב. קמת. לא יצא כלום. ביקשת להוריד מים. עשינו כן. ואז חזרנו למטבח. המשכנו במעשינו. ואז רצת לאנשהו. אפילו לא שמתי לב, עד שראיתי אותך בקצה העין שלי, שופך משהו מהסיר לשירותים..?! לא ראיתי את מה, אך כן ראיתי כי הסיר היה יבש כמה דקות לפני כן! לא התלהבתי מדי. נהגתי כרגיל - סיפרתי לך את מה שעשית, הצעתי גם לשטוף את הסיר (לא לפני שהורדת את המים בשירותים). כן התקשרתי לאבא, כשלא היית לידי, ובלחש מתלהב סיפרתי לו מה התרחש..:) אך אז עשית פיפי על הרצפה. לכן חשבתי שאולי היה זה סתם צירוף מקרים. מאוחר יותר אכלנו. לפתע שוב הבחנתי במבט המתכונן. שאלתי אם אתה רוצה לשירותים. נעניתי בחיוב. ורצנו לשירותים. אחרי שהתיישבת כמה פעמים על הסיר, ויצא לך פוקי, פתאום יצא לך קאקי! מה רבה היית התפלאותך! היית פשוט בהלם מוחלט! לא הפסקת להצביע על הקאקי. ולבקש שאגיד בקול רם: "קאקי. זה קאקי". פעם קראתי באיזשהו מקום כי הילדים מתייחסים לקאקי כאילו היה זה אחד האיברים שלהם. אולי. ולי הייתה תשובה ברורה לאיך שוטפים את הקאקי מהסיר! או שפשוט יצא לך הפעם קאקי של גדולים (סליחה על התיאורים המפורטים:). הוא פשוט החליק לו לתוך האסלה! את הטוסקי ניגבנו במגבונים לחים.

* כנראה זה היה יותר מדי בשבילך. במהלך יום השישי לא רצית להוריד את הטיטול! כיבדנו את זה. ואז הגיע יום שבת בבוקר. לפתע הורדת את הטיטול. ואז בכל פעם שרצית לעשות פיפי, פשוט רצת לשירותים ו... עשית פיפי! בלי פספוסים. לעיתים היינו צריכים להזכיר לך. אך לא היו פספוסים. גם לא היום בבוקר.

אז אם היה לי ספק עד כה, כעת זו עובדה. אתה בתחילת דרכך להגמל מטיטולים. אני לא יודעת מה היה סיפור הגמילה שלי. אך אחד הזכרונות החזקים שלי מהילדות, הוא המתנה לפיפי שיגיע למשמע צליל מים זורמים מהברז (כנראה, כדי ליצירת הגירוי) בישיבה ממושכת על משהו (על סיר או על האסלה). משהו לא התחבר לי בתמונה הזו. האמנתי כי אפשר אחרת. ועדיין חשבתי שיש לנו עוד זמן. מכל מה שקראתי עליו עד עכשיו, למרות שתקופת הרגישות המקובלת להגמל מטיטולים לפי הגישה המונטסורית (sensitive period for potty training) היא בין הגילאים 18-24 חודשים, בזמן האחרון יצאו לא מעט מחקרים על כך כי מערכת ההבשלה של הבנים אינה מוכנה לכך לפני הגיל של שנתיים וחצי (בבקשה, אל תבקש ממני להסביר מה בדיוק לא בשל בה:). כך שהייתי בטוחה שאנחנו עוד רחוקים.

אתה הראת לנו אחרת. ואנחנו בעקבותיך.

לאט לאט, לא ממהרים. שוב, למרות שקראתי כי מרגע שמתחילים בגמילה, ההחלטה חייבת להיות חד משמעית וטוטלית, אינני מתחברת לכך. לא מרגיש לי נכון להוריד לך לגמרי את הטיטול כרגע. גם מחוץ לבית. וגם במשך השינה. או לשים לך תחתונים. אינני מאמינה כי אתה רוצה בכך בינתיים. ואני מוכנה גם לכך כי יקח זמן להשלים עם עשיית הקאקי. אני כן מאמינה, ואפשר לומר, כי עתה יש לי גם הוכחות, כי כשתהיה מוכן, אתה פשוט תספר לנו על כך.

ואני אספר לך על כן כאן...:)

עוד על הגמילה מטיטולים (potty/ toilet training) בהתאם לגישה המונטסורית:
בבלוג Wide Open on the Mommybahn
Toileting the Montessori way
A Montessori approach to Toileting
Toileting the Montessori way

מקרה חד פעמי בהחלט

5:30.

לא, זו לא התוצאה של הדקות הראשונות במשחק בין "מכבי תל אביב" מול אלוהים יודע מי. זאת השעה. ולא, זו לא השעה שבה נפגשנו עם כל החבר'ה אחר הצהרים בדשא. אלא זו השעה שבה התעוררת היום בבוקר!

כן כן! אפילו המואזין שעל ההר שממול התפלא וכמעט השתעל. שלא להגיד שההורים שלך לא הצליחו לפקוח את עיניהם (לפחות הנציגה הנשית שבהם) ולחבר שני קצוות השרשרת המחברת בין אתמול להיום, בין החלום למציאות, בין השיפוצים שבתכנון לבין אלה שעוד לא התחילו. הם אכן הצליחו לחייך - הרי אי אפשר שלא להשיב בחיוך לאחד מתוק קטן שמטפס עליך במלוא המרץ כאילו באמת הייתה זו השעה של הדשא.

הזכרון האמהי הקצר שלי לא זוכר מתי זה קרה לאחרונה. יתרה מכן - ההדחקה שהיו פעם ימים דומים, בהם השעה הזו לא ממש הייתה זרה לנו, היא כה חזקה ומציאותית, שבתמים ובאורים האמנתי כי אני עדיין ממשיכה לחלום. עד שהריח של הקאקי, שבחלום בדרך כלל, מורגש פחות, אילץ אותי לפקוח את עיניי, לבחור בחלופה של המציאות, להתרומם מהמיטה, לעזור לך, אחרי שגררת את חבילת המגבונים מהשידה, לפתוח את המגירה של הטיטולים, שדווקא בבוקר לעיתים אתה מקשר ביניהם לבין עשיית הקאקי... וכל זאת כדי לגלות שבעצם אתה מעדיף שאבא יחליף לך את הטיטול. אי אפשר לטעות בהטיית האצבע שלך לכיוונו: "Ehh!". גם לו בשעות אלה. מעולה! חזרתי למיטה.

דווקא ישנת את כל הלילה בלי להתעורר. רק ב5:30 השכמת, רצת לחדר שלנו עם הידיים המושטות לפניך (כזה מתוק אחד!), טיפסת על המיטה שלנו, ישר לזרועותיי וינקת. אחרי אחרי זה - במקום להמשיך לישון, כפי שקורה בדרך כלל, החלטת שהפעם תבדוק מה קורה בעולם מסביבך בשעה שלמעשה כל העולם עוד ישן בה. הפרט הזה כנראה פרח מזכרונך.

עד עתה, לא התבררו נסיבות המקרה. אולי הקאקי לחץ לך על הקיבה. אולי השיניים (כן כן, אותן השיניים - עדיין לא התחלפו לך שיני החלב:). אולי רצית לשמוע את הציפורים המצייצות על הבוקר (כל כך יפה!). ואולי הייתה לך מילה - שתיים להחליף עם המואזין. אני מקווה שלא היו אלה התכנונים שלך לגבי הבית החדש, והמסקנות שהינך מסיק מהפגישות הרבות עם הקבלנים ועם כל המסייעים מהצד, שהטרידו את שינתך והעירו אותך. מספיק שהם לא מרפים מהוריך - גם לא בלילות. אתמול, למשל, היה לי משבר קטן, אחרי שאחד הקבלנים שהזמנו, נבהל ממצב הבית וגם הבהיל אותי עד כדי כך, שאם הייתי יכולה אתמול, הייתי שולחת אותו, ואולי את עצמי, לפגישת הרפייה בדמיון מודרך - רק כדי לטעום מהמראה שהבית הזה יכול לקבל. מה שבטוח, כמעט, אני אזמין את הקבלן הזה, אחרי שהבית הזה יראה בפועל מקסים ומיוחד, כפי שהוא הולך להיות. רק כדי שידע שזה אכן אפשרי! אני - אני יודעת שזה אפשרי. באמת..:) לא יקרה עוד מצב שהקבלן יבהיל אותי!

אני עוד המשכתי לישון כשעה קלה. ירדת למטה עם אבא, ואני הצטרפתי מאוחר יותר. מטרתי היחידה הייתה לאפשר לך להחזיק מעמד ללא שינה לפחות עד שעה 11:00 (כדי להשפיע כמה שפחות על המשך היום). הצלחנו לא רע! בילינו את הבוקר עם אורית ועם שי, ורק אחרי שאכלנו אצלם את ארוחת הצהרים בסביבות 11:45, נרדמת כמעט באוויר. המשכת לישון באוטו בדרך הביתה, גם כשהעברתי אותך למיטה (אחרי שינקת כמובן), ורק עכשיו התעוררת.

ובכל זאת, אני מקווה, גוזלי שלנו, שהיה זה מקרה חד פעמי לעתיד הקרוב. וכי אנחנו מיושרים בעניין זה.

אה, בתמונה אתה בפתח הבית, מאחוריך שביל הגישה לבית, ואתה מתלבט אם כדאי לפנות מקום לבית על עץ בגינה הקדמית או בגינה האחורית של הבית. שכחתי לספר לך שלאבא כבר יש פתרון. כדאי לך לתפוש איתו שיחה. התלבטות אחת פחות. יש עתיד!

נ.ב. מסתבר שלא התעורר. רק קראת לי. באתי ולקחתי אותך אלינו לחדר. נשכבנו על המיטה שלנו, כמו תמיד, כשאתה מתעורר. רק שהפעם, אחרי שינקת, המשכת לישון. כנראה באמת באמת היית מאוד עייף. כי זה לא קרה מעולם - שהמשכת לישון בחדר שלנו אחרי שנת הצהרים. והמשכת לישון עוד שעה ורבע עד 16:00! כשהרגל שלך אפילו לא מונחת באוויר, אלא חצי נשענת על המיטה...:)