לבננו: על עשבים, על פרחים, ועל מה קוטפים ביניהם

אחד התענוגות (טוב, תלוי את מי שואלים) במגורים בבית קרקע ובטיפול בגינה הוא ניקוש עשבים (pulling weeds). אנחנו כל הזמן בדילמה עד כמה לרסס את החצר. ובכל זאת, אפילו שריססנו את רוב האדמה, עדיין בחלקים מסויימים, באלה בהם פורחים פרחי בר, העדפנו שלא לרסס.

ככה שכך או כך, תמיד יש שפע עשבים שצריך לטפל בהם. ואתה מוכן ומזומן לעבודה...

שקלתי אם לכתוב במסגרת פוסט זה על יחסך לפרחים. במקרה עיינתי במה שכתבתי לפני שנה, ונדהמתי כי גם אז חיברתי את העשבים עם קטיפת הפרחים.

השנה התעניינת מאוד בהבדלים בין פרחים מוגנים לפרחי בר. מה קוטפים ומה לא. מדוע אסור לקטוף ("אסור" הגיע מהסימניה של מגדיר הפרחים שברשותך, וגם פתח דיון לגבי "אסור" או "כדאי שלא") - כדי שיגדלו שוב. מדוע בכל זאת עדיף להשאיר את פרחי הבר במקומם - כבר כתבתי לך את דעתי בעניין. ניהלנו דיונים בלתי פוסקים בנושא זה. ניסיתי להדגים לך כי אני לא קוטפת פרחים, מבלי להגיד לך משהו בנידון, מלבד אם ניסית לקטוף פרחים מוגנים. ואם אכלת, או הצעת לי לאכול איזשהו פרח, אם הסכמתי, היה זה רק לפרח אחד אולי שניים. נראה לי כי בסופו של דבר המסר עבר די ברור.

דבר נוסף שעשינו הוא יצרנו בשבילך מדריך כיס לפרחי בר שבאזורנו. במדריכים הקיימים בלתי אפשרי כמעט לזהות פרח כלשהו, מה גם שהסידור שלהם לוקה בחסר, וגם כמות הפרחים מקשה. ולכן יצרנו משהו משלנו. וזה עזר מאוד - גם לי, אחרי שעות רבות שהשקעתי בזיהוי שלהם באתרי הפרחים השונים. אם מישהו יהיה מעוניין, אשתף בקבצים...

לבתנו: ילדת חמצוצים בשמלה ראשונה

זו הייתה השנה הראשונה בה הכרנו לאחיך את התכונה הנפלאה של פרחי הבר הרבים - היותם אכילים...

עד עתה לא הרגיש לי נכון לספר לו על כך, כי לא רציתי לבלבל אותו מבחינת מה מותר לקטוף מהפרחים ומה לא, וגם כי התפתחותית הוא לא היה עוד מסוגל ליצור הבחנה חשובה שכזו.

כבר סיפרתי על דעתי בעניין זה - אני אישית לא קוטפת פרחי בר גם מאלה שאפשר לקטוף, כי אינני מרגישה שהדבר יאה לי. קשה לי להסביר את הסיבה מעבר לכך. במובן מסוים, עם כל פרח בר שנקטף, אני מרגישה כאילו נקטף גם חלק מסוים מנפש הטבע.

אך זו הבחירה שתשאר לכם לעשות בבוא המועד.

ובטרם תעשו כן, נחשף לפני אחיך כל עושר הפרחים האכילים למיניהם. המועדפים שבהם מבחינתו עירית, כובע הנזיר, חסה קוצנית, וכמובן, החמציץ.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון גם מבחינתך. במשך החודשים האחרונים אי אפשר היה כמעט להפריד בינך לבין החמצוצים. מצצת אותם, נעצת את חניכייך בהם, אכלת אותם. אני מניחה שלכן גם דחית את הטעימות מבחינתך - לא הרגשת כל צורך לאכול יותר ממה שבטנך הייתה מלאה בו גם כך. ואחיך דאג לאספקה שוטפת ללא אפילו תקלה אחת. כל כמה זמן הוא היה נעלם: "אני הולך לחפש חמצוץ לצ'פוצ'יטה". וחוזר עם זר קטן...

אז כן, בהתחלה היו לי ספקות. וגם העיניים המורמות מסביבתנו קצת השפיעו עלי. אך היית חד משמעית בנידון. ובסופו של דבר, הסכמתי איתך. רק ביקשתי ממך להסתפק לעת עתה בגבעולים בלבד. היה לך קל להסכים - העיקר שיהיה לך משהו חמציצי בפה. לעיתים כך היית מסתובבת, כאילו סיגר ארוך בפיך, מבלי להחזיק בו בידייך, רק עם השפתיים.

ואם חשבת של התמונות האלה הובאו כאן כדי ללוות את סיפור אהבתך לחמציצים, צדקת. בשביל זה... וגם כדי להראות את שמלתך המקסימה. אפשר לומר, השמלה האמיתית הראשונה. אכן, במידה של 18 חודשים, אך הכל שלנו...

ואנחנו בדרך לחגוג את יום ההולדת לקרן, סיבה מספקת לכבד אותה בתלבושת מהודרת. אם כי אכן מוזר היה לנו לראות אותך כך...

נ.ב. ואת בת שבעה חודשים...

לבננו: החוג הראשון

אני באמת לא חושבת כי חסר לך משהו כעת מכיוון שאתה גדל בבית. ועדיין, כנראה החברה חודרת גם אלי (ברור שהיא חודרת, וטוב שכך - סתם בדיחה פרטית שלי). כך שבשלב כלשהו לפתע חשבתי שאולי כדאי שתתנסה בקבוצה. לא עם ילדים בגילך, כי את זה יש לך בשפע, אלא להיות חלק מקבוצה שבראשה עומדת מדריכה. באזורנו לא מצאתי כל פעילות מתאימה ולא מצועצעת לילדים בגילך, אלא אך במרחק של כ-40 דקות נסיעה מאיתנו. בכוונה אינני כותבת כאן במה מדובר, כדי לסנן קצת את מי שיגיע לשורות אלה ממנועי חיפוש. בכל מקרה, במשך כחודש נסענו למפגשים מונחים של ילדי החינוך הביתי. במהלכם הבנתי כי המטרה הראשית שלי במפגשים אלה היא כי תתנסה בקבוצה מונחית. בוא בזמן הבנתי כי המטרה הראשית שלך הייתה פשוט להנות בטבע ולעשות מדורה. ואת זה יש לנו בשפע גם מבלי להשתתף בקבוצה. משהו בהרכב הקבוצה הספציפי הזה לא כל כך דיבר אליך. לרוב, היית מעוניין דווקא ברכישת מידע על הסובב אותך, ולא ממש במשחקים המונחים. אולי אתה צעיר פשוט. ואולי קצת פחות עירוני מהילדים העירוניים. באחת הפעמים פשוט לא רצית עוד לנסוע. מאז, אחרי שאני עם עצמי נוכחתי כי אין לי כל צורך לדאוג שמא לא תשתלב בהרכב קבוצתי, לא חזרתי להציע. וגם לא חזרת לשאול מתי נסע שוב. אני חייבת להודות כי הוקל לי אחרי שהפסקנו עם הנסיעות ועם כל ההתארגנות שזה דרש מאיתנו, ובמיוחד מאחותך.

לבננו: נטיעת עצי אלון

במסגרת האירוע של "שומרי הגן" יצאנו לנטוע עצי אלון בתקווה שיסייעו לטבע לשקם את עצמו, ולו בקצת, אחרי השריפה הנוראית שפקדה את הצפון.

והנה לך המדריך המזורז...

לוקחים ענף קצר יחסים ומנסים ליצור באמצעותו בור קטן באדמה.

כדאי, כמובן, שהבור יהיה במקום מוצל...

שלבלוטים יהיה סיכוי רב יותר להפוך לעץ אלון חסון...

עולים על מוט ברזל, או על כל מה שיכול להחליף אותו בהתאם להיצע...

ודואגים כי יכנס עמוק לתוך האדמה לעומק של כ-20-30 ס"מ. כל דרך לגיטימית. קפיצות על המוט היא בין העדיפות שבהן...

מוציאים בלוטים רטובים שהוכנו מבעוד מועד...

נושאים ברכה ומניחים אותם לתוך הבור (עדיף שיהיו שני בלוטים בכל בור, כדי להגדיל את אחוזי ההצלחה)...

שוב לוקחים את הענף הקצר ודואגים כי הבלוטים ישובים היטב בתוך האדמה, ומכסים אותם באדמה נוספת, שגם אותה מרפדים באמצעות הענף...

ויוצאים לדרך לחפש מקום לנטיעה חדשה, במרחק של כ-2-3 מ'...

נ.ב. ולחשוב שבמקום כל השחור הזה בעיניים עד לאחרונה חגג ירוק...

לבננו: על דיפסיס משולש, על אלביציה צהובה ועל מה ביניהם

זה התחיל אי שם לפני כחודשיים.

יותר נכון, מקורו של הסיפור שוכן אי שם לפני כשנה וחצי - שנתיים, אז Busenka שלך הביאה לך במתנה את ה"מדריך העצים בישראל לילדים ולנוער" מאת ישראל גלון ויונה זילברמן.

אני לא התרשמתי מדי ממדריך זה. קשה להתמצא בו. התמונות לא ברורות דיהן. אפשר להגיד אפילו כי תמונות עלי העצים לא ניתנות לזיהוי כמעט. ועדיין, מכיוון שלמרות כל חיפושיי לא מצאתי מדריך עצים טוב יותר, השארנו את המדריך שקיבלנו.

מאז הוא היה על מדף הספרים בסלון. עד שיום בהיר אחד, לפתע לגמרי, הוצאת אותו והתחלת לדפדף בו. ומאז... לא הפסקת.

זה הפך להיות לטקס קבוע, יומיומי, שלא נגיד שעתי. אפרופו, תקופות הרגישות (sensitive periods)... אתה בקושי פותח את עינייך בבוקר, רץ לקחת את הספר ומבקש ממי מאיתנו להקריא לך אותו מההתחלה עד הסוף, או יותר נכון, בצורה היותר מועדפת עליך לאחרונה, מהסוף להתחלה. אינך מעוניין עדיין בפרטים רבים המופיעים במדריך (מלבד אזורי הצמיחה של העצים, מדי כמה זמן). מסתכל בתמונה, מקשיב לשם העץ, לאט לאט גם מדקלם אותו בעצמך, מקפיד להשלים את השמות, אם לא אמרנו אותם במלואם (למשל, תמר מצוי), משווה בין כמה מהם, או בין פירותיהם ועליהם.

וכמובן, התעניינותך משתלטת גם על כל טיולינו.

חמושים במדריך, לעיתים, וגם בלעדיו, אנחנו עוצרים ליד העצים ומנסים לזהותם. אני חייבת להודות כי כישוריי אלה שלי הם חלשים בלשון המעטה - להמחשה אציין כי לא היה לי מושג איך נראה אפילו עץ הזית. ואמנם עתה הפכתי למומחית בעצים שונים ומשונים למיניהם (לפחות, בשביל בורה שכמותי) - וביניהם, ברוש, אורן, אלון, פיקוס הגומי, אראוקריה, כליל החורש, דולב, דקל, דיפסיס משולש, אלה, איזדרכת, פלפלון בכות (חה!), צבר (כן, כן, אפילו את הצבר לא הייתי יכולה לזהות עד לפני זמן מה..). אני מבינה עתה את ההתפלאות ששמעתי מהורי הילדים הגדלים בהתאם ל-unschooling. כל כך כייף ללמוד ביחד איתך. והדרך עוד כה ארוכה...

ואם המדריך לא איתנו, אנחנו אוספים את העלים הביתה. משתדלים שיהיו אלה העלים מהאדמה, כך שלא נקטוף עלים במיוחד..

ואז מתחילה ממלכת הזיהוי, שהתמונות הלא כל כך ברורות במדריך טיפה מקשות עליו...

תענוג לשמוע אותך קורא לנו כל כמה רגעים: "אוי, ראיתי דקל, ראית אמא?", "רק רגע. אני הולך לראות את הגזע של עץ אלון", "איזה עץ זה?". וגם מבקר את כל העצים שזיהית בימים לפני כן, כאילו היו הם חברים וותיקים שלך.

וגם פניני לשון לא אחרו להגיע: עץ תקוקים (תפוחים), עץ לימון שלא אוכלים אותו (הכוונה לעץ רימון, אם כי ההקשר לא ברור).