לבננו: מתגלש על מוט טיפוס

כבר כמה זמן אתה מתעניין במוט הגלישה שבמגרש המשחקים. מתבונן ארוכות בילדים שמתגלשים עליו. מנצל כל הזדמנות שאבא נמצא איתנו כדי שיתמוך בך בעת שאתה מתגלש (אינני מגיעה לגבהים אלה). ואז, ביום בהיר אחד (הלא תמיד דברים מסוג זה מתרחשים בימים בהירים), כשהיינו לבד במגרש המשחקים, ניגשת למוט בגלישה, הושטת את רגלך ואמדת את המרחק. ואז התרחקת. אחרי כמה נסיונות כאלה שוב ניגשת... ולפתע... התגלשת!!!


גאה בעצמך ומאושר עד אין קץ, המשכת להתגלש שוב ושוב. תפשת את הבטחון בקצב המתאים לך. עד כדי כך שדי במהרה התגלשת גם עם לחמנייה בפה...

לבבנו: קופץ על הנדנדה

כבר כמה זמן ניסית ללמוד טריק חדש.

לקפוץ מעל סלע על הנדנדה - מה שמצריך שיווי משקל, יכולת אקרובטית מסוימת, בחירה בתזמון נכון, ולבטח עוד כמה כישורים שונים שאינני מוצאת את שמם החוקי...

אחרי לא מעט ניסיונות כושלים, אכזבה ותסכול שעל הדרך... הצלחת! ואיך אפשר לתאר את האושר שניכר על פניך ברגע ההוא... כל מחמאה שהיא (praising) מצידנו לא הייתה גורמת לך ולו חצי ממנו...

לבננו: מכינים בטון

אחרי שבילינו לא מעט זמן בחודשים האחרונים באתר הבניה שמול ביתנו, ועל הדרך, גם באתרי בניה נוספים, הייתה זו אך שאלה של זמן מתי תבקש להכין בטון בעצמך...

מזל שאבא קיים: חול, מים, מלט וחצץ... ויש לך בטון אוטנטי המוכן במו ידייך, בחצר ביתך...

לבננו: מכינים לחמניות

עדיין בחיפושים אחרי מתכון מתאים להכנת החלה והלחמניות, הכנו יחד לחמניות. היה תענוג...

לילדינו:עם חברים

מה יכול להיות נחמד יותר מלבלות בוקר עם חברות, שבמקרה גם שכנות (במזל!) - לאכול ארטיקים ביתיים מסיידר (האהובים על שניכם, וכבר לגמרי שזורים בהכנתך העצמאית), לטפס על הבית מעץ, לקפוץ על המזרון שבחדר, לרוץ ברחבי הבית, ולהקשיב יחד ל"פיטר וזאב" (אחד הדיסקים יותר מושמעים בביתנו לאחרונה)...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים וארבעה שבועות...

לבננו: בוקר של יצירה

כבר סיפרתי לך לא פעם, איך אני תמיד מתלבטת אם להראות לך איך יוצרים משהו, כדי לא להפריע למוזה יצירתית שלך להפציע מתי שתחפוץ בכך.

והנה רק אחת הדוגמאת של מה יכול להתרחש אם מאפשרים לך להפליג בקצבך לפי קריאת לבך..

אחרי שהיית עד לכל הבגדים שתפרתי לאחרונה לאחותך, יום אחד התיישבת לך ליד השולחן. מספריים בידך. גם עפרון. וטיוטת הגזרות שהנחתי במגירתך שתשמש אותך בעת הצורך..

אחותך, שלה, כמובן, חלק בלתי נפרד בכל המתרחש בין קירות ביתנו, הייתה עסוקה בשלה...

מעשה יצירה כשלעצמו - לטפס במדרגות לכיוון הכיור ולחקור את המתרחש בתוכו...

אתה עסוק ביצירתך...

אך לא מספיק עסוק, כדי להקרא, בעת הצורך, לחילוץ אחותך שהחליקה במדרגות...

רגע אחרי שווידאת שהיא בסדר, חזרת לשולחן..

תוך כדי שאתה ממלמל לעצמך דבר אחד או שניים, סובבת את הדף ימינה שמאלה, כדי להתאים אותו למה שתכננת...

קמת כדי להביא דבק...

סידרת שוב והדבקת...

מוסתרת מאחורי המצלמה, אני בקושי מתאפקת לשאול אותך על מה אתה עמל...

אופס... נתפשתי על חם בידי אחותך המתוקה.... ובדיוק ברגע בו נעניתי לבקשתה לקבל את החלק המיוחל של המצלמה, הלא הוא מכסה המצלמה, נעלמת...

וזה מה שראיתי כשנכנסתי לחדרך...

ברור... שרשרת ללואי!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושלושה שבועות...

לילדינו: על הנדנדה ולידה

אני חושבת שאני תמיד מרגישה את איך שמי מכם גדל ברגעים בהם אני לפתע מבינה, שלמרות שעד לפני רגע ממש ברגע זהה לזה שאני חווה כרגע, הייתי רגילה לדאוג למשהו שקשור אליכם, לפתע מתברר שרגע זה שייך כבר לעבר.

ורגע כזה תמיד תופש אותי במתפיע.

רוב היום אנחנו לבד, ולכן אתם רגילים מעולם להשאר דקות בודדות בלעדי. זו המציאות שלנו.

עד ממש עתה הייתי רגילה כל שתי שניות להציץ החוצה לבדוק מה מתרחש איתך, המתוקה שלנו.

ואם היית מתנדנדת, אד העיסוקים האהובים עליך, הייתי נוהגת לקפוץ רגע הביתה בין נדנוד לנדנוד לעשות משהו קטן.

גם הפעם... רק שלא כהרגלך לא שמעתי את קולך הקורא לי אחרי כמה דקות. כשהצצתי החוצה, זה המחזה שהתגלה לי...

הבטתי בכם ממסתורי מהופנטת - רגעים אלה של שיתוף פעולה שקט ושליו עוד נדירים, אך אני יודעת כי הם אך יגדלו, ומתרפקת על מחשבה זו.

מחזה רגעי שהפך כבר לשגרתי...

שניכם עסוקים במשהו (את מתנדנדת, אחיך מנקה)... ביחד ולחוד...

ואני אוהבת אותכם כל כך!

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבועיים... ואם טעית מה בפיך,אז כן, בלון שהתפוצץ.. כל אחד ותחביביו...

לילדינו: צעיפי משי

צעיפי משי (playsilks) הם חברים וותיקים במשחקי הדמיון הפתוח שלנו (open ended imaginative play)...

עד לאחרונה הם היו מונחים בסלסלה...

וכבר זמן מה אני שברתי ראש על איך להציג אותם בתצוגה מזמינה יותר, כזו שתהווה הזמנה פתוחה תמידית להשתמש בהם עד כדי כך, שאף אחד, לא משנה בן כמה הוא לא יוכל לעמוד בפיתוי...

האתגר היה כפול: רציתי כי הצעיפים יהיו זמינים לשניכם, ובתצוגתם יתאימו את הדרישות השונות של גילכם....

בדרך כלל, כמעט בכל סביבה מונטסורית או אנתרופוסופית, צעיפי משי תלויים על קולבים, כמו למשל כאן, אך הרי אני לא יכולה לחשוב אפילו על לתקוע חור בקיר למסמר שלא מיועד להיות שם במשך לפחות 20 שנית הבאות (כל אחד ומגבלותיו:)...

ואז זה היכה בי - הרי ברור... ענף עץ, חוט דייג, וחוט סריגה...חומרי העבודה האהובים עלינו... איך לא חשבתי על כך לפני כן???
התוצאה יצא מדהימה... צעיפי המשי מושחלים בטבעות מעץ (כמה שאני אוהבת את הטבעות האלה, והדבר האחרון שהייתי חושבת הוא שבמקור הן מיועדות לתליית ווילונות)... מתנדנדים להם באוויר... חוט הדייג כמעט ולא נראה לעין, וכך הצעיפים נראים כאילו מתנפנפים להם באוויר... לא קשורים לכלום...

תוספת קסומה זו בהחלט שיפרה את פינת המשחק שלכם, וגם הגבירה פי כמה את השימוש בצעיפים...

הצעיפים תלויים בגובה שלך, מתוקתנו, ואת אוהבת להתחכך בהם כשאת עוברת מתחתיהם. או פשוט ניגשת ומושכת אותם להנאתך (סליחה, שלא הצלחתי להנציח רגע זה). ואז לרוב משליכה אותם על הפנים שלך, אחד המשחקים האהובים עליך...

היותם תלויים על חוט דייג מהווה בשבילך אתגר נוסף - בכל פעם שאתה משחיל את הצעיף בטבעת, אתה חייב לאזן את הענף, מה שלעיתים יכול להיות אתגר לא פשוט, אך בהחלט מהנה...

ואם שניכם לא מסתובבים ליד הצעיפים, מה שבטוח הוא שאמכם לא פעם חולמת בהקיץ למראה המהפנט של צעיפי המשי המתנדנדים להם בריתמיות קצובה

כל מה שנשאר הוא למצוא דרך להזמין צעיפים אלה בגודל מרובע של 35" ו-44" (צעיפים שלנו הרבה יותר קטנים) ויותר מורכב מזה, חבילות של Kool-Aid כדי לצבוע אותם (לא מצאתי דרך אחרת לצבוע אותם בחומרים הקיימים בארץ)...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושבוע...