לבננו: בהופעת בלט ראשונה שלך

כששמעתי כי הבלט הישראלי מגיע עם "מפצח האגוזים" כמעט עד מחוז מגורינו, ידעתי כי ללא כל ספק, נלך לחזות בו...

התלבטתי איזו הכנה, אם בכלל, להכין לך, לפני שתצפה בפעם הראשונה בבלט.

לספר לך את הסיפור של הופמן שעליו מבוסס הבלט לא הרגיש לי נכון - לא רציתי שבלט יקשר אצלך לסיפור, כביטוי ריקודי לסיפור שמסופר, היוצר תלות בין השניים, וגם כי רציתי כי חווייתך מבלט תהיה בלתי אמצעית, במיוחדת כחוויה ראשונית. מה גם שאינך עוד מתעניין בסיפורים עלילתיים.

לבסוף החלטתי להכיר לך אך את המוסיקה של צ'יקובסקי, ולהתמקד ב"וואלס הפרחים" (הביצוע לא משהו, אך היחיד שמצאתי, בו ניתן בבירור לראות את כלי הנגינה השונים). וכך, במשך כשלושה שבועות לפני ההופעה, צללת לתוך "וואלס הפרחים", בנוסף לדיסק עם הבלט השלם ששמענו בנסיעותינו באוטו (ועדיין שומעים).

ואז הגיע יום שבת. ונסענו כולנו להופעה.

הדבר היחיד שלא משנה כמה ניסינו להסביר לך לפני כן, תמיד בעדינות, הוא כי חיכית בכל זאת לראות תזמורת. אפילו שהיית עונה לעצמך בעצמך: "אני יודעת שבהופעה זו לא תהיה תזמורת. נראה רק רקדני בלט", עדיין השאלה הראשונה שלך, כשנכנסנו לאולם, הייתה: "איפה התזמורת?".

כמו תמיד, רק בהגענו למקום, עשינו הערכת מצב, אבא ואני, וכמו תמיד, אבא שכנע אותי להשאיר את העלמה הצעירה איתו. איך שרציתי שזה יצליח! אני כל כך אוהבת בלט! אני כל כך אוהבת את צ'ייקובסקי! היה לי קשה לחשוב שלא אוכל לצפות מקרוב בהתרשמותך מהמחזה. כמה שמחתי שזה התאפשר. כמה רגעים אחרי תחילת הבלט, קיבלתי מאבא הודעת טקסט מרגיעה כי הגברת נרדמה בזרועותיו שבמנשא, ולמרות שהפלאפון היה כל הזמן בידי, יכולתי להתרפק ולהנות ביחד איתך.

והנה לך תכנון לקוי של מי שמארגן משהו לילדים מבלי לחשוב על ילדים. ההופעה התחילה בשעה 12:00. ביום שבת. החלק הראשון היה ארוך (לא זוכרת כמה בדיוק, לצערי), לא ארוך מדי, אם היה המופע מסתיים בסיומו, אך לאחר מכן הגיעה ההפסקה של כעשרים דקות, והמחצית השניה באורך של כחצי שעה. בחלק הראשון ישבת מהופנט, מבלי להוציא הגה. בהפסקה חיפשת את עצמך. ובחלק השני כבר היית די מחוסר סבלנות.

הגברת המתוקה ישנה עד המחצית של המחצית השניה. הבקשה הכי גדולה שלי הייתה להשאר איתך עד "וואלס הפרחים". להתבונן בך מזהה או לא את היצירה, ומגיב אליה. אחותך המקסימה התעוררה ברגעים הראשונים של "וואלס הפרחים", כאילו שמעה אותי. היית כבר עייף וגדוש חוויות, ולא זיהית את הוואלס, שעל צליליו עפתי החוצה והתחלפתי עם אבא.

הייתה זו חוויה מעניינת ומעשירה. לא דיברת עליה גם לא בנסיונות עדינים לדובב אותך. הרקדנים שהכי הרשימו אותך היו אלה שביצעו את ריקוד העכברים ("היה להם משהו על הראש"). הבלט הישראלי הפתיע ברמת רקדניו, לפחות אותי. ולמרות שלא היה כל זכר לעץ חג המולד במשך המופע (לא יכולתי שלא לאזכר זאת), בכל זאת, הייתי ממליצה על חוויה זו...

נ.ב. ואחותך בת חמישה חודשים ושלושה שבועות....

לבננו: על מחשב, על מוסיקה, על מחול ועל מה שביניהם

מאז ומתמיד, מאז שאתה איתנו, ידענו אבא ואני כי יום יבוא ונצטרך להתמודד עם עניין המחשב.

אין לנו טלוויזיה. מסיבה זו, או מכל סיבה אחרת, למזלנו, אינך מתעניין כלל במכשיר זה ובמה שיש לו להציע במקומות בהם דרכיכם מצטלבות. לפחות, בינתיים.

אך מחשב הוא חלק אינטגרלי מחיינו. אבא זקוק למחשב לשם פרנסתנו. אני זקוקה לו ולו כדי לכתוב שורות אלה. והאמת ש"הבעיה" בסופו של דבר התרכזה אך בי. המחשב של אבא נמצא בסטודיו, ואתה נחשף אליו רק כשאתה מגיע לשם. לעומת זאת, המחשב שלי הוא חלק מהבית שלנו. וגם אם אני מקפידה (ובדרך כלל די מצליחה) שלא להיות ליד המחשב כשאתה ער, אתה רואה אותי לידו כמעט תמיד, כשאתה מתעורר משנת הצהרים שלך, וגם לפעמים במעברים שלך בין האמבטיה לחדר שלך בערב. ואם זה לא מספיק, אז מאז שאחותך המתוקה בירכה אותנו בהצטרפותה, אינני יכולה עוד לעבוד בחדר עבודה שלי, הצמוד לחדר השינה, בו היא ישנה, ומתעוררת, בדיוק כמוך, מצלילי המקלדת. כך שהיום מיקומו של המחשב הוא על אחד הכסאות שמתחת לשולחן האוכל שלנו. מה שסביר מאוד שישתנה בקרוב, כיוון שמתוקה זו גם היא כבר שמה את עיניה עליו.

ולכן אין זה מפתיע כי מאז ומתמיד המחשב סקרן אותך, ריתק אותך, ובאופן קבע הווה אדמה רעועה להתהלך עליה, וכמעט בכל נסיון שכזה בורות חדשים נפערו ונסדקו. תמונה די קבועה הייתה לצפות בך בשעות הרגישות שלך מנסה לאתגר את כולנו בנסיונותיך לבחון את יכולות המחשב. וגם היום, אם מה שמתבקש ממך הוא לשבת לצידנו בעת שאננו מבצעים משהו במחשב, לרוב אינך עומד בפיתוי של לא להתחיל ללחוץ על כל הכפתורים האפשריים.

ידענו כי זה אך עניין של זמן עד שנצטרך להתמודד עם נושא זה.

בלי קשר, ולכן, בוודאי, בקשר הדוק עם כל נושא המחשב, אהבתך למוסיקה הלכה וגברה לה. ביקשת כל הזמן ללכת לראות הופעות, בקשה שניסינו למלא אחריה ככל האפשר. ואז נתקלנו בבעיה. לא פשוט למצוא הופעות מוסיקה קלאסית של תזמורת בהרכבה המלא, או כמעט מלא, בסמיכות למקום מגורינו, או בשעות הנוחות לילדים בגילך, או במחיר סביר.

ואז חשבתי לרגע... "רגע, הרי יש YouTube..." והדילמות הציפו אותי...

מחד, המבחר עצום, והאפשרות למצוא ביצועים מעולים, לעומת הבינוניים לעיתים מאלה שאנחנו נחשפים אליהם במחוזותינו, קוסמת מאוד. שיקולי מחיר הכרטיסים שלצערנו תמיד מתדפקים על החלון - לא קיימים. הזמינות והנוחות משכרים. מאידך, הדבר כרוך בחציית הגשר שעוד לא עלינו עליו. תצטרך להכיר את המחשב, את האינטרנט, ללמוד גבולות חדשים, מה שידרוש מאיתנו להעמיד שוב את היכולת שלנו להאמין בך ולסמוך עליך, במבחנים חדשים. גם זמן הישיבה מול המחשב, הפסיביות שבצפייה, וכל השיקולים השליליים האפשריים בסוג זה של בילוי, לא נעלמו מאיתנו.

התלבטנו והתלבטנו. "לא נוכל להעלים את המחשב מחיינו או מחייו", אבא אמר כדרך אגב ערב אחד. כמה שאני מכירה אותו, הוא לבטח כלל לא זוכר שאמר זאת. אך אני שמעתי. והחלטתי.

לפני כשלושה חודשים קפצנו למים.

היית כל כך מופתע שכמעט בלעת את הלשון. בלשון המעטה...

יצרנו מספר כללים. רואים רק שני סרטונים בבוקר, ושניים אחר הצהרים. לעיתים אתה מבקש ורואה שלושה. אתה בוחר את הסרטונים מתוך הרשימה שהכנו לך. היה רגע, וכמובן, הוא גם חוזר על עצמו, שאתה מבקש לראות את אחד הסרטונים העולים על המסך באופן רנדומלי ב-YouTube. או לחקור לינקים נוספים המצויים בכל מקום אפשרי. ידענו כי תהיה זו מגבלה רצינית שנצטרך להתמודד איתה תמיד. בהתחלה שיתפתי פעולה עם זה, אך אז החלטתי כי נחזור לגבולות הרשימה. גם כי אין לי כל דרך לשלוט במה שתחשף אליו בבחירה רנדומלית שכזו, גם מבחינת האיכות וגם מבחינת התוכן גרידא, וגם כי אז הדרך תהיה פרוצה למדי למישהו בגילך. הצמדות לרשימות, מבחינתי, יש בה מעין מנגנון לבקרה עצמית (control of error), לפיו אתה תמיד תדע באיזה עמוד אתה נמצא, מה האפשרויות העומדות לפניך, מה כבר ראית, ומה כבר לא ראית זמן מה. שוב, הדבר נכון למישהו בגילך, וכמובן, עוד ישתנה בהמשך.

יצרתי לך שתי רשימות: רשימת סרטוני מוסיקה (music), ורשימת סרטוני מחול (dancing).

במוסיקה ניסינו להציג לך מבחר יצירות מכל הסוגים, לא בהכרח מוסיקה קלאסית. וגם לנסות להכיר לך את כלי הנגינה האפשריים בביצועי הסולו שלהם. על אותם העקרונות שמרנו גם בבחירת סרטוני המחול. כמובן, הכל בהגבלות של מה שיש ל-YouTube להציע. בהתחלה הצענו לך אך ארבעה סרטונים לבחירתך. לאט לאט אני מוסיפה עוד סרטונים לרשימה. בלי למהר. כמו תמיד, חשוב מאד לא להציף אותך במידע וגם לנסות לאפשר לך להתרכז במה שעומד לבחירתך. הרבה שיקולים משפיעים על ההחלטות שלנו מה לכלול ברשימות אלה. מעבר למה שכבר ציינתי, המדובר גם באיכות סרטונים, בביצועים שונים לאותו מקטע, ביצירות שונות של אותו המלחין, בליווי אינסטרומנטלי וגם ריקודי לאותו המקטע. וכמובן, בטעם האישי שלך.

מדהים לצפות בך מחליט במה אתה בוחר לצפות. לעיתים אתה צופה באותו הסרטון פעמיים בבוקר, ופעמיים בערב. לעיתים אתה צופה במשך שבועות אך בסרטוני מחול, ולעיתים אך בסרטוני מוסיקה. לעיתים אתה מזמזם לעצמך את מה שאתה צופה בו. לעיתים אתה מתריע לגבי כלי הנגינה שעומדים להשמע. יש לך כבר בחירות שמועדפות עליך - למשל, יצירות של באך, וגם ריקודים של ג'ין קלי.

אין אנחנו מתעכבים בשלב זה על שמות המלחינים, על שמות הרקדנים, או על שמות היצירות. אנחנו אכן נוקבים בהם כשאתה מקשיב למשהו, אך בדרך אגב. אם אתה מציין משהו בסגנון: "אני רוצה לשמוע גם את הבאך האחר", אני מעירה בעדינות כי באך הוא מלחין. ואם אתה מבקש לדעת מהו מלחין, אני מסבירה בקצרה כי זה אדם שכותב מוסיקה. הדגש הוא לא על הידע בשלב זה (ואם יורשה לי, גם לא בכל שלב אחר), אלא על חשיפתך העדינה לסגנונות השונים, על מתן האפשרות לך לצלול, לחוות ולהתנסות, וגם ליצור לעצמך התרשמות אישית ואינטימית שתהיה אך שלך.

וכמובן, אין זה בא על חשבון חשיפה ישירה בלתי אמצעית. אנחנו משתדלים למצוא הופעות מתאימות כל הזמן. גם אם התרבות המודרנית מקשה עלינו מאוד. מי אמר שילדים ירצו לראות דווקא את "הדירה להשכיר" כבלט? או שהם חייבים גימיקים נוספים כדי לשמוע מוסיקה קלאסית? יהיה זה המקום המתאים לבקש מכל מי שיכול לסייע בהמלצה להופעות פשוטות ומתאימות לילדים, לעשות כן.

מה שלא חשבנו כי יקרה הוא כי תתחיל להתמצא גם בביצועי מחשב. כלומר, לא שחשבנו לרגע כי המוח הקולט שלך (absorbent mind) נח לו על זרי הדפנה. אך פשוט לא ייחסנו לכך חשיבות מתאימה כנראה. כי ביום שראינו את המעשה הבא, להתפלאותנו לא היה כל גבול.

בעת הצפיה בסרטונים ב-YouTube קופצות מעת לעת פרסומות. כל פעם שזה קרה, היינו עושים את מה שאמורים לעשות אנשים סבירים - סוגרים אותן מבלי להתמקד עליהן. כבר כמה זמן ידעת איך מתפעלים עכבר. המיומנות שלך גדלה מיום ליום, כמובן. ועדיין, לא ידענו עד כמה אתה כבר מיומן בכך. כלומר, לא היה לנו מושג שאתה כבר יכולת להזיז אותו, לדעת כי יש סממן שזז על המסך כשאתה מזיז אותו, וכי צריך ללחוץ על המקש השמאלי כדי לבצע משהו. ואז, ביום מסוים, כשקפצה הפרסומת, ואני רציתי לסגור אותה, עצרת אותי: "אמא, אני יודע מה צריך לעשות". ובנונשלנטיות הכה מאפיינת אותך, לקחת את העכבר, הזזת אותו לכיוון הX של הפרסומת וסגרת אותה. מבלי שאי פעם אמרנו לך משהו בנידון.

מכאן, הדרך לגילויים עצמאיים אחרים שלך הייתה קצרה. כחודש וחצי אחרי שצפית לראשונה בסרטונים, הדבר התחיל להראות כך. הדבר היחיד שאנחנו עושים הוא להכניס סיסמא לפתיחת המחשב (עד שביום אחד תפצח גם אותה), לפתוח חלון נפרד במוזילה, ולכוון את המקלדת כך שהכתובת השמורה בזכרון המחשב תתחיל בYouTube. מכאן אתה לבד פותח את הקישור. הולך למועדפים. בוחר בקטגוריה שאתה מעוניין בה - במוסיקה או במחול. ואז מדפדף להנאתך בין שמות הסרטונים עד שאתה מחליט מה ברצונך לראות. אתה פותח את מה שהחלטת לצפות בו. בודק אם הווליום של המחשב מתאים. מפעיל את הסרטון, ואם בא לך, אתה מגדיל את החלון. כשהסרטון מסתיים, אתה מקטין בחזרה, שוב מסייר לך בין המועדפים עד שמגיע לקטגוריה רצויה. ובוחר שוב. ובסוף, בדרך כלל מתמודד יפה גם עם השלב העדין של סגירת המחשב (עדין כי סקרנותך ויכולתך לשלוט בדחפים כל פעם עומדות במבחן מאתגר בו). לרוב, אני אפילו לא נמצאת לידך (אם כי תמיד, כמובן, יודעת מה אתה עושה מרחוק).

ואיך שאתה אוהב זאת. הנה לך מחזה מחיי היומיום שלנו. עוד בעיניים חצי עצומות, אתה מופיע מחדר שלך אחרי שנת הצהרים: "אמא, ראיתי כבר הופעה??". "רק בבוקר". "אני רוצה לראות. היום אני אראה שלוש. טוב, אמא?". "בבקשה מתוקי"...

בבקשה...

מה אתה קורא: ספרים על אומנות

A Child's Book of Art: Great Pictures - First Words by Lucie Micklethwait

ספר פשוט מדהים. במקרה גיליתי אותו - הוא כבר לא בהוצאה, ואפשר להשיג אותו רק ביד שניה. בניגוד לחנויות ספרים יד שניה בארץ, דרך אמזון התהליך פשוט וקל: יש תיאור של הספר לרוב, ובמקרה זה הוא הגיע אפילו במצב הרבה יותר טוב מהמתואר. ובמחיר מצחיק. ולגבי הספר - הרעיון מדהים. צילומים איכותיים של כמאה יצירות של אומנים מתקופה המקיפה שש מאות שנים, הכל מרוכז לפי נושאים: משפחה, ניגודים, צבעים, חיות וכו', כשבכל עמוד כמות מינימלית של יצירות (הספר עצמו גדול), מאוגדות אך תחת כותרת הנושא. מה שמאפשר אינספור אפשרויות לעבודה עם הספר. כרגע אנחנו בעיקר מעיינים בו, אינני אומרת לך מה רואים ביצירות, משתדלת שהתשובות יבואו ממך.

סדרה של ספרי אומנות יפהפיים - רעיון גאוני פשוט להציג יצירות אומנות שונות לילדים מגיל אפס, בליווי שירים קצרים שמתארים את המצוייר בציור. אנחנו תרגמנו את השירים באנגלית לשירים בעברית. כל ספר מודגש לאומן אחר:

Mini Masters Set by Julie Merberg - Dancing with Degas, A Picnic with Monet, A Magical Day with Matisse, and In the Garden with Van Gogh

Sunday with Seurat by Julie Merberg

Sharing with Renoir by Julie Merberg

"התזמורת ועוד כלי נגינה" - ספר מקסים. בכל עמוד איור מקסים של נגן המנגן על כלי מסוים. מבחר כלים עצום. לא התכוונתי כעקרון להציג לך את הספר עד שתביע עניין בכלי הנגינה על פרטיהם. אך איכשהו גילית אותו. ובדיוק עכשיו הוא אחד האהובים עליך. מדהים!

יום העצמאות

אתמול חוויתי את חווית ההורות במלוא העוצמה, אך מנקודת מבט חדשה ומפתיעה בשבילי.

בפעם הראשונה מזה 18 שנים מצאתי את עצמי בחגיגות טיפוסיות של יום העצמאות!!!! כן כן - כאלה הכוללות מחולות של ילדי כיתות א', הפנינג באצטדיון, הופעות שונות של החג, וכמובן.... המתנפחים! אמרתי לאבא אתמול, מי היה מאמין שכך יראה אחד הבילויים שלנו ביום מורכב זה. ולא רק זה. אלא שאנחנו ממש ממש ממש נהנה מכך!!!

והרי היה כל כך כייף! אחרי שבילינו את יום הזכרון בחצר ביתנו, בהחלטה ספונטנית לחלוטין לקראת הערב החלטנו כי נלך למרכז לצפות בחגיגות יום העצמאות. כדי להוציא את התכנית לפועל, הפכנו קצת את סדר הדברים. בזמן שאתה וBusenka עשיתם מקלחת, אבא הכין את ארוחת הערב, ולאחריה התחלנו בצעדה. כבר ההיפוך הזה מבחינתך סימן את החג - לא האמנת כי לפני ארוחת הערב עושים מקלחת, וכי אחרי המקלחת ... יוצאים החוצה??? שיתפת פעולה באופן מדהים. הלכנו די מהר כי בשל חוסר התארגנות, היינו באיחור. המראה של אנשים ממהרים נוספים, נראה לי, סייע להגברת מהירותך. ואז, נגלה לעיניך מחזה מרתק ביותר. הכביש הראשי היה סגור!!! מלא באנשים (MON SHIM), ובמרכזו מעגלים של ילדים רוקדים. בן רגע מצאנו את עצמנו יושבים על הכביש (אמרנו חג? לא הצלחת להתפלא כי אנחנו יושבים על הכביש!). אבא ואמא שלי נשארו מאחורי המעקה. היית מרותק. וברגע שהצעתי לך להצטרף לריקודים, פשוט עפת באוויר מאושר. לא יודעת ממה התרגשתי יותר - מהמראה שלך צוהל בשמחה בריקוד המדלג שלך, שר במלוא עצמת ראיותיך, או ממראה אביך המתרגש עד הרבה מעבר לאורך הצוואר שלו, כדי לראות אותך בסיבוביך מעל כל האנשים מסביבנו. העיניים המאושרות והכה מתרגשות שלו.

ואחר כך המשכנו לאצטדיון. שם ניסית את כל המתקנים המתנפחים. אפילו הזיקוקים לא ממש הצליחו להסב את תשומת ליבך (כל כך מדהים - בשנה שעברה, כמדומני, היית ממש נבהל מהזיקוקים). עד שראית את הרכבת! ממש כזו של פעם. נוסעת במעגל על פסי הרכבת עם ילדים מתוקים בקרונותיה. כשהתור שלנו הגיע, נשאר ברכבת רק מקום אחד. שאלתי אותך אם אתה רוצה לנסוע לבד (כלומר, בלעדי), ולהפתעתי הרבה, אני מודה, השבת בהסכמה רבה. השומר לקח אותך בידיו, הושיב וחגר אותך. ונסעת. מעין רגע קצר, כמעט בלתי מורגש, שהתמלא בכל כך הרבה משמעות. אבא ואני עמדנו שם, מורגשים עד מעמקי ליבנו, נפנפנו לך לשלום, וכמעט בכינו. באמת. אני מתקשה לתאר את הרגשות שמילאו אותנו - גאווה, התרגשות, עצב קל, שמחה גדולה, הבנה כי גדלת, או שאולי, יותר מכל, שוב קבלת הסימן הכה מובהק מבחינתך כי אנחנו בדרך נכונה. כי הדרך שבה בחרנו לגדל אותך מוכיחה את עצמה ורק מעצימה את נכונות בחירתנו.

היה כל כך כייף. אולי היה זה המקום שאנחנו גרים בו. ללא העמדות פנים ומסחריות מיותרת. ללא ספריים מעצבנים בפניך הכה זכורים לי מחגיגות בעיר בה גרתי כשהייתי בת 15. ללא רעש והמולה מיותרים. אולי זו השמחה הלא מוסברת למראה בעל פיצוחיה שכיכב בדוכן פופקורן ובעל המכולת המבלה עם משפחתו לצידנו. אולי ההתרגשות למעשה הכי רומנטי שאבא עשה למעני אי פעם, עת ניסה לפלס את דרכו בין המתבגרים המצטופפים כדי להביא לי פופקורן ומיץ, רק כי ביקשתי. גם אם הוא נראה מתוסכל ומסכן כמו ילד בן שלוש שלרגע איבד את אמו (היה לי דחף ממש חזק לקחת אותו על ידי ולחבק חיבוק ענק, ואולי אפילו להציע לו ציצי). אולי המראה שלך, המתרגש והמסוחרר מכל הגירויים כל כך לא נפוצים בנוף חיינו היומיומיים, ולכן כל כך מיוחדים.

בדרך חזרה, אחרי שהיינו כמעט שלוש וחצי שעות על רגליים, הצענו לך להגיע הביתה על כתפיי אבא. אך היה ברור כי מי שהיה זקוק לאמצעי תחבורה חמים זה, היה אני. אתה רצת במלוא המרץ, הלוך וחזור, לאורך כל הדרך. על אף כי היינו קרובים מאוד לחצות. אני צלעתי בקושי. קצת הגזמתי עם המאמץ. אך היה שווה.

והיום הסבים שלך הגיעו לבקר. עשינו על האש בקטנה בחצר. ושוב הופתעתי, האווירה הייתה כה נינוחה ומקסימה.

ללא כל ספק, זה היה יום העצמאות הכי מדהים שחוויתי עד כה. ואני רק יכולה להתרגש לנוכח המחשבה שיבואו אחריו עוד רבים אחרים. הייתה זו רק ההתחלה...!

נ.ב. והתמונות הן מהטיול בוואדי בדרך לתמר מלפני כחודש...

אבא כותב: רגעים קטנים של אושר

כשאתה מניח את ראשך על הכתף שלי
כשאתה מבקש לבוא אלי ומסרב לרדת ממני
כשאתה שמח וצוהל לקראתי אחרי יום עבודה
כשאני רואה את העיניים הנוצצות של אמא שלך מסתכלת עלי אחרי יום עבודה
כשאתה מתעורר בבוקר ומיד מתחיל "לעבוד" - ללכת, לחזור, להזיז דברים, ואז קופץ עלינו חזרה למיטה
כשאתה עסוק במשהו, ופתאום מרים את מבטך ומסתכל עלי
כשאתה רץ אלי ואל אמא אחרי שגילית שאנחנו מתחבקים לנו ומבקש להיות שותף לזה
כשאתה משתף אותי בדברים חדשים שאתה בגלה: ירח, עצים, חתול, כלב...
כשאתה רואה חתול או כלב ומצביע לעברם בשמחה
כשאתה מתפלש בחול בים בהנאה אינסופית
כשאתה מסתכל מרוכז במשהו שאני עושה ואז רץ לבצע אותו
כשאתה רואה אותי מביא את ארגז הכלים שלי וכולך שמח וצוהל
כשאתה נותן לי חיבוק ונשיקה
כשאתה רץ אלי פתאום בהפתעה וחופן את ראשך ברגלי
כשאתה מצביע בגאווה על אמא ואומר: "MAMA"
לראות אותך ואת אמא רוקדים בסלון
לראות אותך שותף לכל דבר שעושים בבית
לראות אותך מפריח לכיווני נשיקה כשאני יוצא בבוקר מהבית
להסתכל עליך רץ כשהיידים והרגליים שלך עפים לכל הכיוונים
לראות אותך ישן
להתעורר בבוקר ולראות את אימך ואותך ישנים לידי

המון המון רגעים קטנים של אושר שביחד מצטרפים לדקות ושעות אינסופיות של אושר איתך ועם אמך...

אושר גדול...

אבא כתב מילים מרגשות אלה בסוף מאי, במחברת שלו, ומאז אני מנסה להעתיק אותן לכאן. עכשיו הצלחתי...:) התמונות צולמו באותה התקופה.

שפת ריקוד

אני תמיד האמנתי כי לריקוד יש שפה משלו.

הוא משכיח מאיתנו את כל המחשבות, את המשקעים, את המתחים, ולעיתים אפילו את עצמנו.

מי שאוהב לרקוד, לעולם לא יוכל לסרב להזמנה לריקוד. מי שאוהב לרקוד, תמיד יפנה לריקוד, גם כשהוא מנסה לבקש סליחה.

ויותר מכל, אני אוהבת לראות את ההורים שלי רוקדים. אני שוב ילדה בת חמש. נפעמת למראה הצעדים. מתרגשת כאילו של השנים האלה לא עברו בינינו.

אולי פשוט כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להמשיך לרקוד...

לרקוד עם הבן שלי

אחד הבילויים האהובים עלינו הוא לרקוד יחד.

אתה רק שומע מוסיקה, ומתחיל לרקוד...

היינו בפסטיבל מופעי רחוב

בחול המועד נסענו לבקר בפסטיבל מופעי הרחוב שבזכרון יעקב.

נסענו ביחד עם אבישג ועם עלמה.

היה זה בעצם הפסטיבל הראשון בו ביקרת. ומבחינתי זו הייתה חוויה מרגשת - הפסטיבל הראשון עם הבן שלי. פתאום הייתי האמא והבן שלה רוקדים ביחד ברחובות הפסטיבל. כייף גדול! וגם לא יאומן...:)

בנגנים אינדיאניים אלה התלהבת במיוחד. עמדת שם דקות ארוכות מהופנט מההופעה שלהם, עד שהחלטת לבדוק מה טיבה של מערכת ההגברה שלהם. עלמה, כמובן, הצטרפה.

הייתה זו עוד תזכורת על כך כי גם הביקורים בפסטיבלים שונים עכשיו. ביקרנו אולי בשלוש הופעות מתוך עשרות שהיו במקום, היינו שם בקושי שעתיים, וזה הספיק לכם מעל ומעבר. האמת, גם אני הרגשתי כבר צורך להתרחק מכל ההמולה. מעולם לא הייתי חביבה גדולה של האירועים רבי המשתתפים.

אך היה כייף! והנה תמונה אחרונה של השיער המדהים שלך. איזה תלתלים מקסימים יש לך! ואיך שאתה אוהב לנפנף אותם לכל כיוון...:)