לבתנו: עם Busenka

יום לפני שמלאו לך אחד עשר חודשים...

לילדינו: ושוב בקניות

הזמן עובר... וכך אני עושה איתכם קניות עכשיו... אתה יושב במקום המיועד לאחותך לכאורה, ומכין שקיות בשביל הקניות.. ואת עומדת בעגלה במקום המיועד למוצרים לכאורה, מדי פעם מתיישבת לנוח על אבטיח או על מילון, ולועסת בהנאה רבה אריזה סגורה של גבינה צהובה (ואבא מודה לך על קוקטייל גבינה צהובה שהוא מקבל בזכותך)... רק בקופה הדברים משתנים... אתה קופץ החוצה ומרוקן את העגלה מהקניות.. ואת מטיילת בין ידיי לבין העגלה...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושלושה שבועות...

לבננו: עם בוסיה ועם דידה

לבתנו: מקומך בסעודות משפחתיות

שמור לך מקום מיוחד במינו בסעודות המשפחתיות שלנו. כמובן, יש לך כיסא אוכל משלך. אבל... את מבלה עליו דקות בודדות בלבד. אחרי רגעים ספורים מתחילת הסעודה, את עומדת על כך שנסייע לך לרדת על הרצפה. ואז... נכנסת למקום האהוב עליך - מתחת לשולחן. עיסוקים רבים מחכים לך שם - איסוף פירורי אוכל מהרצפה (אכן, לעיתים כמות האוכל שאת אוכלת בדרך מיוחדת זו מהרצפה גדולה מזו שאת סועדת ליד השולחן), מעבר בין רגלי כולנו, עם עצירה ממושכת במיוחד ליד רגלי אחיך, וחילוץ הנעליים שלי (משום מה, משימה מיוחדת זו שמורה אך לי).

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ויממה...

לאהובי

כל שנה במועד הזה, כשאיננו שמים לב בכלל שחל ט"ו באב, ומגלים על כך בדרך אגב, אני יודעת שאנחנו בסדר.... ואף הרבה יותר מבסדר...

אוהבת אותך עד הכוכב האחרון שבשביל החלב והרבה הרבה הרבה מעבר לכך...

לילדינו: נסענו לים!

סופסוף נסענו לים...

אפשר בהחלט להגיד...

כי למרות שאין זו הפעם הראשונה...

בה ביקרת בים...

זו אכן הפעם הראשונה...

בה הכרת את הים...

ואיך שאת אהבת אותו!!!

לפחות כמוך, נשמת ים וותיקה שכמותך...

ובכל זאת...

כדאי לציין...

הסתייגות קטנה אחת...

כמה שאהבת לזחול בחול הרטוב...

לעבוד איתו, להשתכשך בו...

כך לא היית מוכנה הפעם...

לגעת בחול היבש...

כך שלשמחתי הזעירה לא הצלחתי להתמודד עם הרגשת הפה מלא בחול יונק ממני (לא שהייתי מסרבת לכך, ובכל זאת הרגשתי הקלה מסוימת)... ודרך אגב, האם אתם דומים?

היה נהדר...

היה משחרר...

והיה מרגש לחוות את זה בהרכב המשפחתי שלנו...

נ.ב. בתמונות את בת תשעה חודשים ושבועיים, ואיך בתמונתו משכבר הימים בן תשעה חודשים וארבעה שבועות...

לילדינו: וכך חגגנו את יום הנישואין שלנו

אז כן, הייתה לי תכנית גרנדיוזית על איך לאסוף שעה, אולי שעתיים אפילו, אי שם בשעות הערביים, ולבקש אולי מתמר (שאף הציעה זאת מיוזמתה, מתוקה כל כך) לארח לכם חברה כדי שנוכל לחגוג את יום הנישואין שלנו בדד.

ואבא ואני נצא אולי לארוחה זוגית של רק שנינו, אי שם קרוב מאוד, כך שבמקרה הצורך, נוכל להגיע הביתה ברגע.

אך בפועל לא הצלחתי לשכנע את עצמי שזה בסדר לא להיות לידך, מתוקתנו, כשאין כל צפי לגבי ההנקות המיוחדות שלך, וגם כי את בימים לא פשוטים עם כל מה שעובר עליך (שיניים, בטן, אי שקט, וגם נזלת של הצטננות בנוסף לכל). ידעתי שגם אם נצליח לצאת, כל הזמן נדאג לך, ולא ממש נהנה מהבילוי. לא רק אני ידעתי זאת, אלא גם אבא.

וכך החלטנו לבלות את יום הנישואין שלנו עם שני האנשים האהובים עלינו מכולם - איתכם. והיקום דאג לנו. בדיוק ביום זה, במועד החגיגה שלנו, התארגנה לה הופעת ג'ז של שני הרכבי ג'ז באחת משכונות של עיירתנו. להפתעתנו, לא הגיעו מבקרים רבים, ולהופעה עצמה כמעט ולא נשאר קהל.

וכך זכינו לא רק בחברה מיוחדת במינה, אלא גם במוסיקה משובחת, ואפילו... רקדנו! כולנו, ואבא ואני גם לבד. מי היה מאמין שתהיה לנו חוויה מיוחדת שכזו. מי היה מאמין שאבא יצטרף אלי לריקוד באוויר פתוח לאור קהל לא מוכר לצלילי מוסיקה חיה...

כנראה הוא באמת קצת אוהב אותי...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים ושבוע...

צ'ופו מצלם: הלילה בלי אבא

אבא חיכה למועד הזה כל כך הרבה זמן. אפשר להגיד אפילו מספר שנים. ולבסוף, זה קרה. הוא נסע לירושלים. לבד. בלעדינו. להשתתף בסדנת הציור הנחשקת. ואפילו... לישון לילה מחוץ לבית....

כמעט ילד מתבגר המבלה את הלילה הראשון שלו בבילוי מחוץ לבית. או שמא, אגיד, כמעט כמו הילדה המתבגרת הנשארת לראשונה לילה בבית לבד.

בכל מקרה, ההתרגשות הייתה עצומה.

ואז, ביום שבת שלפני הנסיעה שהייתה אמורה להתרחש, התחלתי להרגיש ממש חלשה. כן, אני יכולה להגיד - חולה. אחרי שאתה מתוקי היית מצונן, ואת מתוקתנו היית... טוב, באמצע הדברים הרגילים שלך, אני מניחה. אבא, כמובן, לא רצה לנסוע. אני, כמובן, התעקשתי שיסע.

היה לא פשוט. שני ילדים חולים ואמא גם. היו לנו רגעים לא פשוטים, גם כאלה של התעלפות כמעט ממש, ורגעים מרגשים יחד. ואפילו הצלחנו לישון קצת בלילה...

ויותר מכל, לפחות מבחינתי, הודייה אינסופית עד כמה מזל יש לנו ולי על כי יש לנו אבא מדהים שכזה. וכמה חשוב לעיתים להזכר אך בפרט חשוב זה. וכל היתר פשוט יסתדר...

נ.ב. ואת בת תשעה חודשים...

לבתנו: במטבח מעץ

כאילו רק אתמול צילמתי את התמונות האלה שלך שוכבת ופותחת את הדלת של המטבח מעץ, וכבר עבר חודש. ברור, שגם אחרי שנעמדת, המטבח לא רק לא הפך לפחות אהוב על ידך, אלא להפוך הוא - את אינך זזה ממנו ליותר מכמה סנטימטרים. הדבר שאת הכי אוהבת לעשות הוא להוציא את הקערה של הכיור החוצה, להלום בה בכל החוזק ולהעיף אותה על הרצפה (סיבה תוצאה, הלא כך?). אחרי זה מגיעות הפעולות הקשורות בריקון הארונות. ודרך אגב, הסוגר שעל דלת התנור - די מהר פענחת איך פותחים אותו...

נ.ב. ואת בת שמונה חודשים ושלושה שבועות...

לשירה המקסימה - תודה מכולנו

לא חושבת שאוכל להודות אי פעם מספיק לשירה המקסימה שכבר שנים (אכן כן) דואגת לצילומים המשפחתיים שלנו. אפשר פשוט לסכם כי כל צילום משפחתי שלנו הוא פרי ידיה. ואנחנו רק הבמה לכשרון הצילומי שלה. ועל כך המון תודה!...

נ.ב. ואת המתוקה בת שמונה חודשים ועשרה ימים...